שוברות את הקרח: שתי נשים ורצון אחד גדול

יש את הסיפורים האלו שאת עומדת מולם נפעמת מהעוצמה והדבקות במטרה ● חני ליפשיץ עם סיפור על מסירות נפש שהובילה לנס אחד גדול, ועל מקומות נידחים שבהם גם מהקרח צומחים

כשמוכר העיתונים עובר בין סמטאות העיר קטמנדו, אני יודעת שהשעה היא בדיוק שבע ושלושים. מן הצריפים המאובקים מגיחים בעלי הדוכנים והרוכלים טרוטי עיניים, פוסעים אל עבר הנהר לרחצה של שחרית.

פיסות הבד הדבוקות לגופם של נהגי הריקשות לא מצליחות להגן עליהם מפני צינת הבוקר הנושבת לעמק קטמנדו היישר מן ההרים הלבנים המקיפים אותנו. הם מבעירים מדורה קטנה ונואשת תחת חלון הבית שלנו. ילדי רחוב מזי רעב יורדים מקופסת הקרטון עליה ישנו הלילה ומצטרפים אל האש המאולתרת. דפיקות על הדלת מנערות אותי ליום החדש. הראשונה קלושה והשניה כבר נמרצת יותר.

"זהו חני. אני תקועה", היא אומרת לי מיד כשאני פותחת "תקועה לגמרי". היא תקועה אבל האצבעות שלה זזות מהר בתוך הכיסים. ככה זה לפעמים. הנפש כבויה אבל הגוף עוד ממשיך לפרפר. תוך שניות חוצה את המפתן ונופלת על הספה שלנו. אין לה עוד מה לאמר. שותקת. אמרה מספיק. לא תמיד יש צורך להכביר במילים והרי הפנים העצובות שלה מספרות סיפור שלם.

אני שותקת יחד איתה.

כבר כמה ימים יושבת לימור בבית חב"ד שקטה ומהורהרת. מידי פעם שואלת שאלה זו או אחרת אך רוב הזמן דוממת, מביטה בצעירים העליזים סביבה במבט עגום. לצידה יושב בעלה . זעוף פנים ורציני. את קולו לא שמענו עדיין. "זה פשוט לא ילך בנינו" היא אומרת לי לבסוף על הספה . "זה פשוט לא ילך".

***

בתחילה הכל היה טוב כל כך. אם לחלומות שלהם היה צבע - היה העולם כולו נשטף בצבעי התקווה שהציפו אותם. לימור הילכה בין האנשים כשקסם הנישואין הטובים מעטר את ראשה ועיניו של אמיר בעלה האירו את חלונות העיר תל אביב.

ואז החלו הנסיונות להרות. שנה . שנתיים. ו..עוד אחת. מהר מאוד הם הבינו שיש כאן בעיה. מביטים היו בעיניים כלות על המשפחות שסביבם.מאזינים בשקיקה לצחוק הילדים המתגלגל. מריחים את ריחו של תינוק שנולד ולא להם.

למה? למה לכולם ורק להם לא?

"לא חסכנו באמצעים. כסף הרי לא חסר לנו" היא מסבירה. " אין מומחה שלא ביקרנו אצלו. אין טיפול שלא ניסינו. לכולם אותה תשובה: זה לא יקרה! " ופתאום החלומות שלה נהפכו לאפורים והאור בעיניו של בעלה כבה לגמרי. חילוקי הדיעות והריבים קנו להם משכן של קבע בביתם. הם שכחו מתי היתה הפעם האחרונה בה חייכו האחד לשניה, פשוט חייכו, כמה תמימים היו אז.

רגע לפני שנטשו את ספינת הנישואין הטובעת הם החליטו על מוצא אחרון. עזבו את הזריקות והטיפולים וארזו את תרמיל הדרכים העצוב "לנקות את הראש וליסוע הכי רחוק שאפשר" היא אומרת "בתחילה לנפאל ומשם להודו ואולי גם לסין. אם בטיול לא נצליח לשקם את שנהרס - אז כבר אין לזה סיכוי".

הדמעות מגיעות כשהיא זועקת שגם פה זה לא מצליח! שהצער שלהם קורע את תרמיל הדרכים. שהעצב שובר את מקלות ההליכה. היא בוכה לי על הכתף ואצלי בתוך הראש כבר שורקות הרוחות.

"לימור. אני רוצה שתבואי איתי לטבול" אני אומרת לה ומהדקת את אחיזתי בידה. הבטן שלי מתהפכת. לטבול? מאיפה זה יצא לי עכשיו? היא עוזבת את אחיזתי באחת.

'לטבול...במקווה כאילו? מה פתאום לטבול'? היא קמה מן הספה 'אני כבר טבלתי פעם אחת לפני החתונה וזה לגמרי הספיק לי, לא תודה!' 'אבל את לא מבינה!' אני חותכת את דבריה 'את תבואי איתי לטבול ויהיה לך ילד!'.

