המאמר נכתב לפני מעל 100 שנה,
אך נראה כאילו הדברים נכתבו אתמול בבוקר...
צא וראה בדורנו זה! דור חכם הוא אשר חדר עמוקות לתוך סודות הבריאה, אבל טרם גילה את החוק אשר לפיו ישרור שלום בין בני האדם ובעולם כולו.
ראה את בני הנעורים. "תענוגות, בילויים ושמחות"- זוהי ססמת הדור. האמנם כדאיים כל העמל, היגיעה והבהילות של עבודת היום, וחרדת הלב בלילה, כדי להשיג את כל אלה? האמנם כדאיים אלילי נכר אלה לנטוש בשבילם את מזבח ה`? האמנם זו התכלית אשר למענה כדאי לחתור ולגלות את סודות היקום?
הנה חוקרים ודורשים את מהלך הכוכבים, את מעמקי הים ואת בטן האדמה. כל המדינות מפתחות את התעשיה והחרושת ומדענים שוקדים על כל מיני חומרים כדי להרכיב מהם חומר חדש, וכל ענפי ההשכלה, כל התגליות וכל האמנויות, משתפים פעולה, כדי להעניק לאדם שעת תענוג עלי אדמות.
ובסיכומו של דבר, כמה שעות של תענוג, נותרות מכל זה?
דורנו יושב על תל גבוה של אפר. למראית עין משתדל להפגין את פריחת הנעורים, אבל סימני הקמילה כבר ניכרים בלחיים החיורות ובעינים היגעות. הנוער השחית את כל הדרת הפריחה. הוא שתה את כוס התאוות עד תומה ונהנה מהכל ללא דאגת מחר וללא נקיפת מצפון.
מוריו של נוער זה פתחו לפניו אפקים חדשים במרחבי היקום, מבעד למשקפות ענק, והוכיחו לו בעליל, שח"ו אין רוחניות כלל, שהרי בעיני מלאך המוות המלאכותיות לא ראו אותם!
הם הוכיחו לו לנוער, כי אין בחירה חופשית בעולם וממילא אין מצפון. יש רק יצרים ותאוות והם מושלים בכל. ואילו מה שמכנים מצפון, אין הדעת סובלתו ואינו ראוי לתשומת לב. לא נותר איפוא אלא להפיק את מלוא ההנאה מן החיים. התאווה היא אלילת כל העולם. יש לתת איפוא חרות גמורה ליצרים וליהנות בלי כל יסורי מצפון ודאגות. יש לטעום מהכל, עד כדי השחתת כל הדר הפריחה.
לאחר מכן יושבים הם על איי האפר של שריפת תאוותיהם,
עצובים ונכאי רוח, כשהם מגלים את חכמת הטבע הידועה,
כי אין כל טעם לחייהם הקטנוניים בעולם הגדול הזה.
הנאתם אינה הנאה, תאוותם אין לה סיפוק,
והם מתאוננים מרה על אשר הלכו שולל אחרי הטפשות והבערות,
אשר לימדו אותם להאמין בעולם ותענוגותיו.
בלעג מה אומרים הם:
"לִשְׂחוֹק, אָמַרְתִּי מְהוֹלָל; וּלְשִׂמְחָה, מַה-זֹּה עֹשָׂה" (קהלת ב-ב).
כאן מגיעה שעתם של "העורבים השחורים", הכמרים לבושי השחורים, לגשת אל הנוער המדוכדך הזה ולהורות לו את דרכם, לנפץ את אשליותיו ולבזות כל הנאה ושמחה: "כִּי-אָבַל עָלָיו עַמּוֹ, וּכְמָרָיו עָלָיו יָגִילוּ" (הושע י ה).
תמיד מצפים הם לאבל העם, כדי למצוא אוזן לתורותיהם. עתה הם מטיפים לנוער הנואש, כי העליצות והשמחה הן לא רק הבל ורעות רוח, אלא גם חטא ופשע.
ואילו ישראל שמעו מפי הקדוש ברוך הוא: בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם, לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה, חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים, לַה`" (יקרא כג לד)
ארבע פעמים חוזר הכתוב באותה פרשה (ויקרא כג) ואומר, שיש לחוג את חג הסוכות, חג בנין הסוכה עלי אדמות, בזמן שמחתנו, ודוקא בעיצומו של החודש הקדוש המתחיל עם הימים הנוראים.
כך הופרכו לדורות שתי השקפות כוזבות,
וכך ניתן לבני האדם יסוד לאמונה בגאולה על ידי האמת האלקית:
(א) שהשמחה עלי אדמות אינה מנוגדת למצוות הבורא, ולא עוד אלא "שהשמחה במעונו" (כתובות ח). לצד המעשים הרציניים בחיים יש מקום גם לשמחה, והמעשים הללו מגיעים לתכליתם ולשלמותם על ידי שמחה של אמיתות ה`, שהיא השמחה האמיתית, המלווה את האדם במשך כל ימי חייו - "בחודש השביעי תחוגו אותו" (שם מ"א) - כך מגיע חודש הרצינות לשיאו בחג של זמן שמחתנו;
(ב) ברם, לשמחה זו ניתן להגיע רק בעקבות הימים הנוראים, ורק לאורם של ימי הדין והרחמים היא עשויה להשתרש בקרבנו, לקבל את אופיה הנכון ולהיות לשמחת עולם. רק לאחר שהשתחררנו מכבלי אלילי הנכר, ניתן לנו
הוספת תגובה
