העיוור שפקח את עיניי
מראהו של העיוור שהרכיב את בתו על כתפיו, ופסע במורד הרחוב, גרם זעזוע רציני לעו"ד רבקה שוורץ ● "אלוקים בירך אותי בכך שבחר בי להיות עיוור". היא שומעת ובוכה ● איך שסיפורים אמתיים מהחיים נוגעים בנו, ואיך אנחנו עיוורים אמתיים לגבי החיים שלנו
בוקר, אני קמה מוקדם, מעירה את החבורה הקטנה שלי, בוחרת לגדולות בגד ומנסה להיות נחמדה כשאחת טוענת שהיא רוצה דווקא גרביון בורדו, ”אבל אין, הוא נקרע, אז את רוצה, גם אני רוצה הרבה דברים, נו קדימה זריז מאוחר” והשניה טוענת שהיא רוצה לישון , ”אני יוצאת ברבע לשמונה מי שבאה באה, מי שלא שתסע באוטובוס, שמעת?”.
אני באמת מנסה להיות נחמדה, אבל כשהילד מחליט שהוא רוצה היום ללכת לגן עם כובע רחב שוליים כי קיץ (למרות שלחלוטין לא היה אז קיץ) אני חסרת אונים ואין לי שום יכולת לשכנע אותו להתפשר על משהו באמצע והילדה הזו שלי עם העיניים הכי יפות בארץ, לא מוכנה להסתרק כי היא כבר יודעת איך אומרים ”כואבי” שזה ”כואב לי” בתינוקית וצריך עוד להכין ארוחת עשר וארוחת צהריים לבית ספר ולסדר מיטות ולהתלבש ועוד.. אני יוצאת עם הנשמה בידיים.
באמת התכוונתי להיות נחמדה, אבל יצאתי נהג הסעות קצר רוח, אני טסה לבית הספר (”לא לאחר, לא לאחר, השם תעשה שהפקקים האלה יגמרו”) והמצפון שלי מתחיל לעבוד (אמנם באיחור) ”איזו אמא את! תנשמי!”.
ואז שמה את הילד עם הכובע בגן, שבכה כל הדרך כי הוא רצה לפתוח את הדלת ראשון. יוצאת משם עם התינוקת הזו, עם הקוקו שהצלחתי איכשהו לעשות לה, על הידיים, כדי שלא תשאר לבד ברכב, אחרי שאח שלה הסכים באורח ניסי שאחזיק אותה, אבל גם אותו, על הידיים.
אני נכנסת שוב לאוטו ואומרת לעצמי זהו עוד אחד למשפחתון, די .. אין לי כח, היום רק התחיל, מרגישה אחרי קרב, שמישהו יציל אותי. יש לי עוד שעה פגישה, ים של חומר לעבוד עליו, שוב פגישה. איך אשרוד את היום הזה? אני לא מסתדרת!
הסטתי את מבטי והנה אני רואה מהחלון של הרכב, אבא אחד, צועד במתינות על המדרכה, על הגב יושבת לו ילדה מתוקה בתוך מנשא, ביד שמאל הוא מחזיק תיק גן ורוד וביד ימין מקל גישוש.
השפתיים שלו מחייכות, העיניים שלו - לא רואות.
אני זוכרת את הסטירה שקיבלתי במקום.
מצאתי את עצמי נוסעת אחריו, לאט, הוא הלך וחייך והילדה מאחורה היתה מאושרת וכשהוא נעמד במעבר חציה, עצרתי את הרכב ולפני שנתתי לו לעבור, יצאתי מהרכב, ניגשתי אליו ואמרתי לו, אני רוצה שתדע שהצלת אותי, אתה מעורר השראה, הוא לא היה יכול לראות שאני בוכה.
ולמדתי שיעור לחיים.
איזו זכות יש לי להתלונן, אני לא מסתדרת? עם מה? עם האוצרות שקיבלתי? עם כל המתנות שיש לי? עם ילדים מדהימים ויכולת להעניק להם מה שהם צריכים? עם האפשרות של בכלל להעיר אותם בבוקר ולראות אותם, ממש לראות בעיניים שלי, איך הם פוקחים את שלהם? עם זה אני לא מסתדרת? איך אני מעזה להתלונן? ועל מה? על איחור ועל פקקים ועל ילדה שלא מסכימה להסתרק כשאמרתי? זו מתנה!