מה קורה לי? אני לא מבינה מה קורה לי? זו כל כך לא אני! 'אני מבטיחה לך לימור! ' אני זועקת לעברה ' יהיה לך ילד!' אני ממשיכה. מי אני בכלל? ממתי אני מבטיחה ילד בכזה בטחון? אבל באותו רגע הרגשתי שאני שליחה. שאני צינור. שאני מעבירה מסר מעולם אחר.

היא מביטה בי כנשוכת נחש. כעוסה ומאוכזבת 'תתבישי לך חני!' היא אומרת. 'איך את מעיזה להבטיח לי דבר כזה? 10 שנים שאני מתרוצצת מרופא לרופא ואף אחד מהם לא מעיז להבטיח לי ילד ואת מכירה אותי דקה וחצי וכבר מעיזה להבטיח לי ילד?' הכאב בעיני השקד שלה מפלח לי את הנשמה. צעדיה חפוזים בדרכה את דלת היציאה.

רגע לפני שהיא אוחזת בידית אני תופסת את ידיה. מביטה לה עמוק בעיניים ומבקשת אותה להקשיב לי, רק עוד רגע אחד. 'אין לנו כאן מקווה לימור' אני מספרת לה 'אנחנו טובלות פה בנהר!', 'בשביל לטבול צריך ליסוע שעה וחצי. לטפס עוד שעה בהרים . להגיע לנהר שהוא קפוא! לשבור קרח! באמת לשבור קרח!' הדמעות מתגלגלות במורד לחיי, מאיפה הן הגיעו בכלל?

'אני רוצה שתבואי איתי לטבול' אני מתחננת 'אני רוצה שתשברי איתי את הקרח'. ואני מבטיחה לך, יהיה לך ילד! "

הידיים הקרות שלה מתחממות אט אט, המבט בעיניה מתרכך. "מאיפה באת לי פתאום חני? היא ממלמלת " מאיפה באת לי?' די. אנחנו כבר וויתרנו. ו..ו..מה עם אמיר? הוא בכלל לא דתי . אנחנו הרי לא מאמינים בדברים האלה. מה אני אגיד לו"? אני מרגיעה אותה שלא תדאג .חזקי בעלי כבר ידבר עם אמיר.

המלחמה בתוכה נרגעת אט אט, עיניה מתבהרות, קרני השמש הבאים מן החלון משרטטים נקודות של חן ורוגע על לחייה. "בואי חני " היא אומרת לי "בואי נלך כבר".

אני מסבירה לה שעוד לא. קודם נשב ונבין קצת.. משך השבועיים הקרובים היא מגיעה אלי הביתה. אנחנו יושבות ומדברות, לומדות את משמעותה של טהרה. על הכח של האישה היהודית, על העוצמה שיש לה. עיניה של לימור משתוקקות והיא כמעט ולא נוגעת בקפה ועוגת הקינמון של הבוקר.

אמיר בעלה אכן התנגד בהתחלה אבל כשהגיע יום הטבילה הוא הגיע אלינו יחד איתה בכדי לחכות לה עד שתחזור. לימור נכנסה מיד אחריו, היא היתה לבושה בשמלה לבנה והיה לה כזה אור בעיניים. אור שאני בטוחה שגם אמיר לא ראה הרבה מאוד זמן.

***

ריקשת האופניים המקרטעת לוקחת אותנו אל תחנת האוטובוס. אנו בדרכנו אל הכפר בודהא נילקנתא - שם נמצא הנהר שלנו. באוטובוס הישן אין חלונות .הרוח העיקשת צולפת על פנינו. הכסאות שבורים לגמרי. שכנינו למסע הם עשרות נפאלים צפופים .עשרה תרנגולות ושלוש עיזים, ריח חריף של זיעה אופף אותנו. הדרך פתלתלה וסבוכה .

לא אחת אנו תלויים מעל תהום רבה, כפסע בנינו לבינה. בכל פעם שזה קורה אני מגניבה מבט חושש אל לימור אבל היא קורנת . שום דבר מזה לא אכפת לה. כשאנחנו יורדות מן האוטובוס הטבע שר לנו שיר של יום . הרי ההימלאיה הלבנים קוראים לנו מכל עבר. קופים מרקדים מעץ לעץ . הירוק מתערבב בתכלת שמיים.

אני כבר רגילה למראות, לימור מוקסמת לגמרי, יש לנו עוד שעה לטפס. עד אז כבר תבוא השקיעה ויצאו גם כוכבים. הדרך למעלה ארוכה ומתישה. אנחנו מעבירות אותה בסיפורים על פעם. על נשים צדקניות שזו היתה דרכן לטבול מיד חודש בחודש.

 ניסים בקרח...