אחדות במעבה הקיבוץ החילוני

אייל שוהם גדל בקיבוץ חילוני, וחונך על-פי ערכיו ● כיום, בניגוד לכל תחזית, הוא בונה שם בית כנסת ומפיץ עלון תורני שבועי ● בראיון מרגש הוא מספר: "ידעתי שחסר לי משהו, רק לא ידעתי להגדיר מה בדיוק. עד שפתאום, ללא שום ידע מוקדם, לא יודע איך – הרגשתי צורך ללמוד על היהדות"

אצל אנשים כמו אייל שוהם, זה רק עניין של זמן עד שבועת האמת תגדל לה בפנים, ותמוסס את כל השקרים שהיו שם עד כה. כשהגיע הזמן הזה, שום דבר לא באמת יכול היה לעצור את ההקרבה שעשה למען האמת שלו: זה התחיל משמיעת הרצאות תורניות בחדרי חדרים, המשיך דרך ההחלטה לשים כיפה על הראש, והגיע עד להנהגת רפורמה ובניית בית כנסת בקיבוץ שדה נחמיה, בו נולד וגדל.
 
ולמרות ההתנגדות ל'צעד הקיצוני', מצד גורמים שונים בקיבוץ - לדברי שוהם (35) הייטקיסט, נשוי ואב לשני ילדים, לא הייתה כאן כל כוונה לעורר מהומות וליצור דיסוננס בין חברי הקיבוץ לבינו. "אני בא ממקום שמבקש להיות יהודי פשוט. אין ולא הייתה לי כוונה לגרום למחלוקות. ככל אדם מתחזק הבנתי את הצורך שבהקמת בית כנסת במקום מגוריי, והייתי פועל למימוש המטרה בכל מקום שהוא. המטרה שלי כרגע היא ליצור איזון ודו-קיום בין כל הזרמים שחיים בקיבוץ, אבל אם אתה בא ואומר לי לא לבנות בית כנסת כי זה נוגד את ההשקפה שלך, אז מבחינתי מדובר בכפייה. כשאתה מבקש להוקיע את הדתיות וכל מה שקשור אליה – החוצה ממך, בעיניי זו קיצוניות לא פחות מטרידה מאשר כל קיצוניות אחרת", הוא אומר בראיון לשירה כהן מ'הידברות'.
 
עם דבקות כשלו, אפשר לטעות ולחשוב ששוהם נולד כדתי, אולם מסתבר שההיפך הוא הנכון. לא רק שנולד וגדל כחילוני מובהק, סבתו נמנית על ראשוני מתיישבי הקיבוץ ומקימיו. עד גיל שבע התגורר שוהם בארה"ב, מקום הולדת אמו, שעשתה עלייה ארצה, ובגולה – הקפידה המשפחה עד מאוד על זיקה מסוימת לדת – כמו שמירת כשרות וקידוש בליל שבת. "ה'טעות' היחידה שהוריי עשו איתי - היא שבגיל 4 שמו אותי בגן דתי. עד היום זכורות לי לטובה החוויות שעברתי בגן הזה". מי יודע? אולי דווקא אותן חוויות שנחקקו בלבו בילדות, גרמו להרהורי תשובה בבגרותו?
 
באיזו נקודה אתה מבין שחסר לך משהו בחיים ומגיע ליהדות?
 
"כאדם מתבונן ומחפש – עברתי עם עצמי לא מעט ups and downs, עליות ומורדות. טיילתי הרבה, עברתי סדנאות רוחניות בכל מיני וריאציות, חקרתי ובדקתי שיטות משיטות שונות, ורוחי לא שקטה ולא נחה לרגע אחד. ידעתי שחסר לי משהו, רק לא ידעתי להגדיר מה בדיוק. עד שפתאום, ללא שום ידע מוקדם, לא יודע איך – הרגשתי צורך ללמוד על היהדות".

דרך היהדות נסללה אט אט אל לבו. "קראתי המון חומר, וראיתי הרבה מאוד הרצאות, בין היתר בערוץ הידברות. להפתעתי - זה עבד. הרגשתי שהתשובות שאני מקבל הן אמיתיות, ואני לא צריך לנדוד שוב לכל מיני תורות זרות ומוזרות".
 
מה היה לך הכי קשה בכל התהליך הזה?
 
"הכיפה היתה האתגר הכי גדול שלי, ולא משום שהיא לא תאמה את העבודה הרוחנית שעשיתי. נהפוך הוא – לברך, להתפלל, לשמור שבת, להניח תפילין – להכל הייתי מסוגל. עם הכל הלך לי יופי, וגם אם היו קשיים, זה בטח לא היה ברמה של מלחמה פנימית עם עצמי. מה גם שאני אדם כזה שיבדוק כל שביל לפני שהוא הולך בו, אבל ברגע שעשיתי את הצעד הראשון עליו – אין דבר כזה שאני לא מסיים את המסלול. ידעתי שלשים כיפה זה אומר ללכת עם הדרך שלי עד הסוף, בלי חרטות ובצורה כזו שאין דרך חזרה ממנה. לכן, עצם ההחצנה הייתה לי הכי קשה".
 
