לפני שנים רבות הייתה בצורת בארץ ישראל. כל הצדיקים ביקשו רחמים מהקב"ה, אך תפילותיהם לא נענו למרות שהגיעו מעומק ליבם. לבסוף התפלל רבי עקיבא, ופנה אל הקב"ה בתואר "אבינו מלכנו". רק אז נפתחו שערי השמים והחלו לרדת גשמי ברכה.

מלותיו של רבי עקיבא פתחו את הלבבות של אנשי אותו דור וממשיכות לפתוח את הלבבות גם היום, כשכולם למדו לראות בקב"ה לא רק מלך ושליט, אלא גם הורה אוהב.

אחד המאפיינים המיוחדים ביותר במערכת היחסים שבין הורה לילד, הוא האהבה חסרת התנאים שביניהם. הורים וילדים עשויים להרגיש רגשות קשים זה כלפי זה, אך לעולם לא יפסיקו להיות קשורים. ביום הכיפורים יש לנו הזדמנות גדולה יותר מאשר בכל יום אחר, לחוות מחדש את אהבתו של הקב"ה אלינו, מכיוון שהקב"ה מאפשר לנו להתגבר על המחסום הקשה ביותר שמפריד בינינו לבינו - מחסום החטא.

למילה "חטא" מוניטין גרוע ביותר. היא מתקשרת אצלנו לתחושות לא נעימות ולרגשות אשם משתקות. אך אם נעזוב לרגע את התחושות שמתעוררות בנו, ונתבונן במשמעות האמיתית של המלה "חטא", נגלה, כי מדובר למעשה בפעולה של "החטאה", פספוס - להחטיא את המטרה האמיתית. מצב שיוצר בתוכנו קונפליקט וחוסר הרמוניה. קיימות שתי מילים נוספות המתארות כשלון דומה: "עוון",שמשמעותו תאווה ו"פשע", שמשמעותו מרד.

כשאנו לוקחים אחריות על מעשינו, יש אפשרות להתחיל להתקדם הלאה. אולם, כל עוד אנחנו מכחישים את המקום האמיתי בו אנו אוחזים מבחינה רוחנית, נגלה שאנו עדיין דורכים באותו המקום גם מחר.

המכשול העיקרי העומד בפנינו, כשאנו מעונינים להשתנות, הוא הקושי לשנות הרגלי התנהגות מושרשים. הוכחה לכך נוכל למצוא בעשרות הפעמים בהן אנו מוצאים את עצמנו פועלים שוב ושוב על פי אותם דפוסים וחוזרים על שגיאות העבר.

מה שמשחרר אותנו מדפוסי ההתנהגות המושרשים שלנו, הוא הקב"ה בעצמו. הוא מוכן לכופף את חוקי הסיבה והתוצאה בכדי לשחרר אותנו מעצמנו. התנאי היחידי שהוא מעמיד בפנינו, הוא קבלת האחריות על הבחירות שלנו וחרטה על הטעויות שעשינו.

הוידוי, המהווה חלק מתפילות יום הכיפורים, הוא האמצעי העיקרי המאפשר לנו לעשות זאת, כשהוא נאמר במהלך חמש תפילות העמידה.

הבה נחקור את רעיון הוידוי לעומקו, בכדי להבין בצורה טובה יותר את העבודה הפנימית שעל כל אחד ואחת מאתנו לעשות.

הוידוי

אשמנו: הפכנו ליצורים אומללים באשמתנו.

אנחנו מתחייבים להכיר בעובדה שהכישלונות שלנו הם הרסניים עבורנו.

בגדנו: בגדנו בפוטנציאל שלנו, במשפחות שלנו, ובקב"ה עצמו.

אנו בודקים כיצד התנהגנו במסגרת התפקיד המורכב שלנו כבני אדם וכיהודים. במי בגדנו? האם לא בגדנו בעיקר בעצמנו?

גזלנו: גנבנו.

