עגלת קניות |
||||
|
כניסה לחברים רשומים |
מלחמת החירות היהודית |
||||||
אברהם בן דוד | כדורינט | ||||||
31/03/2015 10:25 | ||||||
מפגש חג מרגש ● למעלה מחצי יובל שנים אחרי שהמערכה לשחרורו של ה'אסיר ציון' המפורסם ביותר בעולם, נתן שרנסקי, הוכתרה בהצלחה מסחררת, הוא נפגש עם הפרסומאי הנודע בני גל: האיש שקיבל עליו באישון לילה את המשימה להפוך את שרנסקי לאחד האייקונים המפורסמים בעולם נתן שרנסקי מתרגש. לא בכל יום אתה פוגש את האיש שתרם רבות לחילוצך מהשבי. גם בני גל מתרגש. לא בכל יום יוצא לו לגולל את סיפור המעשה בנוכחות מושא המאבק בכבודו ובעצמו. 27 שנה חלפו מהיום ההוא, כאשר שמעון פרס ויצחק שמיר הניחו בצד את היריבות הפוליטית, ואצו-רצו לנתב"ג כדי להתחבק עם האסיר המפורסם ביותר בעולם. שרנסקי, היה באותם ימים מלך הרייטינג. כולם רצו לחבק אותו, לגעת בו, להצטלם איתו. התמונה המפורסמת שלו בשחור לבן, פניו מביעות הפתעה ועונג והלם קל לנוכח הקהל העצום שבא להקביל את פניו בלוד, הייתה ועדיין אייקון ישראלי מוכר. שרנסקי חב את חירותו לפרסום ההוא. אלמלא היה מפורסם, לא היה נוצר לחץ ציבורי אדיר לשחרורו - ואילולא הלחץ הציבורי, היה שרנסקי נרקב בגולג הסובייטי עד יומו האחרון, ממש כפי שהבטיחו לו חוקרי הקג"ב. אבל איך הפך הסירובניק המקריח ממוסקבה, לסמל מאבקם לחירות של מסורבי העליה ברוסיה? איך קרה שהדיסידנט הצעיר בעל פני הילד, הפך לפרצופו של מאבק האיתנים בין המשטר הקומוניסטי לבין העולם החופשי? מי הפך את מאבקו האישי של אדם אחד, למאבקם של מיליוני כלואים מעבר למסך הברזל? כאן מסתתר סיפור עסיסי ואין כמו בני גל – האיש והפרסומאי – טוב לספר אותו. בשנות ה-70 גויס גל למערכה לשחרורם של יהודי ברית המועצות. הפרסומאי הצעיר, שבר את הראש כדי לדחוף את הנושא הרוסי לקדמת השיח הציבורי ולא לאפשר את קבורתו בביצה הפוליטית. את נתן שרנסקי הוא לא הכיר אישית – לפחות לא בהתחלה. אבל במרוצת הזמן, התברג בתוך הגרעין הקשה של מוליכי המאבק. שם התוודע לאביטל שרנסקי שבתעצומות נפשה, הייתה המנוע המוביל של המערכה לשחרור בעלה. תשע שנים נמשך המאבק. תשע שנים אותן העביר שרנסקי בתא כלא מבודד במרחבי סיביר, ותשע שנים שאביטל העבירה בנדודים בלתי פוסקים, בין בירות העולם. גל היה זה שתרם את חלקו בהצעת רעיונות לגיוס דעת הקהל. המפגש ביניהם מאלף. שיני הזמן נתנו את אותותיהם בשניהם. שרנסקי כבר לא נראה ילד. זקנו של גל הלבין גם הוא, למרות שרוח הנעורים מפעמת בו בעוז, משל היה בן תשחורת עול ימים. שניהם נרגשים מעט. טרדות החיים לקחו אותם למחוזות שונים. שרנסקי לפעילות ציבורית - גל לעולם הפרסום ולאחרונה גם לתחום הקאוצ'ינג. אך שניהם שמחים על ההזדמנות לחלוק חוויות משותפות. על השולחן ביניהם