היא הייתה נסיכה מואבית שהתגיירה ● אבל מה הקשר בין הסיפור שלה, למעמד הר סיני, שהתרחש 300 שנה קודם לכן? ● היהדות לא החלה כמאפיין גזעי והיא לא ניתנה באופן אוטומטי לאף אחד; בשורשה, היא מבוססת על גיור וקבלת התורה, אפילו לגבי בניו של אברהם אבינו

מדוע אנחנו קוראים את מגילת רות - סיפורה של גיורת מואבייה, שנישאה בסופו של דבר לבועז, שופט בישראל - דווקא בשבועות, החג בו אנחנו חוגגים את מתן התורה בהר סיני?  פרשני התורה מציעים שני רעיונות עיקריים להסביר את המנהג:

• רות היוותה דוגמא לקבלת התורה.

• בלעדיה לא הייתה ההיסטוריה היהודית יכולה להימשך.

הרעיון הראשון נראה ישיר ומובן, לפחות במבט שטחי: חג השבועות מנציח את קבלת התורה על ידי העם היהודי ומגילת רות מתארת את קבלת התורה על ידי אדם יחיד, באמצעות מעשה ההתגיירות.

אפשר לומר, שבמעמד הר סיני כולנו "התגיירנו". סיפורה של רות מהווה לנו תזכורת, שאנחנו יהודים רק הודות למעשה האישי שלנו בקבלת התורה. היהדות לא החלה כמאפיין גזעי והיא לא ניתנה באופן אוטומטי לאף אחד; בשורשה, היא מבוססת על גיור וקבלת התורה, אפילו לגבי בניו של אברהם אבינו!

רות לא הייתה גיורת רגילה. שמה נותן לנו רמז על מהותה הפנימית. ערכה המספרי של המלה "רות" הוא 606. כל בני האדם בעולם מחויבים לשמירת 'שבע מצוות בני נח' (מצוות אשר ניתנו לנח לאחר המבול). גם רות אשר נולדה כמואבייה הייתה מחויבת להן. אם נוסיף את 7 המצוות האלה, לערך המספרי של "רות", נגיע ל - 613, שהוא מספר המצוות הכתובות בתורה.

מהותה של רות, הכוח המניע בחייה, היו הגילוי והקבלה של 606 המצוות שחסרו לה. מכאן ש'רות', היא "מחפשת" התורה האמיתית, העומדת בפני כולנו, כמודל זוהר לקבלת התורה בדרך הראויה. אילו היינו הולכים בדרכיה של רות, בקבלת התורה האישית שלנו, היינו מצליחים לקלוט את מלוא הרוחניות המזומנת לנו, מן האלוקים בחג השבועות (עיין בפירושו של הגר"א - הגאון מוילנא - על מגילת רות).

בעוד שהדברים נראים מובנים במבט ראשון, מעוררת שיטה זו קושי גדול בבחינה עמוקה יותר.

כל מי שקורא את סיפורה של רות, מתרשם מאוד מעצמת ההקרבה שלה כלפי חמותה - נעמי.

כל מי שקורא את סיפורה של רות, מתרשם מאוד מעצמת ההקרבה שלה כלפי חמותה - נעמי. הקטע המפורסם, שממנו שואב התלמוד רבות מהלכות הגיור (יבמות מ"ז, עמוד ב), מתאר את סרבנותה העיקשת של רות להיפרד מעל נעמי, תוך שימוש בצורות הביטוי העוצמתיות ביותר:

"ותאמר רות, 'אל תפגעי בי (תשכנעי אותי) לעזבך לשוב מאחריך, כי אל אשר תלכי - אלך, ובאשר תליני - אלין, עמך - עמי, ואלוקיך - אלוקי. באשר תמותי - אמות, ושם אקבר. כה יעשה ה' לי וכה יוסיף. כי המוות יפריד ביני ובינך." (רות א', ט"ז-י"ז)

אהבה והקרבה שכאלה, לטובתו של הזולת, הן מעלות מעוררות התפעלות באופן מיוחד, אבל אינן קשורות כלל לאמונה באלוקים ובתורתו. האם אדם, שמוחזק אצלנו כדוגמא לחיקוי באופן קבלת התורה, לא אמור להיות מונע על ידי אמונה ואידיאליזם ולא על ידי קשר לאדם מסוים? או לכל הפחות - בקשר לעם היהודי כולו?

