כאן מתחזקים

לא הכי נוח לראות את זה: ביקורי משפחה פעם בשבוע, חצר זעירה חתומה בתאים, שעות קימה ושינה נוקשות ובעיקר שלילה מוחלטת של חופש בסיסי: האגף התורני של כלא איילון מאכלס חובשי כיפה שעוולו, נשפטו לשנים ארוכות ומרצים עונשי מאסר כבדים ● אבל איזו חירות של נשמות נוצרת מאחורי החומות, גדרות התיל והצריחים המאוישים בחמושים

"שום דבר לא מכין אותך לרגע שבו השערים נסגרים מאחוריך", כותב העיתונאי אלי ביתאן מ'בחדרי חרדים'. "אתה לא אסיר, סוהרים בעלי דרגות ורב אחד מלווים אותך ברשמיות, אבל כלא הוא כלא במלוא מובן המילה. חפציך, כולל הטלפון הנייד, נלקחים ממך בכניסה, אתה עובר דלת כבדה אחר דלת כבדה ובסוף התהליך ניצב בפנים, מרים את הראש למעלה ורואה רק חומות גבוהות, גדרות תיל ומגדלי שמירה".

אני חש מחנק. האנשים שסביבי לא מבינים על מה המהומה. הם רגילים. אבל הפה שלי מתייבש. אני מבקש שתייה, וכשממלאים כוס עבורי במי הברז היוצא מהקיר הסמוך אני שותה אחוז בהלה, כאילו לא אצא בעוד מספר שעות חופשי ככל האדם. זו סטירת לחי, למרות שבכל עת שאחפוץ אסוב לאחור ואפרד מהכול לשלום. כל ההכנות שערכתי נעלמות. יש לי שאלה אחת בלבד לשאול את הסוהר: איך יכול מישהו לחיות כאן? איך אסיר שורד את ההבנה שמעת שהסורגים ננעלים הוא נותר מאחוריהם במשך שנה, חמש שנים, עשור?

החושך בעיניים שעוטף אותי כשאני חושב על גזרי הדין והלחץ שעולה במעלה הגרון שניים רק לחוויה המטלטלת כשמול עיניי עובר אסיר מבוגר, בשנות החמישים לחייו, ומריץ עגלה גדושה במגבות. אני זז הצדה אוטומטית, ואז קולט: כולם אסירים. הנורמה היא עבריינות שנשפטה ונידונה לעונשים חמורים. אני הזר שבכלא איילון, האח הגדול של נווה תרצה, מעשיהו וגבעון.

האזרחים הקבועים של בית הכלא הזה נאסרו לתקופות בנות יותר משבע שנים. הם כאלה שמוגדרים 'מסוכנים'. הכניסה מצריכה תיאום מוקדם, והפרטים מוזנים במערכת הרבה לפני שמתקבל האישור לחצות את החומות הגבוהות ולצעוד אל האגפים. בפתח ממתין לי רב הכלא, הרב חיים ברוד. יחד איתו אני מתעתד לסייר באגף התורני, בבית המדרש הקטן ואפילו במפעל הציציות שבתוכו יושבים אסירים הטווים פתילים בעבודת יד לחומרא.

לאחר זיהוי קפדני משקשקים המפתחות. הרב מבקש לשבת איתי בלשכתו, אבל רגע קודם אני מתבונן במרחב הלא מוכר: גינה קטנה שסביבה כר דשא ניצבת בחזית אחד התאים, ציור ענק משתרע על קיר ממול, מבנה צבוע בצבעים רעננים. לרגע הכול נראה כל כך רגיל, עוד מוסד ממשלתי שבנוי בסגנון מנדטורי, אבל צריח שגדר תיל נמתחת ממנו משיב אותי אל הקרקע. הפרחים ומשיכות המכחול, מעשי ידי האסירים, מנסים לבנות תפאורה רבגונית לקיום אפור.