פזורים תצלומים המשחזרים את אווירת הימים ההם. המחאות, הפגנות ההמונים, הכנסים – מאבק חובק תבל שהצליח נגד כל הסיכויים, לקפל את אימפריית הרשע החזקה בעולם. הצעירים לא יבינו על מה מדובר כאן בכלל. מבחינתם העידן הקומוניסטי שייך לעבר הרחוק - אי שם בין מסעי הצלב לפרעות חמלניצקי. אבל האמת היא, שלא הרבה זמן חלף מהימים בהם ברית המועצות כולה הייתה בית כלא ענקי עבור מיליוני יהודים. "יהדות הדממה", קראו להם אז. השלטון הסובייטי, דיכא כל זיק של יהדות. יהודים שלמדו עברית, זומנו לחקירה במרתפי הקג"ב. יהודים שקיימו בביתם שיעורי יהדות, נשלחו לגולג. בבית הכנסת המרכזי של מוסקבה, היו יותר מלשינים מאשר מתפללים. יהודים שפעלו לפתיחת שערי רוסיה לעליה, נידונו כבוגדים ומרגלים. הדיקטטורה הסובייטית הייתה נחושה לרסק את קומץ הפעילים שנאבקו למען יהדות - והיו לה די והותר אמצעים לעשות זאת. לאחר שדיכאו בהצלחה מאות מיליוני אזרחים, לא חשבו בקרמלין שדיכוי קבוצת יהודים קטנה יהווה בעיה גדולה. הפעילים היהודים נאסרו, נכלאו, נשלחו לרצות עונשי מאסר ממושכים משולבים בעבודת פרך במרחבי הכפור הסיבירי. אבל הדברים לא התפתחו כמתוכנן. איכשהו, הזיק היהודי התעקש לבעור, על אפם ועל חמתם של כל רודפיו. סיפורם של נתן שרנסקי ובני גל, אינו רק פרשיה היסטורית מעניינת. זהו סיפור המלמד כיצד בכוח הרצון ועם מאגרים בלתי נדלים של מסירות נפש וסיעתא דשמיא - גם הבלתי אפשרי, הופך לאפשרי. "צריך לעשות רעש" זו הייתה שעת לילה בקריית ארבע. בני גל, אז חתן טרי שבועיים לאחר החתונה, הוקפץ מיצועו לשמע צלצול טלפון. על הקו היה נאמן ביתו של הרב צבי יהודה קוק זצ"ל. "הרב קורא לך", מסר לקונית. גל נעץ עיניים טרוטות בשעון הקיר. השעה הייתה שתיים לפנות בוקר. "תגיד לו שבפעם הבאה שאגיע לירושלים אכנס אליו". "לא הבנת, בני", באה התשובה. "הרב מחכה לך - עכשיו". בדרך לירושלים, היה לגל די זמן לשחזר את פרשת קשריו עם הרב צבי יהודה. זה התחיל בביקור אקראי של גל, אז סטודנט חילוני, בביתו של הרב הירושלמי המבוגר, ראש ישיבת 'מרכז הרב'. זה המשיך באהבת נפש וקשר עמוק שנמשך עד יומו האחרון של הרב. הרב צבי יהודה, זיהה את כישרונו של גל בתחום הפרסום, ורתם אותו למטרות מועילות. הוא דחף אותו למזכירות 'גוש אמונים' והורה לו לדברר את המתנחלים, שהתיישבו על גבעות השומרון. עתה, הייתה לו משימה חדשה עבורו. בביתו של הרב קוק, המתינה לגל ערמה של 30 תמונות סטנסיל בשחור לבן. "אלו אחינו הנאבקים נגד שלטון הרשע הסובייטי", אמר לו הרב. "צריך לעשות משהו עבורם. צריך לעשות רעש". גל הכיר את הדפים הללו. כל מי שהיה קשור למאבק בעד יהודי רוסיה, הכיר אותם. כל דף הכיל תמונה ולצידה כמה פרטים ביוגרפיים בסיסיים אודות האישיות המצולמת. זה היה