הוא הולך בלי לראות את הילדה ולא בגלל שהיא נמצאת מאחוריו, הוא לא זכה לראות כמה היא מתוקה, לראות אותה קמה בבוקר, לראות את הקוקיה שאולי לא הסכימה לשים, לראות את התיק שהוא מחזיק לה, לראות את הכביש בו הוא הולך בדרך לגן, לראות את האשה ההמומה שלמדה ממנו שיעור מדהים לחיים.
ולמרות זאת הוא הולך, ומחייך והפנים שלו לא מתוחות ומתלוננות כמו שלי בכל בוקר ..
הוא לא זכה לראות ואני כן זכיתי! מאז בכל בוקר ברגע של נפילה (ויש כאלה, אני לא מלאך), מסתכלת על התמונה שלו שצילמתי ומקבלת כח לראות את כל הטוב שיש לי, להודות גם על זה שאני לא מסתדרת בבוקר, פשוט להודות!
הבקרים שלי הפכו להיות רגעים של אושר, כל רגע ורגע בהמתנה בפקק בדרך לבית הספר, הפך מסיוט למתנה של שהות בחברת הילדים שאני רואה לידי.
הבוקר הבא
הבוקר, חזרתי הביתה וברגע של השראה ששאבתי ממנו, בחרתי להעביר קצת ממנה אליכן, כל אלה שלא מסתדרות בבוקר, כמוני, במקום להתלונן, בואו יחד נהייה אסירות תודה על כל האושר שאנחנו זוכות לראות ולחוות יחד, בוקר בוקר, יום יום, שעה שעה.
ועל זה אני מנצלת את הבמה הקטנה שלי כאן כדי להודות לאלוקים, פוקח העוורים ולאיש שפקח את עיני.
הפוסט הועלה לפייסבוק, קיבל צפיות רבות.. המילים נוגעות, ואז הגיע הטלפון ..
”רבקה?
כן מי מדבר?
מדבר חגי
חגי?
כן, אני האיש, אני אליהו הנביא שלך, אני העיוור שעצרת במעבר חציה, אני זוכר אותך, רציתי להודות לך על מה שכתבת בפייסבוק אתמול”.
השעה 8:37, בבוקר אני בדרך חזור מבית הספר מקבלת שיחה ממספר לא מוכר, לא עונה בנהיגה וחוזרת אליו כשאני מגיעה למקום מבטחים חוזרת לשיחה שהשאירה אותי בוכה עד עכשיו.
בוכה, לא דומעת.
למי שלא עקב, שיתפתי את חברי לפייסבוק בחוויה שעברתי לפני מספר חודשים, חוויה שהוציאה אותי מעוורון שבו הייתי. חוויה ששינתה אותי, שגרמה לי לראות אוצרות שיש לי, בזכות אדם שרואה את העולם טוב יותר ממני ומהרבה סביבי, גם אם הוא לא רואה אותו פיזית.
והנה הוא מתקשר אלי ואומר לי, אלוקים בירך אותי בכך שבחר בי להיות עיוור. בכל הכנות, לא ציפיתי שהדברים שאכתוב יגרמו להד גדול כל כך, הד שרץ ממקום למקום וחזר אלי בגלים וחיזק אותי הרבה יותר, לאחר שהעליתי אותם על הכתב.
קיבלתי המון תגובות אוהבות, מרגשות, דמעות זרמו לכוון שלי, אילו רק יכולתי להעלות פה את נהר התגובות של אנשים, של נשים שפתאום ראו מה שלא ראו קודם ”אני לא מאמינה שאני מקטרת על דברים פשוטים כשאדם כזה מסתובב סביבינו מאושר מדברים למרות שהןא לא רואה אותם” (והקיטורים שלה הם לא על דברים פשוטים בכלל...) זו דוגמא אחת מאלפים שהגיעו אלי והשאירו אותי המומה ומאד מתרגשת.
ואז הגיעו גם תגובות כועסות, קראו לי בוטה, פורעת חוק, חסרת לב ורגש, עיוורת רגשית שמתפארת בחייה היפים על חשבון מוגבלותו של אדם מסכן, איזו מן עורכת דין את שעושה דברים הנוגדים את החוק להגנת הפרטיות ועוד ועוד.
