רעיון ליום הכיפורים

יום כיפור בפתח: מדוע אנו צמים ביום הכיפורים? ● מהו הסוד בעינוי הנפש, מניעת אכילה ושתיה? ● מהי מהותו של יום הכיפורים? ● הרב ערן שצמן מגיש: רעיון ליום הכיפורים

"בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם, וְכָל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ ... כִּי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לְטַהֵר אֶתְכֶם, מִכֹּל, חַטֹּאתֵיכֶם, לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ" (ויקרא פרק טז).

יום הכיפורים כשמו כן הוא, יום של כפרה, תשובה, סליחה, וטהרה - ועל פי הכתוב בתורה יש לענות את הנפש ביום זה - ובכלל עינוי זה חמישה איסורים:

- איסור אכילה ושתייה (למי שאינו חולה שיש בו סכנת חיים),
- איסור סיכה (איסור מריחת הגוף בשמן, בקרמים ובמשחות),
- איסור רחיצת הגוף במים (מותר רק ליטול את קצות האצבעות לאחר שהתפנה),
- איסור נעילת הסנדל (איסור נעילה של כול נעל מעור),
- איסור תשמיש המיטה (איסור קיום יחסים אינטימיים).

לגופנו החומרי אין מודעות כלל ליום הכיפורים, הגוף רוצה לאכול ולהמשיך לענג את עצמו כרגיל, אנו נדרשים ביום זה לגבור על הגוף, לגבור על הרצונות הבהמיים שבנו, ולעלות לדרגה רוחנית גבוה, שאין ולו יצור אחד נוסף עלי אדמות המסוגל לה.

"מוֹתָר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה" - לבהמה אין בחירה ותעשה את אשר טבעה יכתיב לה. ואילו האדם יכול לפעול כנגד טבע גופו, כי האדם הוא א' (אלוקות) + דם (נפש), והוא הרבה מעבר למכלול צורכי גופו ולתאוותיו הבהמיים.

"דלכל איש ישראל... יש... שתי נפשות: נפש אחת מצד הקליפה וסטרא אחרא... וממנה באות כל המדות רעות... דהיינו כעס וגאוה... ותאוות התענוגים... והוללות וליצנות והתפארות ודברים בטלים... ועצלות ועצבות... ונפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש..." (ספר התניא -פרק א). באדם מצויות שתי נפשות: הנפש הבהמית – רצונות גופו, והנפש האלוקית- שהיא הנשמה שנפח בנו הקב"ה.

כדי שיוכל האדם לכפר על מעשיו ביום הכיפורים הוא צריך לעשות מעשה - האדם צריך להפעיל את הבחירה החופשית, שניתנה לו, ולהחליט לאן יפנה את ליבו (הרוח הפועמת בו). אם יבחר שלא לכפר ולא לצום ביום הכיפורים, וליבו יתאווה אל החומר ואל היצר, הוא יתחבר בכך אל נפשו הבהמית ויישאר בדרגת הבהמה שבו. אולם אם יבחר להפנות את ליבו אל עבר נשמתו – יתחבר אז אל נפשו האלוקית, יקבל כוחות אור עליונים, וכך יוכל לגבור על רצונות גופו - ולצום.

אז למה בעצם צריך לצום? נכון שאין פרה אחת בעולם כולו שתבחר לצום מרצון, ואילו לאדם ניתנה היכולת לעשות כן. עדיין עצם היכולת לצום ולענות את הנפש אינה מסבירה למה יש צורך לעשות כן ביום הכיפורים, הרי נדרש מן האדם מאמץ אדיר לצאת כנגד טבע גופו - ולצום.

"כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו ..." (בראשית פרק ח). שורשו של כל הרע בעולם נעוץ ברצון הבהמי לקבל לעצמו בלבד – הרצון הבסיסי איתו נולד כל אדם, שהוא הגורם העיקרי לכל הפשעים, הסכסוכים והמלחמות בעולם. הרצון זה הוא המניע את האדם לרצות ולנצל את האחר, ולקבל ממנו בכוח משאבים, טובות הנאה, כבוד, חומר, רכוש, כסף וכד'... כל קבלה, שיש בה רצון לקבל ערך לעצמו, מבלי לתת ערך הולם בתמורה - היא קבלה כפייתית רעה, ונעשית בניגוד לרצונו של האחר, על חשבונו, ולרוב תוך פגיעה ממשית בו.

זהו הרצון הבהמי הטהור, הקיים בשורשו של כל אדם, וכל עניינו אגואיזם טהור – הוא המקור לכל המידות הרעות באדם – כעס, יהירות, גאווה קנאה... הוא המקור למעשים נפשעים בחברה - אונס, שוד, גניבה, התעללות, אלימות... הוא המקור לכל החילוקים ולכל המלחמות בין קבוצות אתניות שונות, עמים ומדינות. וכן הוא המקור לכל החטאים כנגד הקב"ה, ואי הציות למצוות התורה.