פרימיטיבי מאוד. אבל רק כך, כאשר נקבו בשמו של אסיר ציון, כזה או אחר, ידעו במי המדובר. "הפעילות אינה מספקת", קבע הרב קוק. "מוכרחים לעלות מדרגה. הרוסים נחושים לשבור את המפרקת של אלו שהחזיקו באיזשהו סיכוי למודעות יהודית. הם רוצים להרוס לגמרי את הסירובניקים. צריך לעשות רעש בעולם כדי להציל אותם". גל עלעל בתמונות. לפתע שלף אחת מהן. "בוא נתמקד בו", הציע. "הוא יהיה סמל המאבק". "אבל מה עם כל השאר?" דאג הרב. "אי אפשר לנהל מאבק עם יותר מדי דמויות", הסביר הפרסומאי הצעיר. "מאבק כזה יהיה מפוזר ובלתי יעיל. צריך דמות אחת שתיחרט בתודעה הציבורית ותהפוך לסמל של כולם". "אבל למה דווקא הוא?" ביקש הרב לדעת. "אינני יודע", השיב גל. התמונה שאחז בידו, הייתה זו של שרנסקי. "להיאבק במסירות נפש" נתן שרנסקי נולד בדונסק, אוקראינה. בתחילת שנות ה-70 הפך לפעיל מרכזי בולט בחוג הפעילים היהודים במוסקבה. הרוסים לא אהבו את הפעילות, והוא זומן יותר מפעם אחת לשיחות אזהרה. הוא המשיך בדרכו ואף סייע בהפקת סרט, שתיעד את רדיפת השלטונות. מבחינת הקרמלין, זה היה צעד אחד יותר מדי. שמו של שרנסקי נוסף לרשימה השחורה, של אלה הנתונים תחת 'חשד ביטחוני'. "אחרי ששת הימים, ישראל נכנסה למודעות שלנו", מספר שרנסקי לאהרן קליגר ממגזין 'בקהילה', "זו הייתה נקודת החיבור הראשונה, שהציתה בקרבנו את הניצוץ היהודי. אחד הספרים המשפיעים ביותר שקראנו אז היה 'אקסודוס' של הסופר הגוי ליאון יוריס. "זהו ספר של 'בובע מייעשס', אבל הוא עורר אצלנו גאווה עצומה ביהדות שלנו, למרות שלא ידענו במה בדיוק היא מתבטאת. היה רעב לחומרי למידה יהודיים. רצינו ללמוד הכול. פתאום, אתה מגלה שיש לך שורשים, שיש לך היסטוריה משותפת עם כל שאר היהודים. "במקביל לתנועת ההתעוררות היהודית, הייתה תנועה כללית של זכויות אדם בבריה"מ, שמנהיגה הבולט היה אנדריי סחרוב (כן, ההוא מ'גני סחרוב'). הייתה הזדהות וחפיפה מסוימת בין התנועות, למרות היותן נבדלות במגמותיהן. בשלב מסוים, הפכתי לדובר של שתיהן וממילא ליעד מועדף לצעדי דיכוי". בדיחה אופיינית שהייתה מהלכת באותם הימים, מספרת על שיחה שהתקיימה בין נשיא בריה"מ, ליאוניד ברז'נייב לבין סגנו, אלכסיי קוסיגין. "מה לדעתך יקרה אם נאפשר הגירה חופשית מתחומי המדינה?" שואל קוסיגין. "אני ואתה, נשאר האזרחים היחידים בברית המועצות", משיב ברז'נייב. ואילו קוסיגין אומר בטרוניה: "דבר רק בשם עצמך"... בשנת תשל"ד, הקים שרנסקי את ביתו עם האישה שעתידה להציל את חייו. יום לאחר הנישואים, מימשה האישה את אישור היציאה הנדיר שקיבלה, ועלתה ארצה. התכנית הייתה שנתן יצטרף אליה זמן קצר לאחר מכן, מיד כאשר יקבל את האשרה שלו. אבל האשרה המיוחלת לא באה. במקום זאת, נעצר שרנסקי בשנת תשל"ז. בתשל"ח הורשע