המלחמה של זק"א

המלחמה על כבוד המת: על מי זרק אחיו של הנפטר אבנים? ● כיצד זכתה הדודה שנישאה למלח הנוצרי להגיע לקבר ישראל שנים רבות לאחר פטירתה? ● צבי חסיד, מנכ"ל זק"א ת"א, מספר על עבודת הקודש בדאגה לכבוד המת, על מבצע "מנוחה וכבוד" ועל יחידת הג'יפים החדשה ומביא סיפורים מהשטח

"שלום. זו משפחת כהן?"

"נכון".

"מדבר כאן צבי חסיד מנכ"ל זק"א ת"א".

"בפי בשורה עבורכם. מצד אחד משמחת, מאידך גם כואבת".

"מה קרה?" עונה האב המבוגר בבהלה.

"הכול בסדר, אתה יכול לשבת ולהיות רגוע. הגיעה לידינו צנצנת ובה רקמות שנלקחו מבנכם ז"ל בעת שהובא למכון הפתולוגי בת"א לאחר פטירתו הטראגית. התבקשנו לטפל בקבורה. רצינו לדעת, האם תרצו שנפתח את הקבר הקיים של בנכם ונוסיף אותה, או שנטמין את הצנצנת בקבר משותף יחד עם אחרים?"

אם זה נשמע לכם, קצת מונוטוני ואולי מהול גם במעט קהות חושים, טעות בידכם. כל טלפון כזה, ואלפים מדוגמתו בוצעו כבר בשנתיים האחרונות, מלווה בנימה זהירה ובשיא הזהירות והרגש. זהו מעמד טראומתי, בכל פעם מחדש.

הידיעה נפלה עליו כרעם ביום בהיר. אגלי הזיעה שנטפו ממצחו והתשובה שבוששה לבוא, לימדו כי הוא נתון בסערת רגשות. האב כחכח בגרונו. הוא לא רצה להשיב מענה ספונטני. זו סוגיה אמוציונאלית מדי, כדי לתת תשובה מידית. "אתייעץ עם אשתי ואשיב לך בהקדם", הבטיח.

לאחר ימים ספורים, צלצל הטלפון במשרדי זק"א.

"הטמינו את הצנצנת בקברו של בננו, אך אנו מבקשים שלא להשתתף בטקס, כי איננו מסוגלים לעמוד שוב בפני משבר שכבר חווינו לצערנו בשעתו. הפצע שכבר הספיק להגליד, נפער מחדש והוא עלול להתרחב כשנעמוד מול הממצאים בשטח. תודה רבה לך ותזכה למצוות".

חסיד לא התמהמה, הוא רשם את מיקום הקבורה המדויק ויצא לדרך. היה זה בבית העלמין ירקון בחלקת הקבורה הרוויה. (קבורה בקומות). מחמת המיקום הגבוה של הקבר, נאלץ חסיד להשתמש בשירותי הגבהה. שופל שהובא למקום היה הפתרון הטוב ביותר. חסיד נכנס אל הכף והנהג הגביה והגביה, אלא שבדיוק ברגע זה, הגיע אחיו של הנפטר לפקוד את קברו של אחיו. משום מה, לא שיתפו אותו הוריו בסאגה המתפתחת. לחרדתו, ראה אברך חרדי, מזוקן ואולי גם 'מסוכן', לבוש אפוד זוהר שהלוגו שמוטבע עליו (זק"א ת"א) לא נראה ממרחק, המנסה 'לחטט' בקבר.

חרה אפו של האיש וטירוף אחז בו באותו רגע. הוא אפילו לא טרח לשאול, מה בדיוק עושה כאן האיש. הוא גחן אל הקרקע, הרים אבן גדולה וניסה ליידות באיש החסד. למזלו, האבן החטיאה ולא פגעה. אולם הצליחה להסב את תשומת לבו של חסיד.

"למה אתה זורק אבנים?" שאל חסיד.

"ולמה אתה נוגע בקבר של אחי?" החזיר הלה בזעם.