אז נכון אני עו“ד שבדקה היטב את החוק לפני שהעלתה את התמונה ובאמת פעלתי כחוק, אבל לא החוק הוא שמעניין אותי ואני לא עונה כאן לכל נציגי החוק, כתב ההגנה שלי שמור במערכת למקרה שיש עדיין כאלה שחוששים.
אני כן רוצה בשמו של האדם המיוחד הזה לכתוב כאן את מה שהוא הכתיב לי בטלפון:
תכתבי עכשיו אצלך, כך אמר לי, אני חגי יצחק, רוצה להודות לך, על שגרמת לאנשים לפקוח עיניים, להסתכל על מה שיש להם, אני רוצה שינוי תודעתי, שינוי חברתי, שאנשים יראו אותי מעבר למוגבלות שלי, עשית דבר עצום.
אני יושבת עם הטלפון ביד, ובוכה, ובוכה.
חגי יצחק מתברר כאדם עם עוצמות נפש שהלוואי ויהיה לנו חלקיק מהן, הוא מסתובב בין אנשים, ילדים, מוסדות חינוך ובתי כנסת ומספר את סיפורו של האדם השונה, ”הנכה” ומראה להם צד אחר של העולם הזה, הוא מחזק אותם באופן שאף אחד מאיתנו, עם עיניים רואות להפליא, לא מצליח לראות.
דיברנו המון זמן, הוא סיפר לי על הבן שלו שהתקשר מהישיבה בהתרגשות ובדמעות ”אבא יש אנשים שרואים את האמיתי שלך, לא רק אנחנו ולומדים ממך”
קבענו להפגש, איתו ועם אשתו שהיתה ברקע ונשמעת אשה מדהימה, מיילדת שרואה כל יום עולמות חדשים נולדים ומספרת על אמהות שרוצות לוותר על תינוק מוגבל שנולד, וכל פעם אומרת לעצמה איך היה העולם נראה בלי בעלי, אילו אמא שלו היתה מוותרת עליו כי נולד מוגבל.
”אני רוצה שתכירי את אמא שלי”
אני בוכה, ובוכה וגם עכשיו כשאני כותבת.
הבטחתי לעצמי שלא יהיה איש, ולא תהיה אשה, ולא יהיה ילד שלא יכיר וישמע ויקבל עוצמות מאותו אדם ענק, כל אחד צריך להזמין אותו להרצאה ולקבל משהו, קטן, שישנה את חייו וירגיש מה שאני מרגישה.
”מה את חושבת שלי אין התמודדויות כל בוקר? לא שלחתי לבית הספר ילדים שרבו על צלחת קורנפלקס?” הוא אחד מאיתנו והוא ענק מאיתנו.
אחרי שיחה ארוכה, בה הוא סיפר לי כי הוא עוסק למחייתו, כמעסה מטעם וינגייט. מסתבר שכשאין חוש אחד אלוקים, מברך בחוש אחר, חזק הרבה יותר. אני מקווה שלפחות הדברים שלי כאן יוסיפו לו עוד פרנסה. הוא סיים בבקשה לספר סיפור אישי (איזה אדם נעים ועוצמתי!) אני מקשיבה וחושבת שיספר לי על עוד חוויה שלו כאדם שונה. הוא מספר לי על אחיו הגדול שפגש חבר אתמול בערב והחבר שטח בפניו כאב אישי שיש לו, בחיים האישיים, אחיו של חגי הקשיב לו בשקט וכשסיים, שלף את הסמארטפון, נכנס לפייסבוק, ביקש שיקרא את מה שכתבתי לכשסיים החבר לקרוא, הוא אמר לו - ”עכשיו תתלונן”!
החבר ההמום אסף את עצמו ואמר, איך אני לא רואה את כל המתנות שיש לי?
ולא.... לא ידעתי, לא ציפיתי, ואחרי הערות כל פגיעה בפרטיות שקיבלתי גם עבר בי רגע שבו חשבתי למחוק את התמונה אתמול והוא אמר לי בסיום, אני מבקש שתכתבי לכל מי שלקח על עצמו את החסות עלי, שאני כל כך מודה לך, את השליחה שלי לשינוי תפיסה חברתית.
אני מודה לו ובוכה, מודה ובוכה ומבטיחה לעזור לו להגיע לעוד המון לבבות, כמו שהגיע לשלי.
