אחת התמונות המזוויעות ביותר שראיתי בחיי הופיעה במגזין "ניוזוויק". המצלמה לכדה רגע של חיים, שבמידה רבה, נגמרו לפני שהחלו. בתמונה נראה ילד, שגילו לא עלה על שלוש או ארבע, כשהוא נושא חומרי בנין על גבו. אצלנו, הוא היה הולך לגן ואילו שם, הוא והוריו, חיים כעבדים וכל אחד יכול לקנות אותו. מי שיסתכל על הילד הקטן, יראה שתי זרועות שיגדלו ויתחזקו בעתיד. סביר להניח, שהוא לא יראה שם לב ונשמה. בראיון ל"ניוזוויק", לא ידע הילד מה שם ארצו, או מה שם הכפר בו הוא מתגורר. כשהסתכלתי בתמונה בביתי בירושלים, התאבלתי על ילדותו האבודה הרבה יותר ממנו. בלבי קיוויתי, שיום אחד יוכל לחזור לעצמו וללמוד, שהוא יותר מסתם "זוג ידיים חזקות".

גם אנו במהלך חיינו, נוטים להתעלם מהעצמי-הנעלה שבנו. אנו שוכחים, שאנחנו יותר מסוסי עבודה ושחיינו הם יותר ממסע אקראי וחסר תוחלת. השתעבדותנו מבלי דעת לשגרה ריקנית, לא מותירה הרבה מקום לקשר עם הנשמה שלנו. בחברה שאין בה מקום ל"נשמה", החומרניות שולטת בכיפה ואז, קל מאוד לתפוס את הזולת כמתחרה. כבר כפעוטות אנו לומדים, שכאשר יש לנו שלוש עוגיות ואנו נותנים אחת, נשארות בידינו רק שתיים. מרגע זה והלאה, אנו מפחדים לתת...

הבעיה היא, שהנתינה והאהבה הנובעת ממנה, גורמות לנשמה לפרוח - בניגוד לגוף .

אנחנו נוטים להיות כה מרוכזים בעצמנו, שאלוקים, אותו הכרנו באופן אינטואיטיבי כילדים (ילדים כמעט תמיד מאמינים באלוקים, אלא אם כן מלמדים אותם אחרת), מתרחק מתודעתנו היומיומית. במקום לחוש שקיומנו תלוי בו ובמקום להעריך את מתנותיו האינסופיות, אנו מתנהגים כאילו נוצרנו יש מאין. אנו הופכים לאנשים שאינם עורכים חשבון נפש וממש כמו הילד ב"ניוזוויק", אנחנו לא יודעים היכן אנו נמצאים, לאן אנו הולכים או מי יכולנו להיות.

הפתרון למצב זה מצוי בתהליך התשובה, שמובנה המילולי - 'חזרה' (ולא 'חרטה' או 'התחזקות בדת'). באמצעות התשובה אנו חוזרים ולומדים, שאנו יצירי הבריאה. זו הדרך ללמוד מי אנחנו ומה תפקידנו בעולם.

איך זה עובד? באמצעות שלושה שלבים בסיסיים.

התוודות

הצעד הראשון הוא התוודות. בפועל משמעות הדבר, בחינה מדוקדקת של חיינו והודאה כנה בטעויות ובהזדמנויות שהחמצנו לצמיחה רוחנית. מתחילים את התהליך באיתור הדפוסים שהביאו אותנו לטעות ואחר כך, "משתפים", במלים חופשיות את הקב"ה. (אף אחד חוץ ממנו לא שומע והוא היחידי ששותף לסודותינו!).

אחת הדרכים לעשות זאת, היא לחלק את החיים לתקופות שונות (ילדות, נעורים, בגרות מוקדמת, נישואין, קריירה, הורות, גיל העמידה וכו'). פותחים מחברת ועוברים על כל אחת מהתקופות. השאלה שעלינו לשאול את עצמנו היא: "מה למדתי מזה?"

יתכן ונמצא את עצמנו שואלים "איך אני מרגיש/ה?" או "מי אשם/ה בזה?", שאלות אלו אינן רלוונטיות לתהליך ועלולות "לתקוע" אותו. נתעלם מהן ונתרכז בשיעור שעברנו ובלקחים שהפקנו ממנו.

