נבואה 2.0: האם הקבלה היא מדע או מיסטיקה?
לא זאת ואף לא זאת. הקבלה היא חיבור יחודי של שתי המסורות הגדולות ביהדות - הנבואה והחוכמה. פרק שני בסדרת הקבלה והחסידות על פי משנתו של הרב יצחק גינזבורג
ניר מנוסי | 13/11/2008 8:39
שאלה העולה תכופות בדיונים על קבלה היא, האם מדובר במיסטיקה או במדע? העובדה שהנושא חוזר ונשנה אינה מקרית. לפנינו פְּנֵי השטח הקוצפים של סוגיה עמוקה העולה כמערבולת מתוך לבה של חוכמת הנסתר היהודית.
אך אם נישַאר בתחום הוויכוח הקיים נימַצא בעצמנו צפים על פני המים. על מנת לרדת לעומק הנושא עלינו להניח בצד את המונחים העכשוויים ''מדע'' ו''מיסטיקה'', ולהתחקות אחר מונחים תשתיתיים ומסורתיים יותר המיטיבים לתאר את שני העולמות שמאחוריהם. דבר זה הוא בעצמו שיעור חשוב בחוכמת הקבלה: מכיוון שהעולם מתואר כנברא באמצעות דיבור, על מנת לעמוד על מהותו של משהו עלינו קודם כל לכנותו בשמו המדויק ביותר. מתוך השם הנכון מסתעפים ההקשרים, השורשים, הפסוקים והרעיונות החודרים למהות הדבר.
מילון חדש-ישן
המונח ''מדע'' הוא אמנם עתיק, אך בהקשרו המודרני הוא צעיר מאוד, בן גילו של המדע החדש עצמו. מונח קדום ויסודי יותר, המשקף את הכוח העומד בבסיס המדע, הוא חוכמה. המונח חוכמה מבטא את אחד מכוחות הנפש הבסיסיים באדם – היכולת לתפוס רעיון בכוח השכל, להמשיגו ולסדרו. המדע המודרני, אפשר לומר, הוא תצורה אחת של חוכמה, הגלגול העכשווי המוצלח ביותר שלה אם תרצו.
אכן, המונח של חז"ל לתיאור הפילוסופיה היוונית, ממנה צמח לימים המדע, היה "חוכמת יוון". באותו אופן, להבדיל, חז"ל עצמם – הורי מחשבת ישראל לדורותיה – אינם אלא "חכמינו זכרונם לברכה". בבסיס כל שיטת מחשבה ניצבת חוכמה.
המונח ''מיסטיקה''
בעייתי עוד יותר. בפי רבים הוא מתאר דברים כוזבים ודמיוניים, וגם הרואים אותו כמסמן חוכמה רוחנית אמיתית מייחסים אותו למגוון רב ומבלבל של תופעות. בנוסף, מקורו אינו עברי ובעייתי להשתמש בו לתיאור הקבלה. בהקשר יהודי ועברי המונח המדויק המבטא את שורש התופעות המיסטיות למיניהן הינו נבואה. נבואה פירושה גילוי על-שכלי של אמת אלוקית, לעתים בדרך דיבור ולעתים בצורת חזיון, המבטא אותה בסמלים ובדימויים. נקודות האמת שבמסורות המיסטיות השונות, לפיכך, אינן אלא הבלחות של נבואה. אפילו ריבוא הרעיונות המיסטיים המדומיינים מתוארים בקבלה כ''קליפות'' של נבואה – גרסאות נפולות וחיצוניות שלה.
מנבואה לחכמה
בתולדות היהדות ניתן לזהות מעבר ברור מעידן של נבואה לעידן של חוכמה. מעבר זה התרחש בזמן גלות בבל, לפני כ-2500 שנה. עד אותו זמן הקשר בין עם ישראל לאלוקיו נשען כולו על נבואה: הקב"ה התגלה לאבות, דיבר אל כל העם בשעת מתן תורה, ניהל דו-שיח עם משה באהל מועד, ולבסוף האציל מרוחו לנביאים הרבים שעמדו לעם אחריו. היה זה עידן של גילוי מוחשי וחווייתי של האלוקות. בזמן גלות בבל התרחש מעבר הדרגתי למציאות חדשה: הנביאים הלכו והתמעטו, ולעומת זאת שיטה חדשה של פענוח דבר ה'' החלה להתגבש, בדמותה של הכנסת הגדולה - הדור הראשון של מפרשי התורה שבכתב ומפתחי התורה שבעל-פה, שלימים נודעו כחז"ל. בתקופת המעבר ישבו זה לצד זה אחרוני הנביאים (חגי, זכריה ומלאכי) וראשוני החכמים (עזרא ונחמיה), אך בהמשך פסקה הנבואה לגמרי והשרביט כולו עבר לידי החכמים. הפסקת הנבואה נתבשרה בעצמה כנבואה בספר דברים: "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא" (לא, יח).
הנבואה, כך כתוב, ניתנה כעת רק לשוטים ולילדים. כל שנותר הוא רושם שלה בדמות ''בת הקול'' המסתורית המפלחת מדי פעם את חלל בית המדרש ומפרה את הדיון ההלכתי. אך שקיעתה של שמש הנבואה אותתה את זריחתו של מאור אחר, שלאחר שהסתגלו אליו העיניים התברר כחושף גוונים חדשים בתורה. העיון הלמדני - המפרק את הפסוקים לגורמיהם, מקפלם מחדש בצורות שונות, משווה
הוספת תגובה