לאחר שחסיד טרח להסביר לאח, מה בדיוק הוא עושה כאן, נבוך הלה וסומק של בושה הציף את פניו. "סלח לי בבקשה, סלח לי אדוני, לא ידעתי מכל זה".

הוא ביקש לכפר על מעשהו, והציע לו כמה מאות שקלים כטיפ על עבודתו. אבל החסיד סירב לקחת. "אנו עושים עבודת קודש ללא כל תמורה", הסביר לאח המופתע.

מנוחה בכבוד

זהו סיפור אחד מיני רבים, שבהם נתקל מנכ"ל זק"א ת"א הר"ר צבי חסיד, בשולי מבצע 'מנוחה בכבוד' שבא לסיומו.

במהלך השנתיים וחצי האחרונות, פעלו מתנדבי ארגון זק"א תל אביב במסגרת המבצע הלאומי "מנוחה בכבוד" שהובל על ידי משרד הבריאות, שבמסגרתו הובאו אלפי מכלים עם רקמות של חללים, שעברו נתיחה לאחר המוות ונותרו במכון לרפואה משפטית באבו כביר. הצנצנות הובאו לקבורה ממטולה ועד אילת בקבר המנוח או בקבר כללי. מדי שבוע, יצאו מתנדבים בליווי אנשי מקצוע לפתוח קברים ולערוך הלוויה זוטא נוספת. בד בבד, אלפי מכלים נקברו בקבר כללי שנרכש לשם כך בבית עלמין ירקון, לאלו שבחרו את הקבורה בדרך זו.

"למעלה ממאה תביעות", מספר חסיד בראיון לשלום אביכזר בעיתון 'יום ליום', "כבר הוגשו נגד המכון הפתולוגי על ידי המשפחות השכולות והאבלות". הם שואלים את אנשי המכון: מדוע שמרתם את הרקמות אצלכם? לאיזה צורך? ואין להם תשובות לספק לשואלים. לפעמים, גם תוקפים אותנו אישית, תקיפה שנובעת באמת מתוך העדר ידיעה. יש שסבורים, כי בגלל שהפנייה נעשתה מצדנו, אנו שותפים לכתב האישום. אנו מסבירים להם ברגישות מתבקשת, כי תפקידנו הוא בסך הכול, לדאוג לכבוד המת וכמובן, אין לנו יד ורגל בכל הקשור לנתיחות. לוקח להם זמן לקלוט, שאנו בעצם בצד שלהם.

"היו לנו מקרים של אימהות, שהתעלפו למשמע החדשות העצובות. ההורים מנצלים את השיחות שאנו עורכים עמם, כדי לגולל בפנינו את הכאב שעדיין מלווה אותם. לפעמים אני משוחח שעה תמימה עם אימא דוויה ומנסה לשכך את הכאב. מתוודים באוזני, איך המשפחה נהרסה וכיצד הם חיים על כדורים מאז עברו את הטראומה וכו'. כבר רשמתי לעצמי ביומני, חמש שיחות טעונות ומרגשות במיוחד.

"ההתמודדות עם הידיעה, קשה וגם מייצרת שאלות מעשיות. אנשים מתייעצים בנו, אם לערוך מעמד הלוויה חדש או לעשות טקס צנוע. לחילופין, אולי בכלל לא להשתתף בטקס, כדי שלא לפתוח את הפצע, כאמור. יש המבררים אם הם חייבים שוב באבלות כלשהו. התשובה היא בדרך כלל זהה: מכיוון שאין במכלים הללו אף אבר שלם ואף לא עצם, אין מקום לשום אבלות. בדרך כלל, אני מייעץ להורים, לבצע את הטקס בשקט ולא לשתף את בני המשפחה המורחבת, כדי לייתר סערה שעלולה לפרוץ".

המשימה הסודיות

את הרקמות שהיו שייכים למוסלמים, דרוזים וחסרי דת, אנשי המכון קוברים באישון לילה ובדיסקרטיות מוחלטת, כדי למנוע כאוס אפשרי והתפרצויות מיותרות.

