מה השופר מלמד אותנו

כל חג והמצווה שלו: בפסח אוכלים מצות, בסוכות מנענעים ארבעה מינים ושלומית בונה סוכה ● בחנוכה מדליקים נרות, ובפורים קוראים מגילה ושולחים מנות, ומה עושים בראש השנה? ● מה יש בו בשופר, שהתקיעה בו נקבעה כדרך לציין את יום הדין שפותח את השנה החדשה?
 
באופן מפתיע, כשהתורה מדברת על היום הגדול בשנה, היא לא טורחת להגיד אף מילה על כך שמדובר ב...יום הדין. לא תמצאו אפילו רמז דק שמתחולל כאן משפט מכריע לחיים ולמוות. התורה קובעת שבא' בתשרי "יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט, א), מבלי להוסיף מילה על התוכן הרוחני של החג הזה. מה פשר הדבר? מה יש בו בשופר, שהתקיעה בו נקבעה כַּדֶרך לציין את 'יום הרת עולם'?
 
אל תסתכל בקנקן
 
אם נודה על האמת, השופר הוא חפץ מאכזב למדי. מבחינה חיצונית הוא ממש לא מרשים. קודם כל, הוא עקום. הצבע שלו משעמם והמגע שלו נוקשה וקר. משהו טוב יכול בכלל לצאת מדבר כזה? ובכל זאת, אם רק תקרב אל פיך את הנקב הצר ותנשוף אויר – וואו! אילו קולות עוצמתיים יוצאים ממנו. ומכאן אולי המסר הראשון והחיוני לשנה החדשה. די לשפוט כל דבר על פי החיצוניות. בעולם מוחצן ששבוי בקסמם המתעתע של הפוזה והשואו, אנו נקראים למבט פנימי. מבט שיודע לחדור לעומק ולשים לב אל התוכן והנשמה ולא רק אל המעטפת והגוף.
 
רק להקשיב
 
מצוות היום בראש-השנה מיוחדת בכך שכדי לקיים אותה אינך צריך לעשות דבר, מלבד... להקשיב. ובעולם שבו כמויות המלל והקשקשת הגיעו לשיאים בלתי נתפסים, בחברה שבה לא צריך שיהיה לך משהו חכם באמת לומר רק בשביל להעלות אותו כסטטוס בפייסבוק לעיני אלפים אלא 'סתם, כי בא לי לדבר' – מעניק לנו השופר את מתנת ההקשבה. הבשורה המדהימה שאם רק נעצור את מטחי המילים ונהיה מוכן להקשיב באמת, נצליח להאזין לקולות עמוקים ולגלות דברים נסתרים.
 
ייתכן שהם היו קיימים שם כל הזמן, אבל בתוך כל רעש הרקע האופף אותנו, לא היה סיכוי שנשמע אותם. את הקולות העדינים שמגיעים אלינו מבפנים, את קול ה' הדובר אלינו ללא הרף, אם רק נדע להיות מכוונים אל התדר הנכון, וגם את קולם של האנשים שאינם יודעים לצעוק, אבל את מה שהם לוחשים בקול עדין, יהיה חבל מאוד אם נחמיץ.
 
לתת מקום
 
השופר אינו ניצב בגאווה, ישר כמו סרגל. הוא כפוף ומוּטֶה, וגם זה בא לומר לנו משהו. יותר מדי אנשים יודעים בדיוק מה נכון ומה צריך. האמת כאילו מונחת לה בכיסם, ואם מישהו רק יעז לחלוק על דעתם, ייצאו נגדו בשצף. בעולם כזה צפוף מאוד. ההתנגשויות רבות, וכל אחד מתבצר בעמדתו ומביט בזלזול וביטול על זולתו. השופר מלמד אותנו את סוד ההכלה. את הצניעות הטובה שמאפשרת לתת מקום גם לזולת ולהאמין שייתכן שגם בדבריו יש שמץ של אמת. מי שֶיַפְנִים את המסר הזה, יחזיק בידיו את המפתח לזוגיות מאושרת, ליחסי עבודה תקינים, ולחיים של שלום ושל אמת רחבה וגדולה יותר מנקודת המבט המצומצמת שלו.
 
לא לזלזל בקטנות
 
שני פתחים יש לו לשופר. האחד צר והשני רחב. אתה מכניס רוח בצד אחד, וקול עוצמתי יוצא מן הצד השני. בחיים אנו נוטים לא פעם לזלזל בעצמנו, לבטל במחי יד את ערכם של מעשים קטנים. "מי אני בכלל?! מה אני שווה?! מה זה כבר יעזור, בלאו הכי לא ירגישו את זה?!". ביום הראשון של השנה החדשה אנו מקבלים את ההמחשה החזקה ביותר בעולם לשקר של משפטי הרעל האלו. 'דע לך, ידידי', הוא טוען בלהט, 'אם רק תעז, תאמין, ותעשה את ההשתדלות הקטנה שלך, אין לך מושג איזה גלים זה יכה, ואילו השפעות זה יחולל במקומות אחרים. אין לזלזל באף מעשה טוב, תפילה קטנה ומחשבה חיובית.

סיפור חיינו
 
תקיעת השופר מורכבת מארבעה קולות מרכזיים: תקיעה, שברים, תרועה, ולבסוף שוב - תקיעה. בחדות ובתמציתיות מקופל כאן סיפור חיינו כולו. זה התחיל מן ה'תקיעה' – קול פשוט וארוך. כולנו הופענו כאן בעולם כילדים קטנים. תמימים, פשוטים, טהורים. לאחר מכן הכול הסתבך. הקול הולך ונשבר לחלקים – 'שברים'. גדלנו, התבגרנו, החיים הלכו והסתבכו, ובהמשך היו אפילו רגעים שנשברו לרסיסים – 'תרועה'. ואנחנו נהיינו מחוספסים, מסובכים ואטומים. ראש השנה בא להחזיר אותנו אל נקודת הראשית. אל הקול החלק והארוך שבסוף – שוב 'תקיעה'. לעורר בתוכנו את הבסיס, הטהור, הנקי, הפשוט שנמצא עמוק בתוכנו. הוא לא נעלם לרגע, רק התכסה בהרבה שכבות של אבק, ציניות וייאוש. וביום הזה, קולו הצלול של השופר מנער אותם בעוצמה ומחזיר אותנו אל ההתחלה, אל עצמנו, אל האלוקים.