חמץ שבלב

ימי החופשה ובעיקר ימי החג הם הזדמנות מצוינת, להתכנסות משפחתית, לגיבוש, להתחברות, הן כללית והן בין אנשים משפחה ● דא עקא, שהם נושאים גם סיכון מסויים ● אבל חרדה מעולם לא היתה מחנכת טובה. היא בדרך כלל מביאה להעצמת הבעיה ולא לפתרונה ולפעולה מתוך לחץ ואי חשיבה

ימי החופשה ובעיקר ימי החג וחול המועד הם הזדמנות מצויינת, להתכנסות משפחתית, לגיבוש, להתחברות, הן כללית והן בין אנשים בתוך המשפחה.

דא עקא, שהם נושאים גם סיכון מסויים. כי בני אדם שאינם מסתדרים והמציאות כופה עליהם לשהות בארבע אמות, הדבר עלול לגרום לעימות, להסלמה ואפילו לפיצוץ.

אני משער שרבים מבין הקוראים יודעים על מה אני מדבר, ולו על סמך החלק של החופשה שכבר מאחורינו. להם וגם לאלה שעברו את החלק הראשון בשלום מומלץ לתת דעתם על הנושא מראש.

נתחיל בסיכוי ונמשיך בסיכון.

בציבור החרדי החיבור בין ילדים והוריהם, למרות המספר הרב של הילדים, גבוה עשרות מונים מאשר במשפחות חילוניות עם ילד וכלב. זאת בשל התפישה שמגיעה לנו מינקות שהמשפחה היא הכל. אדם אינו גאה בקריירה שלו כי אם במשפחתו. יכול אתה להצליח בעסקים ועדיין ינודו לך בעצב על שלא הצלחת עם ילדיך. יכול אתה להיות עני ואביון ועדיין יחושו כלפיך קנאה על ילדיך המוצלחים. כפי שאמרנו המשפחה, הילדים הם חזות הכל. וטוב שכך.

וישנם גורמים נוספים כמו התמכרות לאמצעי בידור תקשורתיים הנמצאים בכל סלון חילוני והם בל יראה ובל ימצא בבית חרדי. הציבור החרדי מדיר רגליו מתיאטראות ומגרשי כדורגל, ואינו מחזיק בביתו אמצעי תקשורת חזותיים. כל דקה הנחסכת מאמצעי בידור אלה הולכת לטובת הילדים ומדובר בשעות רבות מדי יום.

ויש כמובן את השבת המהווה גורם בלתי רגיל ללכידות המשפחה ולמתן תשומת לב וחיזוק קשר בין הורים לילדיהם.

ימי "בין הזמנים" הם זמן מצוין להרחיב את הקשר בין ילדים-הורים ובעיקר בן בחורים-הורים לצבירת חוויות משפחתיות משותפות טיולים וכד' שאין צורך להכביר מילים עד כמה הן תורמות לגיבוש המשפחתי ולחיזוק הקשר בין הילדים להורים.

הסיכון הוא כמובן שיקרה ההפך.

לא כל הילדים פועלים לכתחילה לשביעות רצון הוריהם, וגם בהגיעם לגיל הנעורים לא תמיד ניתן לראות את הנחת כבר אז "כי בנעוריו יתנכר נער"

כאשר הורים רואים ילד ובוודאי נער שהתנהגותם אינה משביעה רצון יש כאלה שנכנסים לחרדה, וככל שגילו של הילד עולה כך גם מפלס החרדה: "מה יהיה איתו", "הוא בורח לנו מהידיים" "למה הבן של שריינרייך יכול לקום למניין הראשון" "מה יגידו" וכמובן: "שידוכים"...

חרדה מעולם לא היתה מחנכת טובה. היא בדרך כלל מביאה להעצמת הבעיה ולא לפתרונה ולפעולה מתוך לחץ ואי חשיבה.

מבין עשרות אלפי נערים, יהיו כאלה שיתעוררו מאוחר בימי "בין הזמנים". הנושא הזה מעלה את רמת החיכוך בין הורים לילדים בצורה בלתי רגילה. אך צריך להבין שצריך לעשות השתדלות שהנער אכן יקום בזמן, אך לא בטוח שזה שווה עימות. אין טעם להיכנס לחרדה דווקא כשהוא בבית שיש הזדמנות להשקיע בקשר איתו.

זכותם ואפילו חובתם של הורים לומר לילדיהם את הציפיות מהם בתחום הרוחני, ההתנהגותי הלימודי ועוד... אך נכון מאד לשמור על הגבול בן לחנך ובין להגיע לעימות שלא רק שלא יפתור את הבעיה אלא יעצים אותה עד למדרון חלקלק שסופו לא ישורנו.

ויש אינספור סכנות פוטנציאליות לעימות ולריחוק, כמו מריבות בין אחים, מצבים הנוגעים לחוצפה, תחושה של אי איכפתיות מצד הילד בנוגע לעבודות הבית.

האמת שיש פיתרון לכל דבר, בשיחה שאיננה מריבה או פגיעה, ואם זה לא מצליח לפעמים דווקא פניה ליועץ, או לאדם מחוץ למשפחה, יכולה ליצור הידברות ברוגע ופיתרון, ולעיתים לא מגיעים לפיתרון של הבעיה אבל לפחות לא מסלימים אותה.

"לבער את החמץ שבלב" זה גם להפחית את הכעסים/החרדות/ הטענות שיש לנו כלפי זולתנו, ובעיקר היקרים לנו, להשתדל למלא את הזמן בחוויות חיוביות, בגיבוש משפחתי, במחמאות במציאת הטוב ובתחושת יחד ובאווירה מחוייכת. להיכנס מפסח וגם לצאת ממנו, נקיים וחפים מריב מדון וריחוק.

הרב חיים ולדר | כדורינט1/04/2015 10:10
חזרה
עבור לתוכן העמוד