בשורה ארוכה של עבירות פיקטיביות ובהן בגידה, ריגול לטובת ארה"ב, והסתה אנטי-סובייטית. על כל זאת ועוד, נדון שרנסקי ל-13 שנות מאסר בגולג הסבירי. כך התגלגלה תמונתו לערימת התצלומים שגל ראה באותו לילה. שנים רבות לאחר מכן, עדיין אין לגל הסבר ברור מדוע בחר מכולם, דווקא את תמונתו של שרנסקי. "היא הייתה למעשה תמונה די מצ'וקמקת באיכות ירודה", הוא נזכר. "ההסבר היחיד שיש לי, הוא שההשגחה כיוונה אותי לבחור בתמונה המסוימת הזאת". כעת היה צריך לעשות משהו עם התמונה. בשש לפנות בוקר, נסע גל לחבר שלו, גרפיקאי שגר ברמת אשכול, והעיר אותו - ואת כל הבניין - בבעיטות בדלת. החבר ההמום, גידף את גל על השעה שבה מצא לנכון להעיר אותו, והקדיש עוד מנת גידופים, על החומרים הירודים שהיו הבסיס לעבודה. גל לא התפעל. "הרב אמר שצריך להיאבק במסירות נפש", ניסה לשכנע את החבר המנומנם. "במלחמה כמו במלחמה" שנתיים וחצי אחרי שעלתה ארצה, התקרבה אביטל שרנסקי ליהדות וחזרה בתשובה. כך נוצר הקשר הראשוני בינה, לבין הרב צבי יהודה קוק. "מיד אחרי שנעצרתי בתשל"ז", מספר שרנסקי, "פנתה אשתי לרב קוק, וכבר באותו לילה הוקם מטה בשם 'שומר אחי'. גדולתו של הרב קוק הייתה בכך שהוא הבין מיד, את מה שפוליטיקאים ודיפלומטים רבים לא הבינו - שמדובר במזימה כוללת של המשטר הרוסי נגד הפעילות היהודית. הממסד הפוליטי בארץ אמר אז: 'אתם תחכו, ואנחנו נפעל באמצעים דיפלומטיים, נראה מה אפשר לעשות'. הרב קוק הבין מיד, שמדובר במלחמה כוללת ושאסור לאבד בה אף רגע. "לימים, סיפרו לי שאחד הנוכחים התבטא ואמר: 'אבל כבוד הרב, עכשיו ערב פסח. אולי מוטב שנמתין עד אחרי החג ואז נתרכז במאבק?'. הרב התרגז. 'מי שלא יודע מתי צריך לסגור את הגמרא, שלא יפתח אותה. במלחמה כמו במלחמה'. "אתה", אומר שרנסקי ומצביע, "אתה בני גל, היית אחד החיילים הראשונים שהוא גייס באותו לילה למערכה". "אכן כן", מתחייך גל, "גם שעת הגיוס הזכירה צו-שמונה. יחד עם החבר הגרפיקאי, הכנו פלקט. אלא שאז הבנתי שאם זה לא ידלק בנפח גדול, זה פשוט לא יפעל. תפסתי אז עד כמה המשימה שלקחתי על עצמי, גדולה ומורכבת. רצתי ליו"ר חברת אגד, ואמרתי לו: 'בוא נשים בכל האוטובוסים משהו'. חטפתי קריזה ולכל פלקט צירפתי כיתוב: 'שומר אחי אנוכי'. אלא שפתאום, לאחר מעשה, שמתי לב שטעיתי בציטוט. בפסוק, כתוב אחרת. "מיד התקשרתי לרב צבי יהודה לשאול מה עושים. התשובה הייתה: ''עת לעשות לה' הפרו תורתך'. מותר גם לשבש את הפסוק''. באותו לילה אני מקבל טלפון – הפלקט שלנו פתח את מהדורת החדשות בתקשורת החזותית. כך קרה שאחת הסיסמאות הכי קליטות בציבוריות הישראלית, נולדה בכלל בטעות". "צריך לסחוף המונים" "הפלקט שעשינו באישון לילה, היווה את יריית הפתיחה לשמונה שנים ארוכות של מאבק ציבורי