האם צריך לנטוש את הדת כדי לשחק בסרט?

ראה ראיתי את השחקנית המוערכת, שחזרה בתשובה בצעירותה, נוטשת את הדת לטובת חזרה לקריירה שחיכתה לה כל השנים הללו ● למה צריך לנטוש את הדת כדי לשחק בסרט איכותי? ● מי שברכו ה' בכישרון וידע להיות נוקב מרגליות, אל לו לעסוק באפיית לחם

כואב לי הלב. אני רואה כישרונות ברוכים, שירה, ריקוד, משחק ורישום. הכישרונות הללו כלואים, לא בגלל שאסור, פשוט משום שאין היכן לבטא אותם. ראה ראיתי את השחקנית המוערכת, שחזרה בתשובה בצעירותה, נוטשת את הדת לטובת חזרה לקריירה שחיכתה לה כל השנים הללו. למה צריך לנטוש את הדת כדי לשחק בסרט איכותי?

הכישרונות הללו כלואים, לא בגלל שאסור, פשוט משום שאין היכן לבטא אותם. אין לנו "תעשייה" שתאפשר עבודה בתחומים רבים ומגוונים של מקצועות.

ישנו פתגם מפורסם של הרבי הריי"צ מליובאוויטש, אשר מי שברכו ה' בכישרון וידע להיות נוקב מרגליות, אל לו לעסוק באפיית לחם. כי אף שאפיית לחם היא נצרכת ומבוקשת, הרי אותה יכולים לעשות אנשים רבים, ואילו ללטש יהלומים דרוש כשרון מיוחד, ולכן חטא ייחשב לאיש שבורך בכישרון מיוחד ואינו עוסק בו.

בתור נערות, ניתנה לנו האפשרות להביע את כשרוננו בריקוד, שירה ומשחק, במסגרת בית הספר. התכנים היו אמונה ויראת שמים, וגם אופן ביטוי הכישרון תאם את ההלכה לחלוטין.

אך גם כאשר התגלו כישרונות גדולים, אותן נערות ידעו שאין להן היכן לממש זאת כנשים בוגרות. לא בגלל שאסור, אלא משום שאין פלטפורמה שפועלת על פי ההלכה לעשייה הזו.

מעט מן הבוגרות פרצו דרך והקימו בעצמן מופעים לנשים, אולם זה דורש השקעה כספית וכישורי ניהול עסק לא פשוטים, וההזדמנויות מעטות.

מי שרוצה לעבוד בתחומי הבמה כשכירה, לא תמצא עבודה.

השינויים בתחום הם תהליכיים; מזה שנים פועל בתוכנו קולנוע נשי- חרדי, של סרטים לנשים בלבד, המשוחקים על ידי נשים בלבד. איכות הסרטים עולה עם הזמן, ואפילו הוקם בית ספר למשחק, המכשיר שחקניות חרדיות למהדרין.

ישנן סדנאות כתיבה ליוצרות חרדיות, ולכאורה יש כבר "תעשייה". אולם כל זה ברמה חובבנית, שלא מתקרבת אפילו לרמת הקולנוע הכללי של תחילת המאה העשרים.

שחקנים מקצועיים כמו שולי רנד לא ישחקו בכזה דבר, מכיוון שהם לא מסוגלים לשחק במשהו חובבני שלא ראוי להיקרא "קולנוע".

וכך נתקעים בעלי תשובה מוכשרים בלי יכולת להתפרנס מהמקצוע שלהם, בלי יכולת לעבוד בעבודת יצירה מופלאה המבטאת את הכוחות הנפלאים שחנן אותם ה'. יש כאן בעיה מובנית; גם יוצרת חרדית כמו רמה בורשטיין, לוקחת לסרטיה שחקנים שאינם דתיים.

שהרי גם שולי רנד אמר שלא יוכל לשחק עם אישה אחרת מלבד אשתו והרי לנו מלכוד שאינו הלכתי, אבל הוא מאוד ס'פאסט נישט. שחקן או שחקנית שחזרו בתשובה, ורוצים לשחק בסרט איכותי, בצורה שתשמור על כללי ההלכה והס'פאסט נישט-- לא ימצאו כזה.

מציאות עגומה זו, בה כל שחקן צריך להמציא איזה דיסק לילדים, במקום לשחק בסרטים שאחרים יוצרים עבורו, קשה גם מבחינה כלכלית.

לשחקן יש שתי אפשרויות: או להשקיע מכספו ולהרים פרויקט יקר משל עצמו מאפס, או להסכים לשחק בקולנוע החרדי על רמתו הירודה, ולקבל שכר בזיוני.

הקולנוע החרדי לא ממומן על ידי משרד התרבות או גורמים אחרים, בין השאר משום שהצעת החוק למימון סרטים ללא נשים/ ללא גברים טורפדה על ידי חברי הכנסת החרדיים, שפועלים במרץ נגד קיומה של תרבות הפנאי החרדית.