התקשרות אל האלוקים

הבה נבדוק נקודה זו, תוך בחינת פיסקה קשה בתלמוד:

אמר ר' אלעזר: "עמי הארצות (אלה שאינם יודעים תורה) אינם חיים (לא יזכו לתחיית המתים) שנאמר (ישעיהו כ"ו): 'מתים בל יחיו'. שמא הכוונה ב'מתים בל יחיו' לכל המתים? לכן ההמשך הוא: 'רפאים בל יקומו' - במרפה עצמו מדברי תורה הכתוב מדבר."

אמר לו רבי יוחנן: "לא טוב לבורא במה שאמרת" (שבניו לא יכולים לזכות לחיי נצח).

מכיוון שראה רבי אלעזר שמילותיו גורמות לרבי יוחנן צער, הוא אמר: "רבי, מצאתי להם (לעמי הארצות) תקנה מן התורה - 'ואתם הדבקים בה' חיים כולכם היום' (דברים ד',ד'). וכי אפשר לדבוק בשכינה? הרי כתוב 'כי ה' אלוקיך אש אוכלה' (שם, כ"ד). אלא, כל המשיא ביתו לתלמיד חכם (מלומד בתורה), והסוחר עבור תלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב (הרי זה) כאילו הוא מדבק בשכינה..." (תלמוד, מסכת כתובות קי"א עמוד ב')

מה הקשר בין תחיית המתים למידת השכלתו התורנית של היהודי? מה משמעות הרעיון, שקשר עם תלמיד חכם, שווה ערך לקשר עם האלוקים?

אחת מתרי"ג (613) המצוות, היא מצוות אהבת הא-ל. מצווה זו נראית כבלתי אפשרית לביצוע. איך אנחנו יכולים לאהוב מישהו, שאיננו מכירים? יותר מזה, האלוקים הוא אינסופי ואנחנו לא. אין לנו שום תפישה לגבי אופן "החשיבה" או "הרצון" האלוקי, או כל דבר אחר בקשר אליו.

בשביל להרגיש אהבה וקשר כלפי מישהו, אנחנו זקוקים להכרות כלשהי עמו.

מבלי לדעת לפחות חלק מפרטים אלה לגבי אדם אחר, יהיה זה בלתי אפשרי לומר בכנות, שאנחנו אוהבים אותו. יתכן שנחשוב כי הוא אדם חשוב מאוד, אולי אפילו נעריץ אותו... אבל בשביל להרגיש אהבה וקשר כלפי מישהו, אנחנו זקוקים להכרות כלשהי עמו.

כלל זה נכון גם לגבי אהבת האלוקים שלנו. מידת האהבה שנוכל לפתח כלפי האלוקים, תעמוד ביחס ישר לידע שנרכוש לגביו.

אבל איך נוכל לעשות זאת?

הפתרון הברור הוא לימוד התורה. הקב"ה, אשר ציווה עלינו לאהוב אותו, דאג לספק לנו המון מידע על עצמו - בתורתו. הוא סיפר לנו על אהבת הצדק וההגינות שבו, על העדפותיו והרגשותיו, על ציפיותיו ותוכניותיו.

בלימוד התורה קיימים שני היבטים:

1. שמירת המצוות - חובתו האישית של כל יהודי לשמור מצוות ולכן עליו ללמוד מספיק תורה, על מנת שיוכל לשמור ולקיים את המצוות כראוי.

2. ההיבט השני אינו קשור (ישירות) לקיום המצוות - 'תלמיד חכם' לומד את התורה, על מנת להכיר טוב יותר את האלוקים ואת רצונותיו.

המלה הראשונה בעשרת הדברות היא "אנֹכי". התלמוד אומר שיש כאן אקרוסטיכון למלים "אנוֹ נפשי כתבית יהבית" אני עצמי כתבתי ונתתי (את ספר התורה) (מסכת שבת ק"ה עמוד א). 'תלמיד חכם', שמשקיע את חייו בלימוד התורה, סופג לתוכו יחד עם מילות התורה, את 'נשמת האלוקים' המוטבעת בהן.

מטרתנו היא, להכיר את האלוקים כישות, עמה יכולה להיות לנו מערכת יחסים. אנחנו רוצים לאהוב את האלוקים ולזכות באהבתו בתמורה, לשם כך אנחנו זקוקים ל'תלמיד חכם'.

רק באמצעותו נוכל לקבל מושג ומידע על האלוקים - ידע שמהווה תנאי מוקדם לכל מערכת יחסים אפשרית איתו. בדיוק כמו שבאהבה האנושית הידע קודם לרגשות, כך גם באהבת הא-ל. אם תחסר חוליית ה'תלמיד חכם', יחסר גם ידע זה וכתוצאה מכך לא תוכל אהבת הא-ל להתפתח לעולם.

אחד מהיבטיה המפתיעים של היהדות הוא, שלעיתים קרובות הצדיק, שמקדיש את עצמו לעבודת הא-ל - כגון תפילה והנהגות טובות - יזכה להרגיש באהבה גדולה יותר לאלוקים, מזו של תלמיד חכם, המבלה את מרבית חייו בעיסוק האינטלקטואלי. אבל ללא הכרת הא-ל, שמגיעה אלינו באמצעות תלמידי חכמים, הצדיק לא היה יודע, כיצד להתחיל בחיפוש אחר הקשר הרגשי עם האלוקים (וממילא מפסיד את ההתקשרות כולה!)

אהבת הא-ל מוקרנת אם כן, מן התורה כלפי חוץ. הצדיק מחבר עצמו אל תלמיד חכם והוא הראשון שמסוגל להרגיש באותה אהבה. אלה שמקשרים את עצמם לצדיק, חשים בחום ובאהבה המוקרנים ממנו. אבל המקור הראשוני לאהבה זו, הוא התורה. הגישה שלנו לתורה, תלויה בהכרח בכמות ידיעת התורה שרכשנו, הודות לעבודתו המאומצת של תלמיד חכם.

חיפושיה של רות

רות המואבית חיפשה אחר 606 המצוות החסרות, לא רק בגלל שהיא חיפשה אחר דרך החיים האמיתית (אף על פי שאין ספק, שגם תחושות אלה היוו חלק מהמניע שלה לגיור), אלא בעיקר, משום שרצתה לקשר את עצמה לאלוקים ולהיפתח כלפיו - להתחבר אל מקור החיות והקיום.

הדרך היחידה שבה יכלה להגיע לכך, היא על ידי יצירת קשר עם אדם, שכבר מחובר אל האלוקים. לכן היא נצמדה אל נעמי האדם ולא אל אמת אבסטרקטית.

על פי המסורת, 'שבועות' הוא יום הולדתו של דוד המלך וגם יום פטירתו.

אנחנו קוראים את הסיפור בשבועות, על מנת ללמוד ולהפנים, שזהו סוג קבלת התורה אליו עלינו לשאוף. אנחנו לא עוסקים בחיפוש אחר חוקיו של האלוקים - אנחנו שואפים לחבר את עצמנו אל האלוקים עצמו.