לשחרורו של שרנסקי. "עברנו דירה מקריית ארבע לבית אל. מפעם לפעם היו נשמעות נקישות על תריס המתכת בבית. זו הייתה אשתו של שרנסקי, שבאה לעדכן אותנו בהתפתחויות האחרונות. "אשתו של שרנסקי, היא אישה עם תעצומות נפש בלתי רגילות. היא הפכה את העולם, פשוטו כמשמעו, כדי להגיע לכל מי שיש ביכולתו להפעיל לחץ על הרוסים. יום אחד, היא מגיעה ואומרת: 'צריך להיפגש עם הנשיא האמריקאי'. השתוממתי. באותה מידה יכלה לבקש נסיעה לירח. אבל היא אמרה ועשתה. "במהלך אותה נסיעה, קרה שהתארחנו בבית מלון. הכושי שסחב את המזוודות הבחין בשם 'שרנסקי' שכתוב עליהן. הוא מיד פנה אליה בהתרגשות ואמר: 'את קשורה לזה שכולם נאבקים לשחרר אותו?'. באותו רגע קלטתי, עד כמה ההד שלנו חזק. אם אפילו עובדים כושים מזהים אותנו ברחוב, סימן שבאמת הצלחנו לדחוף את הנושא לקדמת השיח הציבורי. "באחד הימים, הרמתי טלפון למרדכי בן דויד ואמרתי לו – 'אנחנו צריכים שיר'. הוא שואל אותי: 'לחרדים?' ואני עונה לו: 'איזה חרדים?! אנחנו צריכים את כל העולם'. יום אחד, אנחנו נוסעים בבורו פרק ופתאום רואים את מרדכי בפינת רחוב. זינקתי מהאוטו וכמעט הפלתי אותו לכביש. אמרתי לו: 'אשתו של שרנסקי כאן איתנו, אנחנו רוצים לשמוע מה הכנת'. היא הייתה אז אישה מאוד מפורסמת וידועה. כל עיתונאי וכל מפיק חדשות, רצה להשיג ראיון עמה. "נסענו למרדכי הביתה ושמענו את הקלטת המאסטר. ואז הוא אומר: 'השיר כמות שהוא, לא שווה כלום. צריך שיר שיוכלו לשדר אותו בתקשורת'. ואז הוא המליץ: 'יש מפיק מסוים בלוס אנג'לס, שאם הוא נותן הוראה כל תחנות הרדיו ישדרו את השיר'. כמובן שלא היה לי שמץ מושג מיהו המפיק הזה וכיצד מגיעים אליו, אבל את המאבק ניהלנו עם יותר מקורטוב של עזות דקדושה. לא נרתענו משום דבר, הגענו למקומות הרחוקים ביותר". את מידת ההתעוררות היהודית שנלוותה למאבק הזה, ממחיש גל בסיפור אופייני. "באחד הימים, הוזמנו לתחנת תקשורת, לתכנית אקטואליה מאוד מפורסמת, מהחשובות ביותר בארה"ב. המפיק, שהיה שחצן גדול, פנה אליי ואמר: 'כאן, רק אני קובע את הכללים'. לא יודע מאיפה בא לי האומץ, אבל אמרתי לו: 'את הראיון תקיים רק אם תעמוד בשני דברים: א' – אני רוצה כיסא באולפן, כדי להמחיש את חסרונו של נתן שרנסקי. ב' – אני רוצה שבשלב מסוים, אשת שרנסקי תפנה היישר למצלמות ותאמר משהו אישי לבעלה'. "המפיק, עיקם את האף. הוא אמר בהתרברבות: 'את הדברים האלה תעשו במקומות אחרים. לא בתכנית עם הרייטינג הכי גבוה באמריקה'. ואז פרץ מרד. פתאום כל הבמאים, העורכים, התאורנים, אנשי הסאונד - עושים לו הפגנת מחאה. מתברר, שהם כולם יהודים והם לא מתכוונים להניח לו להרפות מפרשת שרנסקי. המפיק מצא את עצמו במיעוט, ונכנע. זה סוג הלהט שהמאבק הצליח לעורר". ואתה, נתן, ידעת משהו