הנה עוד סיפור מרתק, שלו היה זק"א ת"א שותף מלא. לפי חסיד, יש להם אנקדוטות רבות כאלו שיכולות לספק חומר לספר עלילה עב כרס.

היה זה לפני כשנתיים. הגר"ש קוק, רבה של רחובות, היה צריך להגיע ליעד כלשהו ונסע לשם כך במונית, מלווה במקורבו העסקן הרב ישראל אהרן איצקוביץ. הנהג, שלומי נקש - שבינתיים הספיק להפוך לנהג אוטובוס בקו 'סופר בוס' - הבין כי הוא מסיע נוסעים נכבדים, והוא פנה אליהם וביקש את עזרתם בפרויקט המשפחתי החשוב, שלקח על עצמו.

וכך העצם מתחיל הסיפור: רוזה שפיגל ע"ה, הייתה דודתו של נקש והגיעה לארץ יחד עם משפחתה, לאחר השואה. באחד הימים היא פגשה ספן (ימאי) צעיר ונאה, בשם קוסטה דימטיס, יווני נוצרי שבא ממשפחה עשירה מאוד ובחר במקצוע הספנות. קוסטה, היה מגיע לארץ באניית נוסעים, שהפליגה לעתים קרובות, בין המים הטריטוריאליים של יוון לבין אלו של ישראל. רוזה נפעמה מאישיותו וממראהו של היווני, והחליטה להקים עמו משפחה.

הספן הסכים, אך רוזה התנתה עמו, לעבור גיור אורתודוכסי. מכיוון שיש לצעד כזה היבט אנתרופולוגי והשלכות חברתיות, הוא הלך להיוועץ בבני משפחתו. הללו דחו את ההצעה על הסף ואף איימו לנשלו מהרכוש המשפחתי, כמו גם בנתק טוטאלי. המשפחה דחקה בו להפוך את היוצרות: "תשדל אותה להתנצר. לא מתאים לך להינשא ליהודייה".

מחמת להיטותה להתחתן, התקפלה הנפש האומללה. היא הסכימה להתנצר למראית עין, אולם התנתה את נישואיה לקוסטה, בכך שלא יביאו ילדים לעולם. "אינני רוצה ילדים לאב נוצרי", אמרה בנחרצות. וזה הסכים.

השניים נישאו והתגוררו בחיפה, עיר הנמל שבה הייתה עוגנת אנייתו של קוסטה. רוזה התגוררה במשך פרקי זמן רבים בגפה, שכן לא יכלה להצטרף לאישה, לכל הפלגה.

חייהם של בני הזוג 'דימטיס' התנהלו על מי מנוחות עד שנת תשל"ה. באחד הימים, רוזה לא חשה בטוב. בדיקות רפואיות מגלות, כי לקתה במחלה הידועה. שנתיים התגלגלה רוזה בין בתי חולים ורופאים וניסתה להיאבק במחלתה. המחלה הכריעה אותה בסופו של דבר, ובשנת תשל"ז, נפטרה לעולמה.

צעירה הייתה המנוחה. בסך הכול כבת 45 שנה בלבד. באחרית ימיה, ערכה עם עצמה חשבון נפש והחליטה, כי ראוי לה לפחות להיקבר כיהודייה. היא חילתה את פני בעלה, כי יכבד אותה בכבודה האחרון ויקבור אותה בבית עלמין יהודי. אבל קוסטה, אדם אסרטיבי ו'מאמין', שלא בוגד דווקא כעת באתוס היווני-נוצרי שעל ברכיו גדל, הודיע כי הוא ממאן. "חיית כנוצרייה, וגם תיקברי כזו". גם תחינות משפחת שפיגל שנרתמו לסייע, נפלו על אוזניים ערלות. לא היה מי שבסמכותו להתנגד.

חלקת הקבר נכרתה, בבית העלמין הנוצרי בחיפה, בחלקה היוונית-אורתודוכסית. בהלוויה השתתפו חלק מזערי מתוך המשפחה. היתר הדירו רגליהם מהמקום. לבם נצבט על האחות ה'סוררת' שביקשה לחזור לשורשיה לפחות עם סילוקה מארץ החיים, ומשאלתה האחרונה לא ניתנה לה, למגינת לב.