"הם עושים הכול", מסביר סוהר. "למעשה, תפיסת השיקום הרווחת היום בבתי הסוהר גורסת שככל שהאסירים ייצרו מעצמם הם יתרמו יותר וישובו לחברה". אני תוהה האם הם זוכים למשכורת או שהם עבדים של המערכת, והוא מבהיר חד משמעית שעל כל מאמץ ניתן תגמול. אבל אחר כך הוא מספר שמופעלת רשת סנקציות ותגמולים שמיועדת לעודד אותם לצאת לעבוד, כך שלא נותרות להם ברירות רבות. "אתה חייב לזכור שמדובר באסירים", אומר סוהר אחר. "אסיר רוצה הטבות שונות, כמו עוד שעה בביקור או אגף פתוח, והדרך שלו לקבל אותן היא להיות יצרן, אסיר טוב במונחי הכלא".

אלה אנשים שהחירות נשללה מהם. הקיום הכי בסיסי - היכולת ללכת לכל יעד, לישון בכל שעה, לחייג לכל נמען, לבקר כל אחד - לא מוכרת להם. זהו עולם תחתון של מחלקות עם איסורים וחוקים, מסדרים, שעות קימה ושינה נוקשות וכללים של שב"ס. פתאום זהו ביקור בחצר האחורית של החברה הישראלית, במקום שבו השמש זורחת רק כשמפקד בית הכלא רוצה שהיא תזרח.

ואז, כשחשבתי שכבר ראיתי הכול, אני פוגש את האגף התורני. סביב שולחן ארוך יושבים אנשים מבוגרים בשורה. מול עיניהם ספר קודש או סידור פתוח, וידיהם עסוקות במצוות ציצית. רק הבגדים הכתומים שמתחת לטלית קטן מלמדים שהם מורשעים ושחלקם נידונו לעשרות שנים. מפקד המפעל עובר ביניהם במבט קשה. בעוד מספר שעות יישמע צלצול, ולאחר ספירה הם יוכנסו לתאים שסביב האגף וייוותרו נעולים עד שעות הבוקר של יום המחרת.

הרב ברוד: פרוייקט שהוא משימת חיים

האגף התורני של כלא איילון מפותח מאוד. את הקרדיט יש לזקוף לזכותו של הרב ברוד, כבר 13 שנה בשב"ס, שמתייחס אל הפרויקט כאל משימת חיים. הוא צעיר יחסית. חסיד חב"ד, אבל לא בתפקיד שליח (בהמשך אפגוש שליח חב"ד בבית הכנסת, חנוט בפראק המסורתי עם דגל משיח על הדש ומתחתיו מכנס כתום. אסיר). הרב מסתובב במדים, על כתפיו דרגות והאסירים מזדקפים כשהוא חוצה את החצר. משרדו מספר על תפקידו בקודש. לאורך הקירות מתוחים מדפים עמוסים בספרי קודש. גמרא, ילקוט יוסף, מדרשים. לכלא התגייס בעצת נוות ביתו. מאז שהגיע לשב"ס לראשונה, והוא בחור ישיבה שזה עתה התחתן ולו תעודת הסמכה לרבנות, הצטרף למהפכה שהניע רב שב"ס, הרב יקותיאל יהודה ויזנר, שהביא לבתי הכלא את הרוח הדתית. לפני כן כיהן כרב של מספר בתי כלא, ביניהם נווה תרצה וגבעון, ובשלוש השנים האחרונות הוא באיילון.

-מה מביא אברך צעיר לתפקיד כזה?

"אין שליחות גדולה מזו", הוא עונה בז'רגון החב"די. "אסירים, לא משנה מה חטאם, ממוקמים בשולי החברה במצב קשה. לעתים המשפחות שלהם מנתקות את הקשרים איתם. הם חשים מושפלים וכאובים. תחשוב על זה: אסיר שנכנס לכלא הרס את הקרובים לו ואת חייו. לא פעם גם הרעו לו. אני בא ונותן לו תקווה ויכולת לשקם את חייו. מעניק לו אמון בעולם ותחושה שהוא שווה. אם זה מצליח, זאת גאולה".