מכל המאבק הזה? שרנסקי צוחק. "בגולג לא ידעו כלום. קח בחשבון שאפילו את בני משפחתי פגשתי רק פעמיים במשך כל תקופת מאסרי. פעם אחת, שלוש שנים אחרי שנאסרתי, ופעם שנייה, חמש שנים אחר כך. הייתה בקרה חמורה על המידע שהגיע לאסירים. אני ידעתי עוד פחות מכולם כי ביליתי חלק ניכר מהזמן בצינוק. במשך חודשים הייתי מנותק לגמרי מהעולם. "אלא שכל הסובייטים הם מומחים באומנות הקריאה בין השורות. בתור מתנגדי שלטון היינו 'פרופסורים' באומנות הזאת. למעשה, היינו כל כך טובים בקריאה בין השורות, עד שכמעט יכולנו להרכיב תמונה מדויקת של ההתרחשויות בחוץ, לפי מה שהשלטונות לא סיפרו לנו". ואכן, טפטופי מידע חלחלו פנימה. "באחד הימים, קראתי ב'פראבדה' גינוי נמרץ של שר החוץ הסובייטי נגד התעמולה האנטי-סובייטית שגורמים עוינים מפיצים נגדה בעולם, ובהם הוזכר גם שמה של אשתי. מתוך זה הבנתי שמתקיימת פעילות נמרצת בעדנו. הדבר רומם את רוחי מאוד. אבל לא היה לי שמץ של מושג על הפרטים". בני, היו כאלה שניסו להפריע למאבק? גל: "היו יהודים שלא אהבו את הסגנון שלנו. אני זוכר שפעם ביציאה ממעלית, נתקלנו בשגריר ישראל באו"ם שממש כעס עלינו. הוא אמר לאשתו של שרנסקי: 'את חושבת שבכל הבלגן שאת עושה, תשיגי משהו?'. והיא ענתה לו: 'ואתה חושב, שבשתיקה שלך כן תשיג משהו? השיטה שלכם פשטה את הרגל. אנחנו נזעזע את העולם עד שנתן ישוחרר'". שרנסקי: "היו התלבטויות בדבר אופי המאבק הנכון – בחלקן לגיטימיות. המאבק שלנו, התנהל במקביל למאבק כללי על זכויות אדם בברית המועצות. היו פעילי זכויות אדם שחשבו ששרבוב הציונות למאבק, רק יזיק להם. היו כאלה, שפשוט פחדו מהרוסים. אבל אשתי האמיצה המשיכה למרות הכול. ובסוף כולם הצטרפו. "נמאס מהשם הזה" גב' שרנסקי דאגה ליצירת לחץ בלתי פוסק בכל פורום ובכל במה אפשרית. "אני זוכר", מספר שרנסקי, "שפעם נכנסו אצל סנטור גורדי זקס, שהיה מקורבו של רייגן. הוא אמור היה ליזום דיון בעניין זכויות אדם בברית המועצות. אשתי התחננה בפניו: 'תדאג ששמו של נתן יכנס לפרוטוקול הרשמי של הדיון'. היה חשוב להחדיר את המותג הזה בכל מקום. ובאמת, הלחץ הזה הורגש אפילו מעבר למסך הברזל הקומוניסטי. "לימים סיפר ג'ורג' מרשל, מנהיג המפלגה הקומוניסטית בצרפת, שבעת ביקור במוסקבה התפרץ לעומתו שר החוץ הרוסי ואמר לו: 'נמאס לי כבר לשמוע את השם הזה - שרנסקי! שיפסיקו לדבר עליו כל הזמן'. יש לך מושג איזו עבודה צריך לעשות בשביל להגיע למצב ששר החוץ של המעצמה הגדולה, מגיע להתפרצות כזאת?...". במהלך המאבק לשחרורו של שרנסקי, צפו ועלו גם נושאים ערכיים שהצריכו טיפול עדין. "לפני הנסיעה לאמריקה", מספר גל, "לקח אותי הרב אלי סדן הצידה וביקש ממני לטפל בנושא. הוא אמר לי שכמה שנים קודם לכן, חתמה גב' שרנסקי על חוזה