מאז ההלוויה, אף אחד לא פקד את קברה ולא ניסה לגלות את מקומה, מה שהביא לכך, שמקום קבורתה נשכח וגם זכרה כמעט מש מלבם.

התפנית המרגשת ארעה לפני שבע שנים: "באחד הלילות", מספר נקש, "אימא שלי ראתה את אחותה בחלום הלילה. פניה מיוסרות, עיניה כבויות. היא בוכה ואומרת לה: 'אני נענשת בעולם העליון על כך שנקברתי בין שאינם בני ברית. אני סובלת. צערי גדול מנשוא. אנא הוציאי אותי מקברי והביאי את עצמותי לקבר ישראל'. לא נחה דעתה של הדודה, והיא נוטלת (עדיין בחלום) את אמי לסיור בבית הקברות, ומחווה לה על קברה. 'הנה זה המקום שבו נטמנתי. תעשי הכול כדי להוציא אותי מפה'".

כאשר הקיצה גב' נקש בבוקר, רוחה סערה עליה. היא הבינה כי יש דברים בגו, לאחר שנים כה רבות, שבהן אפילו לא ראתה את אחותה בחזיון הלילה. היא החליטה, כי לא עת לחשות ושיתפה את בנה, בסיפור. שלומי, בחור נמרץ ומלא אנרגיות, החליט כי הוא נוטל את האתגר הזה על שכמו.

ראשית, החליט למפות את אזור הקבר, כדי לאתר את ה'מטמון'. כאשר בא למקום, פגש את מנהל בית הקברות, ערבי נוצרי בשם ג'רי. נקש החליט לפנות אליו, אך לא לשתפו בתוכניותיו, בשלב זה. הוא סיפר לו, כי אמו מבקשת לפקוד את קבר אחותה, אך איננה יודעת איך לאתרה. ג'רי מבטיח לסייע. הוא בודק ברישומים, אך לא מצליח למצוא את המטמון. הוא מבטיח כי ימשיך לחפש.

למחרת, הוא חוזר לנקש ומספר על חלום מוזר שראה בלילה ולפיו, נאמר לו כי 'עליו לסייע להשלמת המשימה ועד שימצא הפתרון'. בשלב זה, הוא מחליט לצלם את המצבות השונות שעליהן כתוביות ביוונית ולשגר את התמונות לנקש.

לאחר סינון קפדני, סוף סוף אותרה האבדה והמצבה זוהתה. נרשם עליה: 'רוזה (השם היהודי) מריה (השם הנוצרי שהוצמד לה) דימטיס'. תאריך הפטירה: נובמבר 77.

"נהיה לי רע בנשמה, כשנוכחתי לראות, כי בעלה חקק גם צלב גדול על המצבה", מספר נקש.

כעת, מחליט שלומי לשתף את ג'רי בתוכניתו להעביר את הקבר למרכז הארץ, כדי שאמו 'הזקנה' תוכל לפקוד את הקבר לעתים תכופות. הוא מבטיח לסייע גם בכך.

זהו השלב, שבו שלומי פוגש את הגר"ש קוק ואת הרב איצקוביץ ומבקש את עזרתם, להתמודד עם נבכי ההלכה בנידון. הרב איצקוביץ, מקבל מהגר"ש את המנדט לטפל בסוגיה ומעניק לנקש את התדרוך הנדרש, כדי להמשיך במשימה. מי שלקח חלק נכבד בסיפור, היה ר' צבי חסיד, שפעל נמרצות לסייע לנקש, מרגע שנכנס לתמונה תוך קבלת הנחיות הלכתיות והדרכה רציפה מרב הארגון, הג"ר יעקב רוז'ה.