כאשר אדם גובר על היצר הרע השורשי שבליבו – מתעלה מעל רצונו לקבל לעצמו, הוא מראה בכך לקב"ה כי הוא מסוגל להילחם בשורש הרע שבו, ולגבור על הכוח שהסיט אותו לידי הקלקול במעשיו. בעצם עינוי הנפש וההתגברות על הגוף, מביע האדם חרטה על כל הרע שעשה במהלך השנה, ומוכיח לקב"ה כי יש בו את הרצון והכוח לתקן. "מְעַט יִסּוּרִים בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁמְּקַבְּלָם הָאָדָם מִתּוֹךְ בְּחִירָתוֹ בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת שְׁקוּלִים כְּנֶגֶד יִסּוּרִים
רַבִּים לַנֶּפֶשׁ הַחוֹטֵאת לְאַחַר הִפָּרְדָהּ מֵהַגּוּף, לְפִי שֶׁאָז מִתְיַסֵּר לְלֹא בְּחִירָה" (נפשי בשאלתי חלק ג).

אצל הקב"ה הכל פועל עפ"י עקרון של מידה כנגד מידה, ובהתאם לאופיו וגודל הקלקול, כן יינתנו הייסורים לאדם, כדי לנקות ולזכך את נשמתו. אולם כאשר האדם מרצונו החופשי מפעיל את עקרון ה"מידה כנגד מידה" – לוקח על עצמו מעט ייסורים מרצון, צם ומענה את נפשו, וגובר ביום הכיפורים על רצונות גופו – בכך פותח פתח לקב"ה להמתיק מעליו את מידת הדין, להעביר את הייסורים שתוכננו עבורו, ולטהר אותו כאילו ולא חטא מעולם. "הָאוֹמֵר, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. אֶחֱטָא וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר" (משנה - יומא-פרק ח - משנה ט).

אך יש לזכור כי עינוי הנפש ביום הכיפורים זו רק ההתחלה, ובמידה וישוב האדם לאחר מכן לסורו, לא תתקבל תשובתו. כחלק מעבודת התשובה והתיקון - התורה דורשת מן היהודי לעבוד באופן מתמיד על עצמו ומידותיו, כדי להפוך את רצונו הבהמי, ממהות של לקבל לעצמו - למהות חדשה של: לקבל על מנת לתת לאחרים.

מהות זו היא מנוגדת לטבעו של האדם, אך יש בכוחו לפתח אותה בעצמו באמצעות אימון מתמיד – ולאחר זמן לא רב, להגיע לידי יכולת ממשית של נתינה מעצמו למען האחר, כחלק מטבע נפשו החדש. בהתחלה יש לפעול באופן טכני לחלוטין מבלי להבין, ורק לשבור את התאוות הרעות שוב ושוב (כעס, קנאה, רדיפת כבוד, זימה, גרגרנות, חמדנות ...), עד שלבסוף מתפתחת באדם נתינה אמיתית.

היופי שבנתינה אמיתית שאין בה לא צער ולא סבל, וכי איך אפשר שיהיה? יש בה רק אהבה וחום, שמקורו באור האלוקי, המציף את האדם בשעה שנותן מעצמו. "הוא רחום ואתה תהא רחום, הוא גומל חסדים ואתה גומל חסדים" (רשי, דברים פרק יא). זוהי דבקות בקב"ה עצמו ומצב של השתוות עם תכונותיו – כי הבורא שהוא אדון הכל, אין בו רצון לקבל לעצמו כלל, וכל מהותו היא להטיב לנבראיו בנתינה אינסופית – וכאשר האדם מצליח לגבור על יצרו ולדבוק בבורא, אז הוא משיב את עצמו אל המקור ממנו ירד לעולם, וחש אלוקות בכל רגע בחייו.

לסיכום: ביום הכיפורים אנו רוצים לתקן את כל הקלקולים שעשינו במהלך השנה החולפת – הצום ועינוי הנפש הם הדרך לתקן, או כפי אמרו חז''ל: ''וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה - מַעֲבִירִין אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה". "וּתְשׁוּבָה" – מלשון שיבה אל הקב"ה ודבוקות במידותיו – עניין התשובה מושג ע"י ה"צום", "וּתְפִלָּה" – מלשון חיבור אל הקב"ה – עניין התפילה מושג ע"י הבעת רצוננו בתיקון באמצעות ה"קול". "וּצְדָקָה" – מלשון צדק, בכך שאנו נותנים מכספנו לעניים אנו משתתפים עם הקב"ה בעשיית הצדק בעולמו – עניין הצדקה מושג ע"י חלוקת "ממון".

עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ. (יומא-פרק ח - משנה ט) - יש לזכור עניין חשוב זה! כחלק מתיקון המידות יש לבלוע את האגו וללכת ולפייס את כל אלו שפגענו, או העלבנו אותם, בין במתכוון ובין שלא בכוונה. בכלל זה חייב כל בעל לבקש סליחה מאשתו, וכן אישה מבעלה, וכל אחד חייב לפייס את אביו ואימו. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין, וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם, אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם.

גמר חתימה טובה – לכל הקוראים, ולכל בית ישראל.