רעיון לפרשת השבוע "אַחֲרֵי מוֹת"

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן, בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה', וַיָּמֻתוּ" ● מהו עניין שני הַשעירים (העיזים) ביום הכיפורים, שאֶחָד נשלח לַה', והשני לַעֲזָאזֵל? איך נכון לאדם לעבוד את הקב"ה בעולם הזה, כדי שעבודתו תהה רצויה, ולא ימות? ● הרב ערן שצמן מגיש: רעיון לפרשת "אַחֲרֵי מוֹת"

בתחילת הפרשה חוזרת התורה ומספרת על מותם של שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן, אשר התקרבו אל האלוקות בדרך פסולה, ובשל כך מתו. מיד לאחר מכן מסביר משה לאַהֲרֹן, מה צריכה להיות עבודת הכהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפורים, ואיך עליו להפיל את הגורלות על "שְׁנֵי הַשעירים": "וְלָקַח, אֶת שְׁנֵי הַשעירים, וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשעירים גֹּרָלוֹת - גּוֹרָל אֶחָד לַה', וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל". מי מהַשעירים יוקרב לה', ומי יישלח לַעֲזָאזֵל (להשקיט את כוחות הטומאה), כדי לכפר על עם ישראל.

"וְשָׁחַט אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת... וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם, לְכָל חַטֹּאתָם". "שְׁנֵי הַשעירים" נועדו כדי לכפר על בני ישראל, ומכך הסיקו המפרשים, כי קיים קשר בין מותם של "שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן" (המצוין בפתיחת הפרשה) לעניין הקרבת הַשעירים ביום הכיפורים. "אמר רבי חייא בר אבא: בני אהרן באחד בניסן מתו, ולמה הוא מזכיר מיתתן ביום הכיפורים, ללמדך, שכשם שיום הכיפורים מכפר על ישראל, כך מיתתן של צדיקים מכפרת על ישראל" (ירושלמי יומא, פרק א, הלכה א, דף ב, א).

ניתן לראות הקבלה פשוטה בין "שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן" (שמותם היה כפרה לישראל), לבין "שְׁנֵי הַשעירים" (שגם מותם הוא כפרה לישראל):
בּבְנֵי אַהֲרֹן נכתב: "בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה", ועל הַשעירים נכתב: "וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי ה'".
בּבְנֵי אַהֲרֹן נכתב: "בְּקָרְבָתָם", ועל הַשעירים נכתב: "וְהִקְרִיב".
בּבְנֵי אַהֲרֹן נכתב: "וַיָּמֻתוּ", ועל הַשעִירים נכתב: "וְשָׁחַט אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת".

"שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן" בחרו להתקרב אל האלוקות בדרך רוחנית פסולה, והתוצאה הייתה ש- "וַיָּמֻתוּ". מסביר אור החיים הקדוש מה היה כה פסול בדרך עבודת ה', שבחרו לעצמם "בְּנֵי אַהֲרֹן": "בקרבתם לפני ה', ואומרו וימותו ... שהגם שהיו מרגישים במיתתם, לא נמנעו מקרוב לדביקות (למרות שידעו שימותו, המשיכו בדביקות הרוחנית בדרך הפסולה)... ולכשתרבה בחינה זו בפנימיותו (כשירבה האדם בעבודה רוחנית בדרך הלא נכונה), תגעל הנפש את הבשר, ויצתה מעמה (תצא נפשו מגופו החומרי), ושבה אל בית אביה (ותשוב הנפש אל הקב"ה, שהוא אביה, אור החיים, ויקרא טז,א).

ובמילים פשוטות - דרך ההתקרבות הרוחנית אל הקב"ה, חייבת להיעשות מתוך קידוש החומר, ובדרך שצוותה התורה. אדם, אשר ימציא לעצמו דרך רוחנית חדשה בעבודת ה' (רפורמים למינם), סופו שימות טרם זמנו, ונפשו תשוב אל הקב"ה לתיקון מחודש. "וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה, אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" (ויקרא י'). כיוון שטעו בְּנֵי אַהֲרֹן, בדרך הרוחנית שבחרו לעבוד בה את ה', שילמו על כך בחייהם. ניתן להסיק מכך שיש דרך נכונה לעבוד את הקב"ה, וישנן גם דרכי "עבודה" אחרות, שהן פסולות בעניו.

"קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים, אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ, כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ, אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" (שמות לב). גם בני ישראל במדבר טעו, כשבחרו לעשות את הָעֵגֶל, ולעבוד את הקב"ה בדרך חומרית, באופן שלא נצטוו עליו מעולם. בניגוד לבְּנֵי אַהֲרֹן (שרצו חיבור רוחני טהור ללא חומר), בחטא הָעֵגֶל, העם רצה להתקרב אל אלוקות, מתוך חומריות מקסימאלית. העם חיפש לעצמו מהות חומרית, שתחליף, כביכול, את משה רבנו, כצינור שיקשר בינם לבין האלוקים.

מסביר רש"י מה רצה העם להשיג במעשה הָעֵגֶל: "עתה צריכין אנו לאלהות, אשר ילכו לפנינו" (רש"י, שמות לב,א). השטן הצליח לבלבל אותם, והחדיר בהם את הרצון לקבל עונג חומרי ללא גבולות (רצון במילוי של יצרים ותאוות חומריים) – וסופם, שנכנעו ליצרם הבוער, ובחרו לעבוד את הקב"ה בגשמיות מוחלטת, נטולת מוסר וגבולות, סגדו לבהמיות (לעֵגֶל), מתוך האמונה, שכך היא דרך עבודת ה' הנכונה.

"וַיַּשְׁכִּימוּ, מִמָּחֳרָת, וַיַּעֲלוּ עֹלֹת, וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים, וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ, וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק". מסביר רש"י: לְצַחֵק - יש במשמע הזה - גלוי עריות... ושפיכות דמים... (רש"י, שמות לב, ו) – רצחו את חור, סגדו לפסל העגל, עשו משתה של אכילה גסה, ו"חגגו" בהוללות עם נשים נשואות. כמובן שגם דרך זו הייתה פסולה בעני הקב"ה, והתוצאה המרה לא אחרה לבוא: "וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא, כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ... וַיִּגֹּף ה' אֶת הָעָם, עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל" (שמות לב, כח).

"וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשעירים גֹּרָלוֹת - גּוֹרָל אֶחָד לַה', וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל". "שְׁנֵי הַשעירים" הוקרבו אל השכינה בקדושה, האחד ייצג את הקדושה המוחלטת (הַשָּׂעִיר לה'), והשני את הבהמיות המוחלטת ("הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל") – הַשעירים מייצגים שתי דרכים אפשריות בעבודת ה', שני קווי פעולה, הנתונים לבחירתו של האדם בעולם החומר.

הַשָּׂעִיר האחד מיצג את הרצון לתקן ולהשפיע שפע וחסד לאחרים ללא גבול - "גּוֹרָל אֶחָד לה'", והַשָּׂעִיר השני מייצג את כל הקלקולים והחטאים החומריים, ששורשם נעוץ ברצון לקבל לעצמו, הרצון לספק את נפשו הבהמית ללא גבול - "וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל". ה"גֹּרָלוֹת" מראים לנו כי הַשעירים שווים זה לזה, ובאותה מידה יכול היה האדם לבחור בשעיר זה, כמו גם בשעיר זה – שתי הדרכים ניצבות בפניו לבחירה, במידה שווה.

"גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה, עָשָׂה הָאֱלֹקים" (קוהלת פרק ז). כדי שתהיה לאדם בחירה חופשית אמיתית (בין דרך הטוב לדרך הרע), צריכים הכוחות המנוגדים הללו לפעול עליו בעוצמה שווה, זה מנגד לזה. ולכן נבחרים הַשעירים להיות זהים במדויק – שיהיה שיווי משקל באפשרותו של האדם לבחור, כדי שיתקיים בו האיזון בין מידת החסד לבין מידת הגבורה (הצמצום) - הכף הרוחנית חייבת להיות מוכרעת רק על בסיס בחירתו, ומבלי שיהיה לכוח אחד היכולת להטיב או להרע לו, יותר מן הכוח האחר (על כן, גם הבחירה בדרך הרע תטיב איתו, אולם רק בטווח הקצר).

