הגורו שהפך לשליח

לפני כעשרים שנה הוא היה גורו בהודו, שעמד בראש קהילה שלימה שהלכה שבי אחריו ● היום אפשר לפגוש אותו בקיבוצי הגליל העליון, מחזק את הקיבוצניקים ומסייע בפתיחת בתי כנסת, כמענה לביקוש שעולה מהשטח ● הכירו את הרב נעם וולפין

הזמן: תחילת שנות ה-90. המקום: גואה, הודו. המעשה: קיבוצניק יהודי, שגילה שקיימת אמת ברוחניות, מקבץ סביבו עדת מעריצים שנוהרת אחריו גם לאירופה. ההווה: תשע"ה, 2015 למניינם. המקום: הגליל העליון. המעשה: הרב נעם וולפין, בגלגול חייו הקודם גורו לשעבר, מפריח את שממת היהדות בקיבוצים, ומקרב את נשמות ישראל לאביהם שבשמיים.

מדהים כמה תהפוכות נפש יהודי צריך לעבור, עד שהוא מכיר את בוראו. זהו סיפורו של הרב נעם וולפין, אבל במידה מסוימת סיפורם של יהודים רבים, שבדרכם להתקרבות היו צריכים ללכת הכי רחוק, לרעות בחוכמות זרים, ורק שם ואז, להכיר שיש אמת אחת, שלא ניתנת לשינוי.  "עם ישראל חי", אומר הרב וולפין כשחיוך על פניו, "המסכים יורדים בכל מיני מקומות כמו גם בקיבוצים, ששם רואים התעוררות ורצון להתקרב". אז איך מצליח לפצח את הגרעין היהודי שנחשב, לפחות לכאורה, להכי קשה? איך הוא מצליח לפענח את הקוד הגנטי של יהודים יקרים, שניהלו אורח חיים, ללא קשר לתורה ומצוות? התשובות טמונות, כנראה, בביוגרפיה המרתקת שלו, שהובילה אותו בהשגחה פרטית לעיסוקו.

מזה כשנתיים משמש וולפין (42) כשליח חב"ד בגליל העליון. הוא אבא לשלושה ילדים, ומתגורר ביסוד המעלה. אבל עוד הרבה לפני שהוא הפך לרב, הוא היה קיבוצניק ממעיין ברוך, שחלם ללמוד עריכת דין, לעשות כסף ולמצות את החיים הטובים. "משפחתי היא דור שלישי בקיבוץ", הוא משתף, "גדלתי בקהילה מאוד קרובה ומגוננת, ובסך הכול הייתה הרגשה די טובה לגדול שם. החיים היו חיים צנועים, כי לא היה צריך כסף והייתה הרגשה של שוויוניות, כיוון שלכולם היה אותו דבר. לא היו דאגות כלכליות. זה מקום של דשא פתוח עם טבע מסביב, מעין בועה ירוקה. בתור נער הייתי מאוד מוכשר. ה' חנך אותי בהרבה כישרונות, וגדלתי כאדם מצליח בכל מיני תחומים. הצלחתי בלימודים וגם מבחינה חברתית הייתי מוביל. הייתי ספורטאי מצטיין בנבחרת ישראל באתלטיקה קלה. יחד עם זאת, הרגשתי שמשהו חסר לי בחיים".

-שמעת על יהדות באותם ימים?
"מבחינת היהדות גדלתי באווירה שהייתה רחוקה מתורה ומצוות עד לקיצוניות השנייה, כלומר היו כאלה שהיו אנטי מובהק לדתיות ולמסורת. בשעתו לא היו מזוזות בבתים, לא צמו ביום הכיפורים, ולא שמרו שבת. כשהגעתי לגיל 13 לא עשו לי בר מצווה עם תפילין ועלייה לתורה, אלא עשו מסיבה לרגל האירוע. זאת הייתה סוג של 'יהדות חדשה' שניתקו אותה מהקשר שלה לבורא ולתורה. למשל בשבת בערב היינו עושים סעודה ושרים שירי שבת, אבל בלי קשר לתורה. הדגש היה על הישיבה המשותפת יחדיו. בבתי הספר היו שיעורי תנ"ך, אבל לא התעסקו עם תורה ומצווה אלא רק עם סיפורי התנ"ך. הייתה התעלמות מוחלטת מהבורא".