הוא מדבר רכון לפנים, נכון לאתגר. מפרט בהתלהבות את תקנות האגף, שיעורי התורה והתגובות שהוא מקבל בשטח. קם לארון הספרים ושולף קונטרס שאסיר חיבר. הוא מדבק. כובש. הסוהרים מלאים בשבחים. מעריצים אותו. והעמל שלו עושה פרי.

כדי להשתייך לאגף התורני על האסיר לעמוד בשורת תקנות. כל חריגה עלולה לפסול את הזכאות ולהוביל למעבר לאגף הכללי. בעיני אסירים רבים צעד כזה הוא אסון, והם יעשו הכול כדי להימנע ממנו. אחת ההוראות מחייבת תפילה במניין: למקדימים עם הנץ החמה, ולמאחרים בשבע וחצי. עבורה מקבלים האסירים הטבה: מסדר הבוקר מוקדם לארבע וחצי לפנות בוקר. למה זאת הטבה? כי מרגע המסדר פתוח האגף לאורך כל היום, בניגוד לאגפים האחרים, הסגורים. במילים אחרות, עוד כמה שעות של חופש. חופש במושגים של אסיר: דלת פעורה לחצר קטנה ומקורה באורך ורוחב כמה עשרות מטרים מרובעים בלבד.

והנה עוד כללים: הרב מחליט אם אתה לומד או עובד. אם אתה עובד הוא שולח אותך לתפקידים - כמו משגיח כשרות - תרצה או לא, ואתה חייב לבצע אותם. אם אתה לומד מנוסחים לך שעות מסודרות, סדרים ואפילו מבחנים. הרב ברוד מציג בפניי תעודה שמוענקת בסיום ומסביר שהאסירים - חלקם לא קיבלו תעודה בחייהם - נרגשים מול המסמך המעיד שלמדו כך וכך מסכתות ואף נבחנו עליהן בהצלחה. אסיר אחד, למשל, בכה בטקס. "המשפחה שלו מרוסקת מאז שהוא נכנס לכלא. הילדים, האישה. הוא מלא באשמה כבדה. ההישג הזה משמעותי מאוד עבורו". הוא שמח, לי עומד גוש בחזה.

האסירים באגף סועדים ארוחות בכשרות בד"צ. הם מגישים בקשה מיוחדת לשב"ס, שמעלה אותה לוועדה שבוחנת את התנהגותם. אם נמצא שרכשו בקנטינה - הקיוסק הפנימי בכלא - מוצר שלא נמצא תחת כשרות מהודרת, היא נשללת. בכלל, ההיררכיה שולטת בכול. הסדר נשמר בשבע עיניים. בית המדרש שייך לכלא, וכמוהו גם בית כנסת. ושני החדרים נפרדים. כדי לערוך תיקון שבועות ציבורי בבית הכנסת, ולשם כך להותיר את האגף פתוח למשך הלילה, היה צורך באישור מיוחד. אגב, הוא התקבל ורשם היסטוריה בזעיר אנפין שהרב מציין באוזניי.

חלק מהתושבים מוכרים מעמודי העיתונים. הם יושבים בגלל נהיגה במהירות מופרזת תחת השפעת אלכוהול שגרמה לקטל בחיי אדם ועוד. האם הם זוקפים את העבירות זה לחובתו של זה? "אני תמיד אומר להם שלא, שאסור לשפוט אסיר על עבירה שעשה כי למעשה זהו משפט שני", משיב הרב ברוד בזהירות. "אם הוא בכלא אז הוא קיבל את עונשו. לא מתפקידך להעניש אותו שוב". אבל גם הוא יודע שהמלצות לחוד ומציאות לחוד, ושלא הרי הרג כהרי גניבה.

עם זאת, באגף התורני היחס נוח יותר. אולי בגלל מעלת התשובה היהודית המודגשת, ההבנה שאדם יכול לשוב מדרכו הרעה, הידיעה שלמרות שפשע הוא לא נדון להיות חוטא לנצח. אולי משום שהאוכלוסייה נבררת בקפידה. בין השיטין מתברר שלא מעט בוחרים באגף התורני כדי לא להיפגע מאסירים באגפים הכלליים, בעלי אוכלוסייה מגוונת יותר.