הַשָּׂעִיר שהוגרל לה' מועלה לקדושה – הוא נשחט תחילה אל מול פניו של הַשָּׂעִיר שנבחר "לַעֲזָאזֵל", ולנגד עניו עורו מופשט וחלקיו מועלים על המזבח קורבן לקב"ה. לאחר שרואה הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל את אשר נעשה לחברו, הוא ודאי חושב בליבו, כי שפר עליו מזלו על כך שלא נבחר ללכת בדרך ה' - למראית עין "המחיר" ששילם חברו אינו נראה כדאי, ההקרבה בדרך הקדושה נראית לעיתים כגדולה מדי.

בדיוק כך עשוי לחשוב גם אדם, הבוחר להיכנע לנפשו הבהמית וליצריו, למרוד בדרך הקדושה של תורה, ולספק את עצמו ותענוגותיו בלבד. הוא רואה את אחיו היהודים, הדבקים בתורה (אלו שבחרו בדרך "גּוֹרָל אֶחָד לה'"), וחושב לעצמו כי מחיר ההקרבה שהם משלמים בחייהם אינו משתלם (השקמה לשחרית ותפילין, כשרות, שבת, חגים, לימוד יומי, שיעורי תורה, מעשי חסד, צניעות, שמירת עניים, טהרת משפחה ...).

להבנתו, יהודים, מקיימי מצוות, סובלים בעולם החומר, מקריבים מעצמם יותר מדי, מצמצמים לעצמם את אפשרויות ההנאה, וכנראה ואינם נהנים מתענוגות העולם כמותו. "וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹמנֹתָם, אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה, וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר". הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל, שנותר בנתיים חי, מייצג את כל חטאי עם ישאל, שמקורם בכניעה לנפשם הבהמית, ובמיוחד בחטאי העריות.

הַשָּׂעִיר החי נלקח אל המדבר ומועלה אל ראש הצוק, ואז מראש הפסגה הוא נדחף חי אל התהום, אל ה"עֲזָאזֵל", ומתפרק בתוך כדי הנפילה, עד שכל אבריו מתפזרים: "...ודוחפו לאחוריו, והוא מתגלגל ויורד. לא היה מגיע לחצי ההר עד שהוא נעשה איברים איברים..." (רמב"ם עבודת יוה"כ). "בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב, וַיָּצִיצוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן, לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי עַד" (תהילים צב). כך, על דרך המשל, יראה גם מסלולו חייהם של אלו, הבוחרים לדבוק בתענוגות העולם הזה, מבלי לקשר עצמם אל הקדושה, אלו הרודפים רק אחר תאוות החומר, ומרחיקים עצמם במתכוון מדרכו של הקב"ה וממצוותיו.

האשליה, שהחומר והחוויות (מילוי חסרים חומריים) יביאו אותם לידי האושר, מתנפצת להם בפנים שוב ושוב, ולאחר כל פסגת עונג והישג שחוו, הם שוב חשים ריקים, שוב רעבים לפסגת הנאה חדשה.

לכאורה נראה בהתחלה כי גם הרשעים מצליחים ("פְרֹחַ רְשָׁעִים"), עולים מעלה, צוברים כסף, רכוש, כבוד, מעמד, יוקרה, תענוגות ובילויים (כביכול ואין דין, ואין דיין), אולם הקב"ה מרומם אותם מעלה, רק כדי שתהה נפילתם הסופית מן הפסגה כואבת ביותר – וזו התוצאה של בחירתם ללכת בדרך הַעֲזָאזֵל - "לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי עַד" (רק במידה ולא יעשו תשובה כמובן).

"יִצְבֹּר, וְלֹא יֵדַע מִי אֹסְפָם" (תהילים פרק לט). אדם הפועל לסיפוק עצמו בלבד, חש לכאורה כי חייו תחילה בעליה, שהוא מצליח, ונהנה מהישגיו בעולם הזה. אולם, בדיוק בפסגת חייו ובשיא הישגיו (כשמגיע אל ראש הצוק), הוא לפתע נלקח מן העולם, נשמתו עוזבת את גופו החומרי, וכל הישגיו, עושרו, רכושו, כבודו ועמלו, מתפזרים לכל עבר (כמו אבריו של הַשָּׂעִיר המשתלח), ולא נשאר לו מכל הישגיו ולא כלום לעולם האמת.

"וְהַשָּׂעִיר, אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל, יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה'". נשמתו של האדם עולה אל עולם האמת, כדי לתת שם דין וחשבון על מעשיה בעולם החומר, ובדיוק כמו הַשָּׂעִיר "לַעֲזָאזֵל", אשר "יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה'", עומדת נשמת האדם לפני הקב"ה בבושת פנים בבית דין של מעלה, ריקה מתורה, ריקה ממצוות, ריקה ממעשי חסד ונתינה - סופה שנשלחת אל האבדון כדי לכפר על קלקוליה בייסורים - "לַעֲזָאזֵל, הַמִּדְבָּרָה".

וכך כותב הזהר (זוהר, חלק א, פרשת חיי שרה): "כדמיון זה מי שנטמא בעולם הזה (מי שקלקל בתאוות פסולות), הוא מושך עליו רוח הטומאה, וכאשר נשמתו יוצאת ממנו מטמאים אותו, ודירתו (בעולם הבא) בין אלו הטמאים, ואלו הם מזיקי העולם. כי כמו שאדם ממשיך על עצמו בעולם הזה (בהתאם לדרך הרעה, שבחר לעצמו), כך הוא מדורו, וכך הוא נתמשך בעולם ההוא (כך יהיה מקומו גם בעולם הבא), ואותן רוחות הטמאים מטמאים לו, ומכניסים אותו לגיהנם.

בוא וראה, מי שמתקדש ושומר גופו בעולם הזה שלא יטמא (מי שמקדש עצמו בדרך התורה), מדורו בעולם ההוא (דירתו בעולם הבא) בין אותן קדושים העליונים, ועושים שליחות (של הקב"ה) תמיד, והם עומדים בחצר (בחצרו של מלך מלכי המלכים), כמו שנאמר: "אֵת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן" (שמות כז, ט), ועליהם כתוב (תהילים סה) :"אַשְׁרֵי, תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ".

הקב"ה מקרב אליו בעולם הבא, רק את אלו שבחרו בדרכו בעולם הזה, כדי לתת להם שכר של אושר ועונג נצחיים, ויהיו שוכני קבע בחצרו הקדושה. "וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ, מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּמִפִּשְׁעֵיהֶם, לְכָל חַטֹּאתָם". "וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה, מַעֲבִירִין אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה" (מתוך "וּנְתַנֶּה תֹּקֶף", תפילת מוסף ראש השנה ויום הכיפורים). ברוב חסדיו נתן הקב"ה לישראל את מנגנון "התְשׁוּבָה", את האפשרות לתקן את מידותיהם המקולקלות בעולם הזה, ולהציל את נשמתם לעולם האמת.

אסור לאדם להתייאש כלל, ולא חשוב כמה קלקל בחייו, תמיד יכול לשוב אל דרך ה' בתשובה מאהבה, ולקבל כפרה למעשיו. כאשר האדם מקדש את עצמו בחייו, ועוסק בתורה, ובנתינה, אז הוא זוכה להתקרב אל הקב"ה – ולחוות, לראשונה בחייו, את טעם חיי האושר הנצחי כבר בעולם הזה.

"הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ, וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ" (קוהלת פרק ב). הקב"ה אוהב את עמו ישראל, וכל רצונו להטיב לבניו, ולהצילם מגורל "הַשָּׂעִיר לעֲזָאזֵל". נתן לנו הקב"ה את עולם החומר, אך גם צייד אותנו בתורתו הקדושה, כדי שנשכיל לראות את דרך האמת ("הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ"), נשתמש בשפע שקיבלנו בחוכמה, ונזכה שיבוא משיח צדקנו בקרוב, ולגאולה האמיתית והשלמה, במהרה בימינו ממש.