שאול חיון מתפרנס בכלל מתזמורת שלו לחתונות, ולא מהסרטים הקומיים הנהדרים שהעניק לציבור החרדי ברוב כשרון. גם תעשיית גרובייס שהמציאה את הקולנוע החרדי, נפלה זה מכבר נוכח מגיפת ההעתקות. אנחנו אוהבים לצרוך תרבות זו, אבל לא כל כך מוכנים לשלם עבורה.

בית הספר לקולנוע "תורת חיים", שהוקם על ידי חרדים לאומיים ביד בנימין, עושה עבודה נפלאה בתחום. הם מכשירים כותבים ושחקנים, ומוציאים תחת ידם תעשייה כשרה, העומדת בקריטריונים למימון משרד התרבות. אולם תעשייה זו שוב שייכת רק לצד הגברי, ואילו הנשים נותרות עם הקולנוע החובבני, ובלי אפשרות מוסיקלית כלל.

בנוסף, המגזריות והפלגנות מותירות את העשייה המבורכת הזו מחוץ לתחום החרדי, למרות השמירה ההדוקה על ההלכה של אנשי "תורת חיים", החובשים כיפה סרוגה.

הזמרת החרדית ששרה תוך הסוואת זהותה, בתכנית חילונית, זעזעה רבים וטובים במגזר. "פורצת גדר" קראו לה, וזעקות ה"אוי ויי זמיר" נשמעו למרחוק.

אולם נחשוב לרגע- איפה אנחנו מאפשרים לנשים לשיר? בצניעות, רק לפני נשים, על פי גדרי ההלכה, אבל לשיר? מעטות הן האפשרויות, ומעטות עוד יותר הנשים שנושאות קולן.

אינני מצדיקה פריצת גדרים: סבורני שהיה כאן שיזה חלום ילדות, כדבריה, וכיוון שהילדות הייתה חילונית, גם החלום היה לשיר כדי שכל המדינה תראה. זה בהחלט אינו חלום של ילדה חרדית ברוך ה', אולם עלינו לתת את הדעת, ולאפשר לכל אדם לבטא את ברכת ה' שבו, את הכישרון שחונן בו.

לאחרונה שמעתי על תחרות מבורכת לזמרות חרדיות, באולם סגור עם נשים בלבד. כולי תקווה שהיוזמה תפרוץ ותסחוף אחריה קהל, וכך תתאפשר השירה בציבור לנשים חרדיות.

לכאורה, הבעיה היא בעיקר של חוזרים בתשובה, שהתמקצעו בתחום מסוים, או שחלמו עליו מילדות, וכעת עם גילוי האמונה הם נאלצים לוותר על מקצוע שהוא גם מרפא לנפש, ביטוי לנשמה. אך יותר ויותר כישרונות משתוקקים למימוש גם אצלנו, בתוככי הציבור החרדי, בבנינו שגדלים על ערכי יראת שמים, ומבקשים לעבוד את ה' "בכל לבבך"= בשני יצריך, בכל הכוחות והכישרונות שה' בירך אותנו בהם. שהרי כל תחום אפור שייך לקליפת נוגה הניטרלית, המערבת רע וטוב, וניתן להעלותה לקדושה על ידי הכנסת תוכן רוחני, וכוונה לשם שמיים.

אני קוראת לכל אנשי הקולנוע והטלוויזיה החרדיים, ולאלו שחזרו בתשובה: הרימו את הכפפה, ארגנו כנס, שבו יחד ליום שלם על המדוכה. מוכרחים להקים כאן משהו שיאפשר עשייה לשם שמים, של תעשייה נקיה שאינה כוללת רק יזמים נוטלי סיכונים, אלא גם צלמים, שחקנים, עוזרים ועורכים שכולם שומרי מצוות ומקפידים על ההלכה.

הביאו רבנים, בררו את ההלכה ואת הכללים שיידרשו על מנת לשמור על רוח ההלכה בעשייה זו. האתגר גדול, אני מאמינה שהוא אפשרי.

"וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן, אֶת-הַתֹּף--בְּיָדָהּ; וַתֵּצֶאןָ כָל-הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ, בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת" (שמות ט"ו).

"וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל-עָרֵי יִשְׂרָאֵל לשור (לָשִׁיר) וְהַמְּחֹלוֹת, לִקְרַאת שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ--בְּתֻפִּים בְּשִׂמְחָה, וּבְשָׁלִשִׁים וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת, וַתֹּאמַרְןָ: הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו, וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו. (שמואל א' י"ח) וְכָל־הַנָּשִׁים, אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה; טָווּ אֶת־הָעִזִּים" (שמות ל"ה).