מבט לפרשת השבוע "אמור"
קידוש השם בברכה ● הרב יחזקאל שינפלד שליט"א מבאר את הזכות של יהודי, שמוכן למסור נפש למען שמו יתברך, לעילוי נשמת כל הקדושים שנפלו במערכות ישראל ובפעולות האיבה.יהי זכרם ברוך ● פרשת אמור
"ולא תחללו את שם קודשי ונקדשתי בתוך בני ישראל" (כב, לב).
מבאר רש"י וז"ל: לעבור על דברי מזידין, ממשמע שנאמר "ולא תחללו". מה תלמוד לומר "ונקדשתי"? מסור עצמך וקדש שמי. רש"י לומד מכפל הלשון "לא תחללו"- מלמד, שאסור לעבור על מצוות התורה במזיד. המשך הפסוק: "ונקדשתי בתוך בני ישראל"- מלמד אותנו, שיהודי צריך למסור עצמו למות על קידוש ה'.
וב"פתחי תשובה" ב"יורה דעה" סימן קנז, סעיף קטן ו' כתב בשם השל"ה: דעל קידוש השם מברכין: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לקדש שמו ברבים". יהודי, שעומד בפני ניסיון וצריך לפי ההלכה למסור את נפשו למות על קידוש השם, לפני כן יש עליו חובה לברך בשם ומלכות.
ידוע, שיש מצוות שלא מברכים עליהן, כמו: מצוות צדקה, הלוואה, הענקה. מבאר הרשב"א יסוד, שעל מצוות שאינן תלויות רק בדעת העושה – אין מברכים, כי ייתכן שהחבר לא יסכים לנתינה, ונמצאה הברכה לבטלה.
למשל, מצוות צדקה. יהודי בא לתת מתנה לעני, ולפני הנתינה הוא בא לברך. יש חשש, שהעני לא ייאות לקבל, ונמצאה הברכה לבטלה.
קשה: גם לפני מצוות קידוש שם שמים ייתכן מצב, שבו בסופו של דבר המאיים לא יהרוג את היהודי, ובמקרה כזה הברכה תהיה לבטלה. למה, לפי היסוד של הרשב"א בשו"ת סימן י"ח, מברכים לפני שיהודי מוכן למסור את נפשו על קידוש השם?
אולי אפשר לבאר את הברכה על קידוש השם – על עצם ההסכמה למסור את הנפש.
השו"ע ב"יורה דעה" בסימן קנז: "כל העברות שבתורה, חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים – אם אומרים לו לאדם שיעבור עליהן או ייהרג, אם הוא בצנעה – יעבור ואל ייהרג, ואם הוא בפרהסיא, דהיינו: בפני עשרה מישראל, חייב להיהרג ולא יעבור".
נבאר: לפי ההלכה, יהודי שנותנים לו בחירה - או לעבור על מצווה או למות, והוא חייב למסור את נפשו – או על אחת משלוש המצוות או בפרהסיא, ואותו צדיק מוכן למות ולקדש שם שמים, מפני שלפי ההלכה הוא חייב למסור את נפשו, עצם ההסכמה למות למען קודשא בריך הוא, זה קידוש שם שמים עצום שאין לשער! ועל מסירות הנפש מצווה לברך, הרי היהודי קיים מצווה וקידש שמו יתברך ברבים, גם אם בסופו של דבר יתחרט הגוי המאיים ולא יבצע את זממו – קידוש שם שמים נעשה!
לעומת זאת, בצדקה, בחסד - המצווה נגרמת רק בתוצאה, בנתינה, ואם העני לא קיבל, לא קוימה המצווה. המצווה היא הרי לתת לעני, ולא הייתה נתינה.
במצוות הענקה בשחרור עבד עברי או אמה עבריה – המצווה היא להעניק לעבד, ואם העבד או השפחה לא קיבלו, לא נתקיימה המצווה.
בכ"ו באייר תשל"ח נרצח אחי, הבחור אריה יוסף הי"ד, בפיגוע רצחני בכניסה לשכונת בית וגן בירושלים. בימי ה"שבעה" העיד בעל ה"קהילות יעקב": לנו, החיים כאן – קשה, אבל יהודי שנהרג על קידוש השם – נכנס ברוב הוד והדר לגן עדן, ואין לנו השגה מה כוחו של קדוש, שנהרג על קידוש השם. יהודי שמוכן לקדש שם שמים, למות ולא לעבור על מצוות השם, עצם הבחירה שלו למות היא מצווה של קידוש שם שמים.
לכן פוסק השל"ה בשער האותיות, סוף אות א' – לברך, כי במצווה הזאת אין חשש לברכה לבטלה. גם אם יזכה היהודי בחיים, הוא קיים את המצווה של קידוש השם, כי הוא בחר בחיי הנצח ולא הסכים לעבור על דבר השם, על מצווה.