להפקת סרט על כל סיפור המאבק. בתמורה, שילמו לה מקדמה על סכום הגון. "אלא שלאחר שהתייעצה עם הרב צבי יהודה, התברר שעשויות להיות בעיות הלכתיות בסרט כזה. הרב סבר שהמאבק לשחרור שרנסקי, לא צריך להתנהל באמצעים שעשויים להיות בעייתיים. ביקשו ממני לפעול לביטול החוזה. אבל זה לא היה פשוט. הגעתי לניו יורק ומתברר שעו"ד המטפל בנושא, הוא אחד הבכירים בתעשיית הוליווד – אדם שמחכים שנים לפגישה איתו. ואני, בסך הכול צוציק מישראל... הרהבתי עוז בנפשי ועליתי אליו. השומרים עצרו אותי. התחילה מהומה. פתאום האיש יוצא אליי, רואה את הכיפה ושואל: 'אינגאלע, מה קורה כאן?' מתברר שגם הוא יהודי...". גם כאן, הגישה הנועזת והדבקות במטרה, הוכיחו את עצמן וסוגיית הסרט ירדה מעל הפרק. "יש כוח חזק יותר" לאחר קריירה פוליטית, שכללה שתי תקופות כהונה בממשלה, ממלא היום שרנסקי תפקיד של יו"ר הסוכנות היהודית. אי אפשר לסיים שיחה איתו בלי התייחסות ליחסים הטעונים בין הציבור החרדי לבין זרמים רפורמיים ופשרניים בחו"ל. שרנסקי: "לציבור החרדי יש לוקסוס מסוים. הוא יכול להיות די בטוח שילדיו יישארו יהודים. אבל בעולם הרחב, קיימות קהילות רבות שאינן חרדיות ועבורן הזיק האחרון והיחיד שקושר אותן ליהדות ולעם ישראל זה הקשר למדינת ישראל. בעיניי הדבר מחייב נקיטת צעדים שיהדקו את הקשר בין יהדות העולם למדינת ישראל ולא ייצרו תדמית עוינת ומרחיקה. ברוח זו אני פועל, בכל ניסיונות הגישוש והפשרה בנושאים העומדים על הפרק". במבט לאחור, תוכל לומר שמשהו טוב יצא מתשע השנים שבילית בכלא הרוסי? "אולי תתפלאו לשמוע – אבל התשובה שלי היא כן. אני אומר כל החיים שלי – טוב שזה קרה. כשחייתי ברוסיה הייתי עבד. אלמלא הצטרפתי למחתרת היהודית, הייתי נהיה פרופסור או משהו כזה, אבל בפנים הייתי נשאר עבד. החיבור לעם ישראל, עשה אותי לאדם חופשי, גם כשישבתי בצינוק. תמיד אמרתי לסוהרים ששמרו עליי: 'דעו לכם, אתם העבדים ואילו אני בן חורין'". לאחר נפילת הקומוניזם חזרו בני הזוג שרנסקי לביקור בצינוק בו הוחזק. "כשיצאנו", הוא נזכר, "טיפסתי על חבית קטנה וערכתי מסיבת עיתונאים מאולתרת. 'לא קשה לשוב לכאן? האם לא קשה להיזכר במה שעברת בצינוק הזה?', שאלו העיתונאים. 'לא, לא קשה', השבתי. 'להיפך. אינספור פעמים שמעתי מראשי הקג"ב, הארגון הכי חזק באימפריה הכי חזקה, שאני אמות בכלא, שהמאבק שלנו, הדיסידנטים והציונים, נכשל. שכולם בכלא, שכולם נשברו, שהעולם המערבי נטש אותנו. והנה עברו 20 שנה, אין קג"ב, אין ברית המועצות, אין קומוניזם. מסך הברזל נפל ומיליון יהודים עזבו את הצינוק הגדול ששמו ברית המועצות והגיעו לישראל'. מסתבר שיש כוח חזק יותר שפועל בעולם". |
||||||
|
||||||
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך |