פעם אחרונה ודי

ההרים מסביב מכניסים אותך לאווירה של "המלך בשדה", של חודש אלול. חודש רחמים והסליחות. זמן שבו יש תחושה שהמלך נגיש יותר לכולנו, קרוב יותר, רק מחכה שניגש אליו ● לחודש אלול יש ריח מיוחד, מין אווירה כזו ששום חודש בשנה לא זוכה לה ● בעולמנו הגשמי אפשר אמנם לתקן טעויות, אבל לא למחוק אותן. הכלל הזה משתנה לחלוטין כשמגיע חודש אלול, וכדאי מאוד שנעוט על ההזדמנות

כחלק מעבודתי על המוזיקה אני צריך מדי פעם לקחת את מקל הנדודים ולהרחיק לכת למקום חדש. באלבום הנוכחי שעליו אני עובד בימים אלה, אני פוגש את תל אביב. היא גדולה, היא עצומה, אכן עיר ללא הפסקה. בגיל שלוש עזבתי אותה, ובמפגש החדש הזה אני לומד להכיר אותה בשנית אחרי שנים של מרחק.

היא שונה כל כך מהמקום שבו אני גר. בדרכי חזרה מהאולפן הביתה אני שם לב בכל פעם מחדש שבמדינה הקטנה והמיוחדת שלנו אפשר למצוא הכל במרחק יריקה. אני יוצא מתל אביב, ואחרי שעה וחצי של נסיעה בסך הכל אני כבר מביט בנוף אחר לגמרי, במזג אוויר אחר לגמרי, ממש כמו שתי מדינות.

"עיר זה סוג של מדבר", אמר לי פעם חבר. ההמולה בעיר גורמת לך לבדידות מסוימת, ועל אף שהבתים צפופים ומסביבך יש אנשים רבים, אתה עדיין יכול לחוש כל כך לבד. אני יכול להרגיש את זה עכשיו, במפגש המחודש שלי עם העיר הזו. אבל כשאני חוזר הביתה, למושב שבו אני גר, ורואה את ההרים, אני מרגיש מה זה מדבר באמת.

ההרים מסביב מכניסים אותך לאווירה של "המלך בשדה", של חודש אלול. חודש רחמים והסליחות. זמן שבו יש תחושה שהמלך נגיש יותר לכולנו, קרוב יותר, רק מחכה שניגש אליו. לחודש אלול יש ריח מיוחד, מין אווירה כזו ששום חודש בשנה לא זוכה לה. לא משנה איפה אתה נמצא — בבית או על חוף הים, בהרים או בשפלה — מגיע הרגע שאם רק נרצה ונביט מסביב, נוכל לנשום עמוק ולהרגיש שאלול נוכח סביבנו, נמצא בתוכנו.

את חודש אלול אפשר להרגיש באוויר. הרוח בבוקר מרגישה אחרת, הכל קצת כבד יותר, המשמעות קצת רחבה יותר. הכל חזק יותר באלול. יש פתגם שאומר "בעבר יצרנו את ההווה, בהווה אנחנו מייצרים את העתיד". לא קל להבין ולעכל שאת מה שקורה עכשיו בישלנו לפני יומיים, או לפני חודשיים ואפילו יותר, ולא קל לדעת שבכל רגע ורגע אנחנו מייצרים את העתיד.

זה כבד, זה דורש מאיתנו להפעיל הרבה שיקול דעת, זה מחייב אותנו בפרטים הקטנים — לחשוב מתי אנחנו מדברים נכון ומתי הזמן לשתוק. מתי אנחנו אוכלים נכון ומתי אנו מכניסים לפינו דברים מיותרים. מתי אנחנו מדברים עם הילדים שלנו ומתי מרימים את הקול. כי כל מעשה קטן כזה יפגוש אותנו בעתיד. זה דורש מאיתנו לא לזלזל בשום החלטה עכשווית. זו אמירה מחייבת.

אפשר לתקן, לא למחוק

ואז מגיע חודש אלול ונותן לנו את האפשרות להשפיע על העבר, להשפיע על העתיד. אי אפשר לשנות את העבר. אפשר לתקן, אבל לא למחוק. משל עתיק מספר על אבא שניסה לחנך את בנו השובב. הוא תלה לוח עץ בכניסה לחדרו של הילד, נתן לו ערימת מסמרים ופטיש, ואמר לו: בכל פעם שתעשה משהו רע, תתקע מסמר בלוח. הילד השובב החל לתקוע מסמר אחר מסמר, ולא רחק היום ומולו עמד לוח שלא מזמן היה לוח חלק, ועכשיו היה מלא במסמרים.

אז הבין הילד שמשהו בו מוכרח להשתנות. הוא הגיע לאביו כנוע והודה שטעה. "תעזור לי, אבא", ביקש הילד. "עכשיו", ענה האב, "בכל פעם שיתחשק לך לעשות משהו רע ותתגבר עליו, תוציא מסמר אחד מהלוח". במאמץ עילאי למד הילד להתגבר על תאוותיו, להתגבר על חולשותיו. אחרי מספר שבועות הגיע הילד שמח ומאושר לאביו, מחזיק בידו לוח עץ נקי ממסמרים. "תראה אבא, אין מסמרים, הוצאתי את כולם". "איזה יופי", אמר האב, "אבל הבט, בני, בלוח. הוא מלא בחורים. את המסמרים הוצאת, אבל החורים יישארו לעולם".

כל זה נכון עד שמגיע חודש אלול. שם משתנים הכללים. בחודש אלול אנחנו מקבלים מתנה — אפשרות למחוק את העבר. "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד". אנחנו מקבלים את האפשרות החד–פעמית שחוזרת כל שנה, בלי איומים של "פעם אחרונה ודי", בלי פחד שלא נהיה ראויים שוב לצ'אנס הזה. בכל חודש אלול, שנה אחרי שנה, אנחנו מקבלים את האפשרות לסתום את החורים שבלוח.