אסיר שמשתחרר לאחר עשרים שנה בכלא יכול לשוב לחברה כאחד האדם?

"זה לא פשוט", מודה הרב ברוד. "יש שנכלאו בשל עבירות חמורות שהחברה לא מסוגלת להכיל. לכן הם כאן. אבל בסופו של דבר כמעט כולם חוזרים להיות חלק מאיתנו". בארצות הברית יכולים אסירים להגר למדינה אחרת, אבל בישראל רובם יגורו בשכונה שבאו ממנה. "אם לא נשכיל להגיש להם אופק ויכולת להיות בני אדם שאינם פושעים, ניפגע. התפקיד שלנו הוא להציע להם שיקום, להציע להם תשובה. כי אם אין תשובה, אם אנחנו לא מאפשרים לאדם לתקן את דרכו הרעה, אז למה התכוון הקדוש ברוך הוא כשאמר 'השיבנו אליך ונשובה'?". על רקע הסורגים והאסירים המביטים בנו במבטים סקרנים, מקנאים, כל זה נשמע נכון הרבה יותר.

אבל עד השחרור הסופי יוצרות שעות הביקור בכלא את חלון ההצצה אל החוץ, והסוהרים מנצלים את העובדה הזאת. אסיר ממושמע יזכה לשיא - שעה שבועית. לא יותר. בשביל אסירים רבים זהו הזמן היחיד שבו הם יכולים להיפגש עם בני משפחתם, ובשב"ס מבינים ועושים הכול כדי לממש את ההזדמנות. בנוסף, בשנים האחרונות הבחינו בשירותי הרווחה בישראל שהמפגש חיוני גם עבור הילדים. "גם אם האב פושע מוטב שהבן שלו יכיר אותו מאשר שידמיין אותו", מסביר עובד סוציאלי. "הדמיון תמיד קשה יותר מהמציאות עצמה". השיקול הזה נלקח בחשבון כשבשב"ס דנים במספר שעות הביקור, ולעתים אסירים זוכים אף לחופשות בשל כך, בכפוף לאישור ועדת שב"ס ולהתנהגות.

ובאגף התורני ההתנהגות היא המדד הבלעדי שרושם עלייה. העבודה הדתית משקמת יותר מאשר לימוד תארים אקדמיים או עיסוק מקצועי? אני מברר אצל הגונדרים. למרות ראשם הגלוי הם משיבים בחיוב. היעילות שלה מוכחת. "אין חלל ריק", מסביר לי אחד מהם. "חלק גדול מאלה שמידרדרים לפשע עושים זאת בגלל משפחה קשה, חברים רעים, אי מציאת עבודה. אל תוך הווקום הזה נכנס הפשע. הם נשאבים לתוכו. השיקום הדתי נותן זהות טובה. סיבה לקום בבוקר, לפעול, להשיג דברים. הוא בונה זהות שמרחיקה מזהות הפושע ומסייע להשתקם. כשהאסיר יוצא מהכלא הוא חושב על דברים אחרים. העולם שלו כבר מורכב משיקולים שונים. לזה אנחנו קוראים שיקום איכותי".

נשלחתי אל בית הסוהר בערב פסח כדי להבין מהי חירות, ולמדתי שעליי לחזור בערב יום כיפור כי היא קשורה בתשובה ללא יכולת להפריד ביניהן. האסיר כבול בחטאו יותר משהכלא מגביל אותו. החטא מכיל את האשמה הנצחית, את הפחד שכל אדם יחשוש ממנו לנצח, את חוסר האמון בו וביכולתו להפוך לאדם מן השורה. גם אני חשתי את החרדה מכך שהעבריינים האלה ייצאו יום אחד לחופשי ויגורו בשכנות לביתי. זהו הכלא האמיתי, והתשובה, כמו גם האמון שלנו ביכולתה, היא החירות מהחטא שבגינו משלם האסיר את המחיר. אותו אסיר שמבטו לא מפסיק ללוות אותי מרגע שעזבתי את שערי הכלא, ואפילו את שמו איני יודע.