להרגיש את האובדן

ישנם מקרים של אובדן עצום כל כך, שאפילו המחשבה שלנו איננה מסוגלת לתפוש ואנו מוצאים את עצמנו במצב של הכחשה ● ברגע שנבין, כי בחייו של כל ניצול שואה ישנו פרק שאינו ניתן להתמודדות ובוודאי שלא לביטוי, נוכל להתחיל ולהבין, את שתיקתו הרועמת של האובדן ●  בתשעה באב ניתנת לנו ההזדמנות להבין את כוחה ההרסני של שנאת החינם, ולנסות להשתלם באהבת חינם

אבלות לעולם איננה קלה, וגם לא אמורה להיות כזו.
 
ההבנה שלעולם לא נוכל למלא את החלל הריק, בין אם על-ידי הסחת הדעת ובין אם על-ידי תחליף כלשהו, היא אחד מהשיעורים המשמעותיים ביותר בחיינו. ישנם מקרי אובדן קיצוניים כל כך, שכל מילה שתאמר, תשמע במקרה הטוב, שחוקה ובנאלית ובמקרה הגרוע יותר – מתנשאת. כשאין מה לומר, אין דבר מתאים יותר מהשתיקה.
 
ישנם מקרים של אובדן עצום כל כך, שאפילו המחשבה שלנו איננה מסוגלת לתפוש ואנו מוצאים את עצמנו במצב של הכחשה. ברגע שנבין, כי בחייו של כל ניצול שואה ישנו פרק שאינו ניתן להתמודדות ובוודאי שלא לביטוי, נוכל להתחיל ולהבין, את שתיקתו הרועמת של האובדן.
 
כשאין לנו מלים, אין לנו דרך להעביר את המידע. התוצאה העצובה היא, שפעמים רבות האובדן העמוק ביותר, הוא זה שמובן הכי פחות ולעיתים קרובות דווקא הוא, זה שנשכח. עבור הנינים שלנו, אימת השואה עלולה להפוך לשריד מאובק של זיכרון עתיק, בדיוק כמו האינקוויזיציה הספרדית עבורנו.
 
אין מי שמסוגל בימינו להתחיל ולתפוש את עוצמת האובדן של המקדש בירושלים. בזמן שהוא ניצב על עומדו, אפשר לנו בית המקדש לחוות רוחניות ישירה. יכולנו לחוש בנוכחותו של האלוקים הבוקעת מכל אבן ומכל פינה – לא היה צורך בשום חיזוק חיצוני לשם כך.
 
ביכינו את אובדן הקשר במשך אלפי שנים ואין לנו עוד מלים לבטא את משמעותו. אנחנו נוהגים במנהגי אבלות, אבל בכדי להפוך את האבל לאמיתי, אנחנו זקוקים למלים...
 
הבה נתמקד במשמעותו של אובדן בית המקדש, לפני כ- 2,000 שנה, עבורנו – בני המילניום החדש.
 
שנאה עיוורת
 
שמו של בית המקדש מבטא את מהותו – בית קדוש. בית, מעצם הגדרתו, הוא מקום למחסה ונוחיות ולביטוי האישיות של המתגורר בו.
 
באין בית להשתייך אליו, חיים היהודים בחוסר נוחות בעולם הזה. מבחינה גשמית אין לנו מנוח, עקב רדיפות בלתי פוסקות; ובאותה מידה, אין לנו מנוחה נפשית, מחוסר כלים רוחניים. בהעדר כלים אלה, חיינו הקולקטיביים הופכים להיות אפורים ומדכאים.
 
הצורך לבטא את העצמיות האמיתית שלנו, בא לעיתים קרובות לידי ביטוי בשאיפה לצדק – רדיפה שמשתקפת בפעילות חברתית ענפה. הצורך הקיבוצי שלנו לנתינה, משתקף בנדיבות שלנו. אנחנו אנשים אינטראקטיביים בצורה בלתי רגילה ובכל זאת עדיין חסרי מנוחה. השקט הנפשי, שאחריו אנחנו רודפים ללא הרף, ממשיך להתחמק מאיתנו – אנחנו לא ממש בבית.
 
העולם החומרי, שבו אנחנו מנסים להגשים את עצמנו, מסיח גם הוא את דעתנו מהחיפוש אחר הזהות האישית העמוקה שלנו ולעיתים, אף משחית אותנו. בבסיסן הרוחני-תיאורטי של כל הדתות, קיימת אידיליה של "התעלות" מעל לתאוות הגשמיות. היהדות לעומת זאת, מכירה ביופיו של עולם החומר ובכוחו לסייע בתהליכים של הכרה במשמעות החיים, ולשם כך משתמשת בו. אבל לצערנו, לעיתים רבות נשארים שני העולמות – הפנימי והחיצוני – מנותקים ומרוחקים זה מזה כשתי רשויות נפרדות.
 
בבית המקדש, העולם הרוחני לא טושטש על-ידי זה הגשמי. שני העולמות התקיימו יחד בשלמות, בחסדה של הנוכחות האלוקית.