הרעיון השני, שמוצע על ידי המפרשים, כסיבה לקריאת מגילת רות בשבועות, מרומז גם הוא בשמה. רות נקראת כך 'על שם' אחד מצאצאיה - דוד המלך שרווה (מלשון רוויה) את הקב"ה בשירות ובתשבחות (ילקוט תהלים רמ"ז) - ע"י ספר התהילים שחיבר, ספר מזמורי הקודש הבסיסי של מרבית האנושות. על פי המסורת, 'שבועות' הוא יום הולדתו של דוד המלך וגם יום פטירתו. ואכן, כל שושלתו של דוד המלך מפורטת, בסופה של מגילת רות.

קשר דם

בדיקת רעיון זה דורשת רקע רחב יותר:

ויאמר ה' אל משה: 'אל תצר את מואב, ואל תתגר בם מלחמה' (דברים ב',ט'). וכי מה עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות? אלא נשא משה קל וחומר בעצמו, אמר - ומה מדיינים שלא באו אלא לעזור את מואב אמרה תורה: 'צרור את המדיינים והכיתם אותם' (במדבר כ"ה, י"ז-י"ח), מואבים עצמם לא כל שכן. אמר לו הקב"ה: 'לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי! שתי פרידות (גוזלים) טובות יש לי להוציא מהם - רות המואבייה ונעמה העמונית...' (תלמוד, בבא קמא ל"ח עמודים א-ב).

משה רבנו עלול היה לטעות וללמוד, שעליו להשמיד את מואב, שהרי מצווה להכות במדיינים, שבסך הכול באו לעזור למואב. אבל, תוכניותיו של הקב"ה היו שונות, שהרי ישנו 'אוצר' שאמור לצאת ממואב וזוהי רות.

לא רק שרות הייתה הסבתא רבא, של דוד המלך, הייתה זו היא - ודווקא היא - שהייתה נחוצה, על מנת להביא את דוד המלך לעולם. הצורך בה היה כה גדול, שכל האומה המואבית שרדה בזכותה, במשך מאות השנים, בהן המתין העולם ללידתה של רות.

האם אנחנו יכולים למצוא מקור כלשהו, שיסביר מדוע, דווקא רות המואבית הייתה נחוצה להביא לעולם את שושלתו של דוד המלך, שושלת שממנה יצא מלך המשיח לעולם?

במדרש (ילקוט לך לך ע') כתוב, שהמלאכים האיצו בלוט: "קום קח את אשתך ואת שתי בנותיך הנמצאות..." (בראשית י"ט, ט"ו). המלה "הנמצאות" מתייחסת לרות המואבית ולנעמה העמונית. כתוב "מצאתי דוד עבדי" (תהלים פ"ט, כ"א) איפה מצאתי אותו? בסדום.

כאשר הפך ה' את סדום, הוא הציל את לוט, בזכות שתי בנותיו. הבנות, שהאמינו שהן ואביהן הם בני האדם היחידים שנותרו בעולם, קיימו עמו יחסים של גילוי עריות. כתוצאה מכך הן ילדו, האחת את מואב והשנייה את עמון, שני אבות לאומות גדולות. נראה מכך, שחשיבותה של רות נובעת, מהיותה אחת מצאצאיו של לוט.

ומי היה לוט?

"ואלה תולדות תרח: תרח הוליד את אברם, את נחור ואת הרן, והרן הוליד את לוט... ויקח אברם ונחור להם נשים. שם אשת אברם שרי ושם אשת נחור מִלְכָּה בת הרן - אבי מלכה ואבי יסכה." (בראשית י"א, כ"ז-כ"ח).

בדיקה קרובה של פסוקים אלה, חושפת בפנינו פיסת מידע מדהימה - יוצא שהרן, אחיו של אברהם, היה הסבא של הנשים החשובות ביותר בהיסטוריה היהודית! הרבנים מלמדים, שיסכה הייתה שרה (ראה רש"י שם), רבקה הייתה הנכדה של מִלכה וכל נשותיו של יעקב היו נינותיה. לוט היה בנו של הרן ומכאן, שרות הייתה אף היא מצאצאיו.

האם כל זה יצא במקרה? הבה ננסה לגלות את המשמעות שמאחורי הדברים.