שלומי, התבקש לספק מסמכים שאכן מוכיחים את יהדותה של הדודה. המלאכה לא הייתה קלה, אך בסופו של דבר הם הומצאו. לאחר שחברא קדישא סמכה ידיה על המסמכים, שלומי מיהר למשרדיו של הרופא המחוזי בחיפה וביקש ממנו אישור להוציא את דודתו מקברה.

"בתוך חמש דקות", מספר נקש הנפעם, "הרופא נתן לי את מבוקשי. אנשי החברא קדישא וזק"א, היו בהלם ולא האמינו למשמע אוזנם. הם מכירים מקרים אחרים, שבהם משך הזמן שלוקח מאז הוגשה הבקשה לרופא המחוזי ועד שהיא מאושרת, התפרש על פני חודשים ארוכים, ואילו כאן, ממש בהינף יד, זה קרה".

צוות זק"א ת"א, בניצוחו של חסיד הגיע לשטח ימים ספורים לפני ר"ה תשע"ד, בשעה חמש לפנות בוקר, תחת אפלולית הלילה ומעטה החשכה. לאחר שהסירו את המצבה, הובא למקום דחפור קטן, שינתץ את יציקת הבטון הכבדה שנוצקה על הקבר. לאחר שהתגלו רגבי האדמה, הגיע השלב להוציא את העצמות.

"ידענו שהיא נקברה בארון קבורה, כדרכם של הנוצרים. גם תיארנו לעצמנו, כי על גבי הארון, הם הניחו צלב מזהב כפי המסורת שלהם. בעוד סברנו, כי הארון כבר נרקב במרוצת השנים, חששנו מפני הצלב שעשוי ממתכת, שלכאורה היה אמור להישאר שלם. על פי ההלכה - על ג'רי הנוכרי, מוטל לשבור אותו לרסיסים, להתיך אותו ולהשמידו ובכך 'לבטלו' מהעולם, למרות שלכאורה הוא לא יהין לעשות דבר שנוגד את אמונתו. להפתעתנו הרבה, כאשר החפירות החלו, לא מצאנו זכר לפיסות עץ של הארון ולא מצאנו שריד כלשהו לצלב... הכול נאכל על ידי 'הטבע'. ראינו במוחש, כיצד משמים מסייעים בידינו".

אנשי זק"א הוציאו בסבלנות, בעבודה סיזיפית, בידיהם ובאמצעות שכפטלים, את כל גרגרי החול, סיננו אותם בעבודת נמלים, והניחו את הגולגולת, העצמות, השיניים וכיוצא באלו, על גבי מתקן מיוחד, אפוף תכריכים. הרב איצקוביץ, שלו בין היתר הכשרה בתחום אנטומיית הגוף, סידר את השלד כראוי לכבוד המנוחה. בשעה שמונה וחצי, לאחר שכל החול הוצא ונבדק בקפידה, תמה המלאכה. לקראת חצות היום, בסביבות 12:30 בצהריים, התכנסו משפחות שפיגל ונקש המורחבות, להלוויה המרגשת בבית העלמין ירקונים.

אבל הסיפור טרם הסתיים.

במוצאי יום כיפור, בעיצומה של אשמורת הבוקר השלישית, שוב הופיע הדודה רוזה בחלום לאחותה הגב' נקש. הפעם, לשם שינוי, פניה היו זוהרות ובוהקות. היא הייתה לבושה בבגדים לבנים והגב' נקש, כך לפי תיאורה, סונוורה למראה אחותה. המנוחה הביעה את שמחתה העצומה ואת תודתה העמוקה לאחותה, שעשתה הכול כדי להביאה לקבר ישראל.

עבודת קודש הרחק מהזרקורים

לאחר שסיפרנו על מפעליו המיוחדים של הגוף הוולונטרי הזה, הנה קצת פרטים וכרטיס ביקור, על הארגון שחולש למעשה על כל מרכז הארץ ומהווה גוף נפרד ומנותק לחלוטין, מזק"א שבראשות יהודה משי זהב.