בין עבודת כפיים ליראת שמיים
 
קשה קשה, אבל אמת זו אמת. ועד שכבר מוצאים אותה - אי אפשר לברוח ממנה, ואי אפשר לחיות בלעדיה. בד בבד להחלטתו לשים כיפה, מתקבלות עוד כמה החלטות ברות משקל בחייו – כמו ההחלטה לקחת את נושא הדת בקיבוץ צעד אחד קדימה, ולהקים בית כנסת לרווחת התושבים המסורתיים-דתיים. אלא שהצעד האמיץ משהו, גרר אחריו לא מעט סנקציות שליליות מצד גורמים שונים בקיבוץ. "אפשר להבין את זה", הוא מחייך לעומתי וזיק של טוב לב ניצת בעיניו, "גם אני חונכתי על פי אותו סולם ערכים, וייתכן מאוד שגם אני הייתי מגיב כפי שהם הגיבו, לו הייתי במקומם. אני משתדל לבוא בטוב, להיות רגיש לאנשים ולצרכים שלהם. מצד שני, אני חושב שהתגובות השליליות האלו מייצגות את מרבית הקיבוצים בארץ, שהולכים לקיצון מאוד רחוק כשמדובר בשילוב ערכים תורניים לצד אלו המתירניים. השאיפה שלי היא ליצור איזון, להנגיש את התורה, שאנשים יכירו את 'המפלצת' הזו שהם כל כך מפחדים מפניה. לצערי, בחינוך עליו גדלתי כל מה ששמעתי על דתיים היה אנטי. הלעיטו אותי בידיעה שדתיים הם אנשים מושחתים, והיום אני מגלה שההיפך הוא הנכון. חבל שזה ככה. אנחנו יכולים להתחבר זה אל זה ממקום הרבה יותר שלם. מקום כזה שכל אחד בו, מכיר את דרגתו והשקפתו, וממילא לא יחוש מאוים כשהוא מתבקש להתקרב לצורת חיים שונה משלו".
 
כוחות נפש רבים נאלץ שוהם לגייס כדי לצלוח את הניסיון הקשה הזה של עמידה מול כל הגורמים המתנגדים, וחתירה קדימה – כנגד כל הסיכויים. היו גם לא מעט מבחנים אחרים בכל הסיפור הזה, למשל כשנדרשו לשלם סכום של 250 ₪, עבור חצי שעת תפילה באחד מחדרי הקיבוץ. עם זאת, לדברי שוהם, כל המהלך הזה לווה בסייעתא דשמיא גדולה שבלעדיה אין סיכוי שזה היה קורה. "זה התחיל ממני ומסטודנט נוסף שהחל להתחזק, ולאט לאט הצטרפו אלינו עוד אנשים. היינו שרים קרליבך, ומבסוטים מהחיים".
 
לאחר דיונים ממושכים, כשהחליט וועד הקיבוץ להעמיד לרשותם את המקלט – צהלו החבר'ה עד הגג. בעזרת עמותת 'איילת השחר', שהתנדבה לגייס את ספרי התורה ושאר דברים הכרחיים, עמד בית הכנסת שלהם על תלו תוך זמן קצר. בהיעדר תקציב לכוח אדם, לקח על עצמו שוהם את הגבאות, הקריאה בתורה, הניקיון, ארגון התרומות, הכנת הדרשות לליל שבת, ואפילו – כתיבה שבועית של דברי תורה עבור עלון הקיבוץ. אבל זה עוד לא הכל: בעקבות עשייתו התחזק גם אביו של שוהם, המשמש כיד ימינו בכל צרכי בית הכנסת - הווי אומר, שזה כולל גם השלמת מתפללים למניין. "למרות כל הקשיים וההתנגדויות, היום אנחנו נמצאים בעיצומה של בניית בית כנסת חדש, ומושקע מהמסד עד הטפחות", אומר שוהם ומוסיף, "היה ברור לי שבסוף הכל יסתדר. זה אחד הדברים שהשתניתי בהם הכי הרבה בתשובה שלי. אם קודם לכן הרגשתי את ה'כוחי ועוצם ידי', והתנהגתי כאילו שהכל תלוי בי – הרי שהיום אני אדם חדש מהבחינה הזו. נרגעתי. אני יודע שעליי מוטלת חובת ההשתדלות. מעבר לזה, הכל בידי שמיים".