גאונות מיוחדת

האלקטרוניקה הייתה מוכרת וידועה שנים רבות בטרם נולד אדיסון. גרהם בל לא גילה שום דבר חדש על טבעם של גלי הקול ובכל זאת, ללא שני גאונים אלה, הידע על האלקטרוניקה וגלי הקול, לא היה מביא כל תועלת לעולם. דרושה גאונות מיוחדת, על מנת להגיע לניצולם המעשי של רעיונות, בדיוק כפי שדרושה גאונות לגילויים. בעברית מוכרת גאונות זו במילה "בינה" - תכונה של הבנת דבר מתוך דבר, אשר מיוחסת בעיקר לנשים.

כהקדמה למעמד הר סיני אנחנו קוראים בתורה:

כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל (שמות י"ט,ג').

רש"י מסביר, מדוע קיים כאן כפל לשון "בית יעקב" ו"בני ישראל". בית יעקב אלו הן הנשים - הנשים היהודיות, הן הבית היהודי. רעיונות היהדות קורמים עור וגידים בבית היהודי ומתורגמים למציאות, בהדרכתה של האישה היהודית.

הגבר היהודי נושא בחובת לימוד התורה, אבל האישה היהודייה, היא זו שמתרגמת את הרעיונות למציאות חיים יומיומית. אברהם היה גאון, שהביא לעולם את ידיעת הא-ל, אבל היה זה אחיו הרן, שנשא את זרעי הגאונות שנדרשו, על מנת לתרגם את הידע שגילה אברהם אל תוך חיי היומיום. לכן, הנשים היהודיות החשובות ביותר, היו מזרעו של הרן.

המלוכה היהודית היא בבואה של מלכות השמים. מלכות השמים נושאת בתוכה עוצמה אדירה. כוח זה פודה, מכפר ודואג לכך, ששום חלק של הטוב, היקר והאצילי באנושות לא יאבד לעולם.

היה צורך בהתערבות שמימית בעניינו של לוט, בנו של הרן, אשר עזב את אברהם ואבד בסדום.

לכן, היה צורך בהתערבות שמימית בעניינו של לוט, בנו של הרן, אשר עזב את אברהם ואבד בסדום. כוחות הקדושה והגדלות הטמונים בו, נראו כאבודים לנצח לעבודת האלוקים. אבל, משום שה' הוא המלך המוחלט השולט בהיסטוריה (אף על פי שבן האדם חופשי לנהוג כרצונו), יש לו את היכולת לדאוג לשיקומה של הגדוּלה האבודה לכאורה. זוהי המשמעות האמיתית של מלכות השמים.

יש צורך בדריכות נצחית, על מנת לדאוג לכך, שאף פעם לא יאבד משהו טוב ושבסופו של דבר הוא יחזור למקורו וישתקם. גיורה של רות מאפשר, את התגלותו המחודשת של כוחו של הרן. כוח שנחוץ להקמת המלוכה היהודית, בבואתה של מלכות השמים, כאן על פני האדמה ורות היא זו, אשר נשאה את הבינה הנחוצה, על מנת לתרגם את הדברים לחיי היומיום.

תיקון טעותו של לוט

נישואיה של רות עם בועז - שנועדו והביאו ללידתו של דוד המלך - היו נשואי ייבום. סוג זה של נישואין מקבל תוקף בתורה, כאמצעי "להבריא" את הנפש, שעזבה את העולם, מבלי שהצליחה להעמיד צאצאים (המשכיות). לכן, מטרתם המוחלטת של נישואיה של רות, הייתה לדאוג לכך, שנשמתו, כוחו הרוחני והפוטנציאל של בעלה המנוח, מחלון - לא יאבדו לַעולם או לעם ישראל.

שיקומו של הפוטנציאל האבוד לכאורה, נעשה על ידי תיקון שגיאתו של לוט, באמצעות צאצאיתו רות.