אנו יכולים לבחון את השפעתן של חוויות חיוביות על חיינו, למשל: "כשהייתי במחנה קיץ, למדתי שיופי מתקיים באנשים בצורות שונות משהכרתי". אנו יכולים גם לבחון את השפעתן של החוויות השליליות על חיינו, לדוגמה: "כשאני רואה את פני אמי היום, לאחר שבגיל 16 אמרתי לה משהו ששבר את לבה, אני יודע/ת מהו כוחו של הרס, ועד כמה הוא יכול לפגוע בכולנו".

תהליך זה עשוי להמשך כמה שעות ורצוי לפרוס אותו על פני מספר ימים. כשנסיים, נעבור על מה שלמדנו. כשנתבונן בדברים השליליים שעשינו, נאתר דפוסים. נשאל את עצמנו: "האם השגיאות שלנו נבעו מאימפולסיביות? או אולי מתוך צורך בלתי נלאה באישור חיצוני?" נזכור - המטרה אינה למצוא את האשמים. אנו שואפים לגלות כאן את העצמי-הנעלה, האמיתי שלנו.

לאחר שקיבלנו מושג כלשהו על הדפוסים שלנו, אנו יכולים להתוודות. לא רק על המעשים שאנו מתחרטים עליהם, אלא גם על הסיבות שהניעו אותנו לעשות אותם.

מטרת ההתוודות אינה לספר לאלוקים משהו שלא ידוע לו. מטרתה - לסייע לנו לחזור לזהותנו האמיתית, לראות מי אנחנו באמת ולבקש ממנו לרפא את הנזק שגרמנו לעצמנו.

איננו יכולים למחוק את הרישום שהותירו אותן בחירות על חיינו, אך מעודד לדעת, כי אלוקים "ברא" את התשובה, אף לפני שברא את העולם. זוהי יצירתו היחידה שאינה כבולה לחוקי הזמן, וכשאנו חוזרים בתשובה בכנות, אלוקים מחזיר את הזמן לאחור, ופותח בפנינו דלתות שנעלנו לפני שנים, כשהוא מוחק את השפעתן השלילית של שגיאותינו.

חרטה

הצעד השני הוא חרטה. היא גורמת לנו להבין את השקר בדפוסינו השליליים ולרצות להתנתק מהם. שני תרחישים יעזרו לנו להבין את חשיבותה המרכזית של החרטה בתהליך התשובה.

תרחיש מספר 1: גדי היה "צייד" בלתי נלאה. במכללה, הוא שאף להשיג כל נערה שמצאה חן בעיניו. כשהתבגר, הבין שהוא זקוק לחיי נישואין יציבים, ונישא לבתיה. בשבוע שעבר פגש את גיל, שותפו לחדר באותם ימים רחוקים. שניהם עמדו לטוס לאילת לצורך השתלמות והטיסה התאחרה. הם שוחחו, השלימו פערים, וכשהעלו זיכרונות מתקופת המכללה, נזכר גדי בנוסטלגיה בכיבושיו.

תרחיש מספר 2: ההתחלה זהה לתרחיש מס' 1, אך בהבדל משמעותי אחד: ערב אחד, לאחר שהילדים הלכו לישון, נפתחה בתיה בפניו וסיפרה לו, איך גברים אחרים התייחסו אליה כאל חפץ, ובשל כך היא לא בטחה באף גבר עד שפגשה אותו. באותו לילה גדי לא יכול היה להירדם. הוא הבין, שזרע אי אימון בליבותיהן של הנשים בהן פגע, ולכמה כאב גרם. כל אותו שבוע גדי התחמק מלפגוש בגיל ורק כשהמתינו לטיסה חזרה, כשבוע לאחר מכן, הם נפגשו. אך גדי לא רצה להיזכר בעברו. היה עליו להתמודד עם הצער שגרם ושדה התעופה לא היה המקום המתאים לכך.

חרטה ואשמה אינן זהות. האשמה משתקת, לעומת החרטה שמביאה לראיה מחודשת של חיינו. אשמה היא פסיבית: "אני לא יכול/ה להתמודד עם זה עכשיו. אני חושב/ת שאוכל שוקולד ואלך לישון". חרטה, מזרזת אותנו לצאת ולפעול: בסופו של הסיפור פנה גדי לייעוץ רוחני ושאל מהו הצעד הבא שעליו לעשות. החרטה משחררת אותנו, מהכלא המגביל של דפוסי ההתנהגות שלנו. האשמה מקבעת אותנו באותו מקום, והיא כל כך לא נעימה, שאנו נוטים להאשים את כל מי שרק אפשר, כדי להשתחרר מאחיזתה החונקת.