סעיף זה כולל לא רק גניבות כספיות, אלא גם גניבת זמן ומקרים ש"זייפנו" ונתנו לאחרים להאמין שאנו מוצלחים יותר משאנו באמת. חטא זה הוא מזיק במיוחד בכך שהוא משקף את העובדה שהתכחשנו לתפקיד שנתן לנו הקב"ה בחיינו.

דיברנו דופי: דיברנו ב"שני פיות" (דו-פי), היינו צבועים.

עלינו ללמוד להתמודד עם הפחד שלנו מדחייה ולחדול מהשקרים שמציגים אותנו באור שונה מהאישיות האמיתית שלנו. ממי אנחנו מפחדים? מדוע? האם לא ראוי שנשלים עם המציאות הסובבת אותנו?

העווינו: עיקמנו דברים סביבנו (הפכנו אותם למעוותים).

מדובר בכל סוגי התירוצים השקריים. הרצון שלנו להיות הגונים, גורם לנו לפעמים להצדיק את מעשינו בדרך שאינה ישרה. צריך לזכור שגם הרוצח האכזר ביותר, מנסה להצדיק את עצמו בזמן ביצוע הפשע. עלינו אפוא נדרש, להתעלות מעל הרחמים העצמיים שלנו, שעלולים לעוות לנו את ערכי המוסר ולהתמודד עם מעשינו.

והרשענו: הפכנו אחרים לרשעים.

גרמנו לאחרים להגיב בצורה הרסנית. למשל, אימא הסוטרת על לחיו של בנה הגדול, ובכך מביאה אותו לאובדן שליטה על תגובתו המילולית (ויתכן שאפילו הפיזית).

זדנו: פשענו מתוך כוונה תחילה (בזדון).

הדוגמא הקלאסית לכך היא השקר, בו תמיד קיימת מודעות מלאה לעובדת היותו חטא.

חמסנו: נהגנו באלימות.

חטא זה מתייחס לכל אופן של נטילת החוק לידנו. כמעט כל אדם נופל בפח של קידוש האמצעים למען המטרה.

טפלנו שקר: הפסקנו להיות רגישים לשקרים (הפכנו את הרגישות לשקר לטפלה, ללא חשובה).

חוסר-ההגינות "בא לנו בטבעיות". כאשר אנו חיים במקום ובזמן בהם השקרים הם "נורמליים". נתאמץ תמיד לחשוב מה היו הגיבורים הרוחניים שלנו עושים אילו היו נמצאים במקומנו.

יעצנו רע: נתנו עצה רעה לאחרים.

מעשה זה בדרך כלל מגיע כאשר אנו מתביישים להודות בחוסר הידע שלנו. אחד ההיבטים היפים ביותר בבקשת עזרה מחכמי התורה, הוא יכולתם המרעננת לומר "אני לא יודע". אם נתחייב לערוך היכרות מחודשת עם הביטוי הזה, חיינו עשויים להשתנות לטובה.

כיזבנו: אכזבנו את הקב"ה, את עצמנו ואת הסובבים אותנו, בכך שלא קיימנו את הבטחותינו (הפכנו את הבטחותינו לכזב).

אנחנו מכריזים שניתן לסמוך עלינו, אך כוונתנו היא שניתן לסמוך עלינו רק כשהדברים מסתדרים. כשאינם מסתדרים, חשוב שנשאל את עצמנו: מדוע במקרים שבהם כנות ונוחות לא הולכות יחד זו עם זו, מוותרים תמיד דווקא על הכנות ולא על הנוחות?

לצנו: בזנו לסביבה שלנו (ליצנות במובנה השלילי).

הפחתנו בערכם של אנשים וערכים שראוי היה לכבדם. כולנו מכירים לפחות אדם אחד שגורם לעצמו להרגיש "גדול" ע"י הקטנת ערכם של אחרים. אם אנו אנשים מסוג זה, עלינו להעמיד בסימן שאלה את הכיוון אליו אנו מובלים ע"י הצורך שלנו בדימוי-עצמי גבוה.

מרדנו: נהגנו בניגוד לכללים.