לוט עזב את אברהם עבור רכוש חומרי. הוא בטח בעצמו, שהרי ידע בליבו מהי האמת ולמד לעבוד את האלוקים בעצמו - מה שהוביל אותו לטעות ולחשוב, שכבר אינו זקוק לאברהם. מכיוון שהיה לו טוב יותר מבחינה חומרית בסדום, בעוד שהוא לא הבין מהי החשיבות הרוחנית של היצמדות לאברהם - הוא קם ועזב.

לוט לא הצליח להבין, שידיעת האמת המוחלטת אינה מספיקה על מנת לשרת את האלוקים, אלא שיש צורך להתקשר אליו ושהחיבור לאלוקים מגיע, באמצעות הקשר עם תלמיד חכם - ולכן טעה בבחירתו ועזב, בעוד שהיה צריך להישאר עם אברהם.

הגאון מוילנא מראה, כיצד תיקנה רות את טעותו בכמיהה עקשנית לקשר עם האלוקים.

אחת מהלכות הגיור (שאנו לומדים מתוך סיפורה של רות), היא הצורך לנסות לדחות את המועמד לגיור ולהניא אותו מהחלטתו. על פי הלכה זו נהגה נעמי, כשניסתה (והצליחה) לשכנע את כלתה ערפה לסגת מרעיון הגירות ומאותה סיבה ניסתה להניא מכך גם את רות. אך בנקודה מסוימת החליטה לעצור.

נעמי, הבינה מכך, שרות קרועה בתוכה ושיש בה חלק שמתנגד לצעד הגיור.

שואל הגאון: איך ידעה נעמי מתי לעצור? ומסביר: הנקודה שבה היא עצרה הייתה "ותרא כי מתאמצת היא ללכת איתה, ותחדל לדבר אליה" (רות א',י"ח). נעמי הייתה הרבה יותר מבוגרת מרות ומהירות הליכתה הייתה בהתאם. אם כן, לרות הצעירה לא היה צריך להיות כל קושי 'לשמור על הקצב' וללכת יחד איתה; ובכל זאת, נעמי הבחינה שרות מתאמצת בהליכתה. נעמי, הבינה מכך, שרות קרועה בתוכה ושיש בה חלק שמתנגד לצעד הגיור.

על פי המסורת, רות הייתה נסיכה מואבית - אישה צעירה ויפה בראשית חייה, אשר התרגלה כל ימיה לקבל רק את הטוב ביותר. הצעד שלקחה על עצמה צפוי להביא אותה לחיי דלות - חמותה איבדה כל מה שהיה לה וחזרה לביתה כשהיא חסרת כל לחלוטין. בבחירתה ללכת עם נעמי, ויתרה רות על חיים נוחים במעמד גבוה, על מנת להפוך לגיורת, במעמד מפוקפק. גיורת מואבית, שאפילו לא ברור אם ליהודי מותר לשאת אותה לאישה. חלק ממנה התנגד ואמר: "למה לי ללכת לישראל? אני יכולה לעבוד את האלוקים בכל מקום שבו אהיה. לאחר כל השנים האלה, בהן חייתי בבית יהודי, אני מכירה את כל ההלכות והמנהגים, ולא יהיה לי שום קושי לשמור עליהם גם במואב. אולי לא צריך להקריב קרבן גדול כל כך..."

רות הייתה שסועה. אבל הרצון האמיתי שלה היה קרבת אלוקים - קשר וחיבור לבורא העולם. שמירת המצוות במואב לא תיתן לה למלא את רצונה; רק החיבור לתלמיד חכם יוכל לעשות זאת. רות כבר הגיעה להחלטה, שעליה ללכת עם נעמי ולהצטרף לעם היהודי בכל מחיר, אבל הלחץ הפנימי הפריע לה לשמור על הקצב. זו הייתה הנקודה, שבה נעמי הפסיקה לדחות אותה. נעמי הבינה את רות וראתה שהיא שואפת לקשר עם האלוקים וכי היא קלטה את המסר האמיתי של היהדות.