ההחלטה להשתנות

הצעד השלישי הוא השינוי עצמו. שינוי זה צריך להיות אמיתי ולגרום לכך, שהדפוסים הישנים ייעלמו לאיטם. בסופו של דבר יגיע היום, בו לא נרצה לנהוג כפי שנהגנו בעבר, ממש כפי שכיום אין לנו עניין לנשוך חבר שמעצבן אותנו, כפי שנהגנו לעשות בגיל שנתיים.

איך נשנה את הדפוסים שלנו?

חכמים מתקופות שונות המליצו על כמה וכמה דרכים. אף לא אחת מהן אמורה להיות הדרך "האחת והיחידה". בחרו את הדרך המתאימה לכם ביותר.

שיטה מספר 1: שיטת בעלי המוסר - הדו"ח היומי

שיטה זו פותחה בידי בעלי המוסר בני המאה ה-19:

שיטה מספר 2: שיטתו של הרמב"ם - דמיון מודרך

1. דמיינו את עצמכם ברגע של כישלון, שנובע מחוסר יכולתכם להתגבר על המגרעת שגורמת לקשיים בחייכם. כעת תארו לעצמכם שאתם מגיבים לאותה סיטואציה בצורה שונה לחלוטין. חשוב שתראו את שתי התמונות בעיני רוחכם, כך שהרגש, שמושפע מתמונות אלה, יהיה מעורב בתהליך לא פחות מהשכל.

2. שאלו את עצמכם שאלה קריטית: כיון שהפער בין הדרך בה אני רוצה להגיב, והדרך בה אני מגיב הוא גדול כל כך, מה אני יכול לעשות כדי להקטין אותו? למשל, אם אני נוטה לצאת מכליי כשאנשים אחרים משבשים את תוכניותיי, אני יכול להחליט שלא משנה כמה אני כועס, אני לא ארים את קולי. אמנם בשלב זה עדיין לא התקרבתי לתגובה הנכונה, או לראיית הדברים בצורה נכונה, אך זהו הצעד הראשון בדרך.

3. על צעדיכם להיות קטנים מספיק, כך שיהיו נוחים לביצוע, וגדולים מספיק כדי ליצור את השינוי.

4. לאחר שהתרגלתם לצעד הראשון, הקפידו להמשיך לצעד השני.

5. לכו על כל הקופה. למשל, אם הבעיה שלכם היא כעס, המטרה שלכם תהיה שלווה, ולא רק "שלא אתרגז".

לשיטה זו שני יתרונות. ראשית: היא עובדת, ונדיר למצוא בה חזרה לדפוסים קודמים. שנית, אתם עובדים "הפוך", מה שמאפשר לכם שלא להתעמת ישירות עם ה"שדים" שלכם. "החיסרון" שבשיטה זו הוא, כפי שאתם יכולים לשער, הצורך במחויבות לטווח ארוך.

שיטה מספר 3: שיטת החסידות - פניה ישירה לאלוקים

השיטה השלישית שונה לחלוטין מהשתיים הראשונות. היא מומלצת בעיקר, על ידי מורי דרך רוחניים בחסידות.

אל תתמקדו בעצמכם. אל תתנו לעצמכם נקודות, לזכות או לשלילה. פנו ישירות לאלוקים, בפתיחות, בלהט ובשפה שלכם. בקשו ממנו לשחרר אתכם מהכלא שבניתם לעצמכם. ספרו לו איפה הייתם ומה עשיתם, ואיך הבנתם שגרמתם נזק לעצמכם ולזולתכם. ספרו לו על כל הפעמים בהם ניסיתם להשתנות ונכשלתם, ועד כמה אתם מכירים כעת באהבתו, במתנות שהעניק לחייכם, ובכך שרק הוא יכול לעזור לכם.

הפכו זאת לחלק משגרת יומכם, וכללו את אלוקים בכל שלב בדרככם.

החודש האחרון בלוח השנה העברי - אלול, מכונה גם חודש החמלה והסליחה. בחודש זה אנו מסוגלים להתקרב לאלוקים יותר מבכל חודש אחר בשנה. בדומה, זהו גם הזמן המתאים ביותר, להתקרב לאנשים אחרים ולנהוג בהם בחמלה ובהבנה. מומלץ לנו להשתדל ולראות אותם, בדיוק כפי שהיינו רוצים שאלוקים יראה אותנו, בעין טובה. זה הזמן לבקש סליחה מהאנשים בהם פגענו ובכך למלא את העולם בחסד ובחמלה...

לזכר אבי, ג'ורג' הרמן קֶסטֶל.