אנחנו מתייחסים אל הקב"ה עצמו כאל "המקום" – הוא המקום, שבו נמצא העולם. אופיו המקסים והשוקק של "עולם הטבע" מסתיר מאיתנו את האלוקים ואנחנו טובעים במרדפים אינסופיים אחר דברים, שהעולם אינו יכול לספק לנו. היוצאת מן הכלל הייתה ההכרה העמוקה באלוקים, שהתגלתה בבית המקדש – עד שאפילו האבנים הגשמיות מהן נבנה, הביעו יותר רוחניות ממה שהן הסתירו. היה זה מקומו של אושר עצום. שם היינו באמת בבית. שם היינו אנחנו עצמנו, במיטבנו.
 
בית המקדש הווה את הדבק שהחזיק אותנו יחד כעם. לא רק שהיינו "בבית", אלא גם פיתחנו זהות כללית – משפחה אחת, בעלת מטרות משותפות – מבלי לוותר על תפקידו האישי של כל יחיד ויחיד. ברקע שכזה, מטשטשים ההבדלים החיצוניים בין אדם לאדם, כשהם מותירים אחריהם אך ורק שאיפה לטוב.
 
ולעומת זאת, כאשר מטשטשת היכולת שלנו להבחין בְּ'קשר הטוב' המשותף לנו, משתנה גם נקודת המבט, ואנו מתמקדים ללא רחמים במגבלות שמבדילות בינינו. חוש הצדק שלנו מושפל ומופנה להתבוננות שלילית ולביקורת נוקבת. כל אלה מובילים לשנאה עיוורת – שנאת חינם.
 
שנאה הופכת לעיוורת, כאשר אין כל שאיפה לשיפור היחסים בינינו לבין האדם השני. העובדה ש"הוא" אינו "אני", מספיקה בכדי לגרום לנו לחשוש ממנו בתחילה ולאחר מכן – לשנוא אותו. וככל שהוא שונה יותר, כן גדל החשש.
 
חורבן בית המקדש נבע מתוך שנאת חינם ותוצאות הפחד, שנבע משנאת הזרים, השליכו אותנו למסע תיקון בן 2,000 שנות גלות. כעת, השיבה הפיזית לארץ ישראל נתנה לנו, לראשונה מזה מאות בשנים, כלים גשמיים להגדרה מחודשת של עצמנו כאומה עצמאית ואף על פי שישנם סימנים, שאנחנו צועדים בכיוון הנכון – אנחנו עדיין לא בבית.
 
המפתח לגאולה

 
האם היינו אי פעם באמת בבית? האם יש מוצא?
 
הרמב"ם מציע נוסחה, שאליה מתייחסים לעיתים קרובות כאל "אהבת חינם". נוסחה הדורשת מהפכה פנימית אמיתית של שינוי המיקוד:

אנחנו מחויבים לדבר טוב על האחרים ולשתף אחרים בנקודות האור שגילינו, ביופיו הפנימי של האחר. פעולת הדיבור החיובי מקשרת אותנו זה לזה. היא גורמת לנו להיות מודעים לכך שאנחנו "מאותה קבוצה".

אנחנו מחויבים לדאוג לצרכיו הגשמיים של הזולת. מתוך ההבנה, עד כמה הופך אותנו הגוף למוגבלים ולנצרכים, נהפוך לסובלניים ולסלחניים יותר.

אנחנו מחויבים לחפש אחר מצבים אשר יביאו כבוד לזולת. ע"י כך, נוכל לתת לשני את המתנה רבת הערך של הכבוד העצמי ובאותו זמן, להרחיק את עצמנו ממלכודת האגואיזם והאגוצנטריות.

תהליך שלושת השלבים הזה, שנראה פשוט לכאורה, מסוגל לשנות אותנו בצורה מהותית. הוא עשוי לשנות לא רק את התייחסותנו לאחרים, אלא להוביל אותנו לגילוי עצמי מחודש. כך, האֵבל האינסופי שלנו על אובדן העצמיות ועל הטרגדיות הלאומיות שמלוות אותנו, יחדל.
 
תשעה באב, היום בו איבדנו את שני בתי המקדש, הוא גם היום בו נחתם צו האינקוויזיציה לפני 500 שנים. זהו גם אותו יום אומלל בשנת 1914 , שפתח את מלחמת העולם הראשונה, אשר הובילה בסופו של דבר, אל הזוועות האיומות ביותר שחווה המין האנושי, התרבותי – השואה.
 
במשך אלפיים שנה, שימש העם היהודי שוב ושוב כקרבן לשנאה ולרדיפות. נראה שהכוח אשר איחד אותנו כאומה, נבע יותר משנאת העולם כלפינו, מאשר מאהבתנו זה לזה. ובכל זאת, הדברים עדיין יכולים להשתנות. כל מה שאנחנו צריכים לעשות, זה לצעוד קדימה משנאה לאהבה ומביקורת להערכה.
 
וכמו שהבטיח האלוקים עצמו – כאשר נצליח לעבור את השינוי, נזכה סוף סוף לחזור הביתה באמת...

 

ציפורה הלר | כדורינט15/07/2013 16:15
חזרה
עבור לתוכן העמוד