לעיתים, מתוך חוסר-בטחון ניכר, אנו חולקים באופן עקבי על הקב"ה ועל חברינו. כמה פעמים השנה יכולנו לקדם את הרמה הרוחנית שלנו, לולא הרגשנו צורך תמידי "ללמד" את כולם לקח?

ניאצנו: הרגזנו אנשים סביבנו (ע"י דברי נאצה).

גרמנו לאחרים להתעצבן בכוונה. גרמנו לקב"ה לכעוס עלינו ע"י התנהגות של הרס-עצמי. יצרנו אינטראקציות הרסניות ביחסינו הבינאישיים.

סררנו: סטינו מהדרך הישרה (סרנו ממנה).

ראינו את האמת, אך פנינו לכיוון אחר. בחרנו בנוחות במקום במוסר.

עווינו: נפלנו קורבן לדחפים שלנו (עוון = תאווה).

האין זאת כי חיינו היו יכולים להיות טובים ואיכותיים יותר אילו שאלנו את עצמנו לא רק "מה", אלא גם "מתי"? הרצון לסיפוק מיידי משפיע לרעה גם בתחום הכלכלי, הפיזי והרגשי.

פשענו: שברנו סטנדרטים של התנהגות נאותה, והצדקנו את מעשינו ממניעים אנוכיים.

האם לא מצאנו את עצמנו מצדיקים את ההחלטות הגרועות שעשינו, בעזרת שקרים על גבי שקרים? האם לא פעלנו בכדי לספק את האגו האין-סופי שלנו?

צררנו: הבאנו ייסורים לאחרים (הבאנו עליהם צרות).

גם במצבים בהם אכן יש צורך במילים קשות, כשאנחנו מגזימים ומגיבים מעבר לנדרש, אנו נושאים באחריות לכל כאב מכל מילה מיותרת שאמרנו. בעוד אנחנו בסך הכל מתכוונים "לשחרר קצת קיטור", יתכן שהקורבנות שלנו מאמינים לכל מילה שאנו אומרים. התוצאה עלולה להיות התרסקות טראגית של הדימוי העצמי שלהם.

קישינו עורף: היינו עקשניים.

התעקשנו וסירבנו להשתנות. לא משנה כמה אנחנו טועים, אנחנו עדיין מתעקשים שהצדק אתנו.

רשענו: נהגנו ברשעות.

זה כולל כל סוג של תוקפנות פיזית או חוסר-צדק כלכלי (כמו סירוב להחזיר הלוואה). המונח הזה נלמד ממשה רבנו, שראה יהודי אחד מכה יהודי אחר, וקרא לו "רשע". הוא מעולם לא חזר להשתמש במושג הזה בשום הקשר אחר.

שיחתנו: היינו לא מוסריים (היינו מושחתים).

זה כולל כל צורה של "ציד" כלפי בני המין השני, באופן שנוטל ממנו את צלם האנוש, או כל נטייה להתנהג כ"טרף" באופן שכזה. האם אנחנו שואלים את עצמנו מדוע בחרנו בתדמית מסוימת, להיות זו המאפשרת לעולם לגלות מי אנחנו?

תעינו: עשינו שגיאות.

אין הכוונה לחטאים שעשינו משום שלא הכרנו אופציות טובות יותר. הכוונה היא להעדפה שלנו להישאר בורים מתוך פחד או עצלות, ועל ידי כך לגרום לטעויות נוספות. זהו הזמן המתאים להחליט להוסיף וללמוד עוד ועוד.

תיעתנו: הטעינו אחרים.

פיזרנו ברבים את ההנחות המוטעות שלנו, ובזאת הבאנו נזק לאחרים.

המטרה של לימוד הרשימה הזו איננה לשבת ולהתאבל מתוך רגשי אשם. המטרה היא להעניק לנו את היכולת להתייצב בכנות מול הקב"ה ולומר: "זה מי שאני היום. אנא עזור לי להיות האדם שהייתי רוצה להיות. עזור לי למצוא את האני האמיתי שלי".

העזרה שלו מובטחת לנו. הרי הקב"ה הוא אבינו, ולא רק מלכנו.