לכבוד החבריא שיחיו לנצח .
לפני זמן מה כתבתי לכם מכתב ועדיין לא קבלתי תשובה אם זה הגיע עליכם... ובטח שזה ענין של " עשה שהזמן גרמא", ודי למבין.
על ראש השנה לאילנות שהוא בחמשה עשר בשבט, הנה בראש השנה (דף י"ד), "באחד בשבט, מאי טעמא, אמר ר'' הושיעא, הואיל ויצאו רוב גשמי השנה". וכתבו בתוספות שהטעם הנ"ל הוא גם כן לבית הלל, שסברו בט"ו בשבט, משום שאז עברו רוב ימות הגשמים, שהוא זמן רביעה ועלה השרף באילנות ונמצא הפירות חונטין מעתה.
ובראש השנה (דף י"א) אמרו, "האי מאן דנפיק ביומא דניסן וחזי אילני דמלבלב אומר, ברוך שלא חסר מעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות (להנות) בהן בני אדם". ויש להבין: א) מהו "שלא חסר מעולמו", בשביל שאילנות מלבלבות כבר הוכחה שלא חסר שום דבר. ב) "ברא בריות טובות", איזה ראיה יש מכאן שהבריות הם טובות. ג) קשר בין אדם לאילן. ד) ידוע, אם עברו רוב ימות הגשמים הוא סימן לראש השנה, שטעם הזה הוא בין לבית שמאי ובין לבית הלל.
הנה מקודם צריך להבין מהו ענין ראש השנה, על דרך העבודה. ידוע שראש השנה הוא זמן הדין שדנין העולם, בין לטוב או חס ושלום להיפוך. וראש נקרא בחינת שורש, שמשורש זה יוצא הענפים. ותמיד הענפין נמשכים לפי מהות השורש, כי משורש של תפוחי זהב לא ימשך ענפים של תפוחי-עץ. והשורש והראש שהאדם מסדר לעצמו בתחילתו, כן הולך וממשיך את סדר החיים שלו, שהשורש הוא כל היסוד שעליו נבנה כל הבנין. וענין הדין שדנין את האדם בראש השנה, היינו האדם בעצמו הוא השופט והדיין, והוא והמוציא לפועל. כי האדם הוא הדיין, ומוכיח, ויודע ועד. וזה על דרך שאמרו חז"ל, יש דין למטה אין דין למעלה.
וגשמים נקרא חיות ותענוג, שעל ידם האילן מוציא פירות. הנה עיקר עבודת האדם בימות החורף בלילי טבת הארוכים. והנה מתשרי, שהוא ראש השנה הכללית עד שבט, כבר עברו רוב ימות הגשמים, היינו האדם כבר קבל חיות ותענוג מתורה ועבודה. אזי האדם עושה דין לעצמו, אם כדאי להמשיך את כל השנה רק בתורה ועבודה, או חס ושלום להיפוך. ואם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו, היינו אם יש לו זכות, אזי מגידים לאדם יושרו. היינו, שילך בדרך הישר, אזי "מני אלף" בסוד "ואאלפך חכמה". ואזי, אחר הדין ודברים יוצא זכאי בדינו. היינו שקבל עליו שמהיום והלאה, יעסוק רק בדברים זכים הנקרא השפעה. הן לשמים והן לבריות.
וזה נאמר רק אם רובא זכיות, היינו שעד עכשיו רוב החיות שקיבל היה מדברים של השפעה, אזי הוא מחליט בדעתו שכדאי להמשיך, ואז נקרא שיוצא זכאי בדינו. ואם לא קבל רוב חיות מדברים רוחניים, אלא כל החיות שלו היה מדברים גשמיים, ואם יש לו זכות, הנקרא "מלאך מליץ", אזי גם כן יוצא זכאי בדינו כנ"ל, היינו שמחליט להמשיך את כל השנה רק בדברים של השפעה.
ואם רובא עוונות, היינו שאחר כל העבודות והיגיעות, מכל מקום, רוב החיות קבל דווקא מדברים של רצון לקבל לעצמו, שזה שורש כל העוונות והחטאים, אזי הוא יוצא חייב בדינו. היינו, שמקבל עליו שמכאן ואילך ללכת רק בדרך כל העולם, היינו בדברים שהם רק בבחינת קבלה לעצמו, שזה חוב לאדם. משום שהדברים שהם בבחינת קבלה לעצמו, מעכבים את האדם להגיע לשלימותו הנצחיות ולזכות לתענוגים העליונים. וזה נקרא "חוב לעצמו" שמחליט להמשיך כל ימיו בדברים שהם חוב להנשמה. וזהו שכתבו התוספות, "משום שעברו רוב ימות הגשמים וכו'', ועלה השרף באילנות, ונמצא הפירות חונטין עתה". היינו אם עבר רוב הלילות הארוכים של ימות החורף בתורה ועבודה, ועלה שרף באילנות, ויודע ומרגיש בעצמו עד כמה שאש שורפת בלבו, על דרך "רשפיה רשפי אש שלהבת-יה", אז הוא מחליט להמשיך בדרך הזה. וזה פירוש "ונמצא הפירות חונטין מעתה", היינו מעתה והלאה הוא יזכה לפירות.
לכן בט"ו בשבט נקרא
הוספת תגובה