"אני רוצה להבליט, מספר נקודות חשובות ומוטיבים מרכזיים סביב זק"א ת"א", מטעים חסיד. "ראשית, אנו נחשבים כיחידה משטרתית לכל דבר וכל האירועים שמסתיימים במוות לא שגרתי, המחייבים התערבות משטרתית (פטירה בבית, תאונות, פיגועים, מקרים פליליים וכיו"ב רח"ל), עוברים דרכנו. העובדה שאנו נמצאים במטרופולין של המדינה, שבה שוכנים גם הרבה עובדים זרים והומלסים, מזקיקה אותנו להיות ערוכים ומוכנים לסיוע סביב השעון. הפריסה שלנו היא לכיוון דרום, עד חולון ובת ים. מצפון, עד לרשפון ומזרחה, עד בקעת אונו. כל מה שנמצא במרחב הזה, נמצא בתחום אחריותנו.

"חוץ מהמשטרה, אנו מסונכרנים עם כל הרגולטורים שעוסקים בנושא הקבורה, משרד הבריאות, המכון לרפואה משפטית, חברא קדישא ובעצם, עם כל הגופים שחברים במסגרת השגרתית או במערך לשעת חירום.

"בנוסף, אצלנו לא יכול כל אחד להתקבל לעבודה. יש כמה קריטריונים לכך. בין היתר, בהיותנו יחידה משטרתית, איננו מקבלים אדם שיש לו רישום פלילי. כך גם, איננו מקבלים כאלו שהם בסטאטוס של רווקים, זאת בהתאם לחרם הקדמונים, שעליו הקפידו כל השנים, שמי שאיננו נשוי, לא יטפל בנפטרים. אנו מקפידים על כל המנהגים והתקנות של 'חברא קדישא', כפי שנהגו במשך הדורות, ולא משנים חלילה כקוצו של יוד מכך.

"אחד הדברים שאנו מקפידים מאוד, הוא שלא להתראיין באירועים שאליהם אנו מוזעקים לטפל. לא תמצא אף מתנדב מטעמנו, שאינו שומר על כבוד המת. מטבע הדברים יכולנו לנצל מומנטום של כל אירוע ראוותני ולהתראיין לכלי התקשורת, שעטים על כל פיסת מידע. הם מחפשים סנסציות. היינו יכולים לקצור מכך דיבידנדים. אבל אנו עושים רק את עבודת הקודש שלנו. לא משתפים אחרים, בפרט לא עיתונאים, במה שחווינו וראינו. כבוד המת נשמר על ידינו בצורה האופטימלית ביותר.

"כאשר חייו של אחת הדמויות הבולטות בכדורגל הישראלי, הסתיימו לפני תקופה לא ארוכה בצורה טראגית, הגיעו שלושה מתנדבים שלנו, שניסו לבצע עליו החייאה שלא צלחה. במעמד כזה, יכולנו על נקלה לתפוס כותרות. אבל נשמרנו מכך. מה שצריך הוא לכסות ולהעלים, ולא לשתף ולחשוף פרטים שמהווים ביזוי כבוד המת וגם עלולים להביך את המשפחה".

דומה, כי אחד ההישגים הכבירים ביותר של זק"א ת"א, הוא הפחתה משמעותית של נתיחות שלאחר המוות, שהיו מתבצעות בקצב סיטונאי להחריד במכון הפתולוגי. כיום, מסתפקים במקרים רבים, רק בבדיקות הדמיה חיצונית, ובכך נחסך ניוול המת. כפי שמספר חסיד:

"במשך תקופה ארוכה, פעלנו מול כל הגורמים הרלוונטיים במשרד הבריאות, כדי לשנות את הנהלים הישנים. עשרות רבות של שנים, ביצעו במכון נתיחות, לצורך קביעת סיבת המוות. אבל כיום אנו חיים בתקופה שבה הטכנולוגיה יכולה לייתר את זה. הפתרון שהוצע על ידינו, היה לערוך לנפטר בדיקות הדמיה באמצעות מכשיר סי. טי. ולחסוך את הניוול.

"לאחר מו"מ ממושך, הגענו לסיכומים עם משרד הבריאות לבצע פיילוט במרכז הרפואי אסף הרופא. בפיילוט היה עלינו לראות, האם הרופאים יכולים להנפיק את אותם ממצאים שאליהם הם מגיעים בנתיחה והאם הנתונים בשני סוגי הבדיקות זהים. במשך שנתיים העברנו כמאתיים גופות ל'אסף הרופא' באמבולנסים שלנו. לפני חודש, קיבל המכון גושפנקא שהפיילוט הסתיים. מכאן והלאה, משרד הבריאות קבע נהלים חדשים, באלו מקרים ניתן להסתפק בהדמיות ואין כבר צורך לנתח".

"אני יכול להעיד", אומר חסיד בהתרגשות ובסיפוק, "כי מאז כבר ירדה כמות הנתיחות ב-40%. האצבע שהייתה בעבר קלה על ההדק, כבר לא לוחצת עליה כל כך מהר. זהו הישג שלא יסולא בפז. מי שלא ראה איך נראית גופה אחרי נתיחה, מוטב שגם לא יראה... ה' ישמור".

"יתירה מזאת, זה גם חוסך לאנשי המכון הרבה עבודה. במכון רכשו כעת את מכשיר הסי. טי. שלא היה עד כה ברשותם. השתתפתי בהרצאה שנשא ראש המכון הנוכחי, ד"ר חן קוגל במסגרת השתלמות במד"א תל אביב. בדבריו, ביקש ד"ר קוגל לחלוק לאנשינו קומפלימנטים ואמר לנוכחים כשהוא מצביע עלי: 'דעו לכם, כי בזכות האיש הזה ואנשיו, אנו עובדים פחות ממה שהורגלנו בעבר..."

מה עוד חידשתם לאחרונה?

"לפני כשנה, ייסדנו את יחידת הג'יפים שלנו, שבראשה עומד מר נחום קהלני, שמונה כיום מאה מתנדבים בעלי רכבים של 4X4 , כולם מקרב המגזר הכללי, שמוכנים להקדיש מזמנם, מכספם, מכוחם ומחייהם למען כבוד האדם. זוהי דוגמא קלאסית למופת, כיצד אנשים חדורים במוטיבציה, יכולים לשתף פעולה בעשיית חסד של אמת למען החברה.

"מהו בעצם שם המשחק? ובכן, אנו מורגלים לשמוע, שלעתים נעלמים ילדים, חולים וקשישים חולי אלצהיימר, טובעים בים או סתם נעדרים. במקרים רבים, אנשים נעדרים בשטחים בלתי עבירים, פרדסים, חופי ים, בקעות וגבעות, שטחים הרריים וכיוצא באלו. גם ניידות אמבולנס ומשטרה לא יכולות להגיע למקומות כאלו.

"בנוסף, המרכז הוא כיום האזור הכי מאוים בארץ, כפי שנוכחנו לראות במבצע 'צוק איתן' ובמבצעים שקדמו לו, כיצד התעופפו עליו טילים, שרק בנס הותירו אחריהם כמות נפגעים זעירה. כמו כן, לא אחת, אנו שומעים על רעידות אדמה או לחילופין התראות על רעידות צפויות.

הבסיס שלנו הוא בעצם ראיה לטווח ארוך, היערכות לשעת חירום. לשם כך, אנו מכשירים את המתנדבים בקורסים מיוחדים ב'עזרה ראשונה', 'חילוץ' ו'צלילה'. כאשר המתנדב משלים את הכשרתו, הוא כשיר לצאת לסייע. אנו מציידים אותו בנגררת ציוד ובה כל פריט שיכול לסייע לאיתור הנעדר. בעניין הזה, דומני, כי יצרנו תקדים. זה לא עוד כמה טרקטורונים בודדים, אלא כוח אדם של מאה! רכבי שטח שמסוגלים לתת מענה, בכל פעם שאנו מדווחים על נעדר ובכל מצב חירום. הכול, כפי שציינתי, בהתנדבות מלאה. הדלק והזמן, על חשבונם. מי כעמך ישראל!"