-בסיטואציה כזאת מה מעודד להתקרב?
"משהו בי ידע שיש משהו מעבר לעולם החומר, תמיד הרגשתי שמשהו חסר לי בעולם, על אף שלא ידעתי מה זה. מה גם שלא היו מסביבי אנשים שדיברו על רוחניות. הדבר הכי נגיש היה לימודי פסיכולוגיה ופילוסופיה. קראתי הרבה ספרים והתעניינתי בעוד שהיהדות לא הייתה באופק, זה היה רחוק כמזרח ממערב".

בגיל 18 התגייס וולפין לצה"ל ושירת ביחידת מודיעין. "כשהשתחררתי התכוונתי ללכת בכיוון הצפוי – נרשמתי לאוניברסיטה במטרה ללמוד עריכת דין או רפואה. לפני שנכנסתי לעניין, חבר הציע לי לעשות טיול קטן. אני לא רציתי לנסוע בחו"ל כיוון יותר עניין אותי להצליח בחיים, מאשר לטייל. כשהוא הציע לי להצטרף לטיול נזכרתי בציווי של אברהם אבינו 'לך, לך' ונכנס לי הרעיון שבכדי להצליח אברהם הוצרך לעזוב את המוכר. לימים, בחסידות למדתי שהמשמעות של 'לך לך' היא 'לך אל עצמך'. מאחר שהייתי שקוע בענייני העולם הזה, עניין אותי לעשות הרבה כסף, כך הגענו לדרום אפריקה והתחלתי לעסוק ביהלומים וזהב. איך שיצאתי מהארץ התחלתי להרגיש שזאת הייתה תנועה נכונה, שזה מה שהיה חסר לי בחיים, והנה אני נמצא במקום שלא מכירים אותי, ואני יכול להיות מי שאני".

בסביבה לא מוכרת, נטולת ציפיות התחיל הרב וולפין להתחבר לרוחניות. "בקייפטאון יש קהילת ניו אייג' מאוד מפותחת", הוא נזכר, "התחברתי אליהם והבנתי שזה מה שמעניין אותי. התחלתי לחוות כל מיני חוויות רוחניות, כשהדבר המרכזי הייתה התחושה החדשה שיש מציאות של השגחה פרטית. לא קראתי לזה ככה, וגם לא ידעתי שזה מהבורא, אבל הבנתי שיש צירופים לא מיקרים". 

-איך אתה מסביר את זה?
"כנראה יש לי נשמה עדינה שקולטת דברים רוחניים ומבינה דבר מתוך דבר. אחת החוויות היותר מכוננות שהיו לי קשורות לשיחה שערכתי עם אמי ז"ל, יומיים לפני שהיא נפטרה. כשהייתי בדרום אפריקה הייתי מתקשר אליה מידי פעם, לשאול לשלומה, בפרט אחרי שגילו אצלה את המחלה. מאחר שהרופאים העריכו שהיא תחיה עוד עשרות שנים, לא דאגתי כל כך שמשהו יקרה. יום אחד, באחת השיחות קרה משהו מאוד מיוחד. אמרתי לה שמבחינתי היא הייתה אימא מושלמת. היא שאלה למה אני חולק איתה את זה, והסברתי שאני מרגיש שאני שלם עם המקום שלי, וזה אומר שמה שהיא עשתה כדי להביא אותי למקום הזה, היה שלם. אמרתי לה: 'את יכולה להיות שלמה עם איך שגדלת את בנך, שהוא שמח ומאושר בחייו'. יומיים לאחר מכן, ביום שישי בבוקר, היא נפטרה במפתיע. אחרי השוק הראשוני קפצה לי לראש השיחה האחרונה, והודיתי לבורא שזכיתי לומר להיפרד ממנה ככה".

ההבנה שהמציאות הגשמית היא הרבה יותר רוחנית מאשר היא נראית, חיזקה את הצורך של וולפין, אז צעיר כבן 26, להתעמק ולחקור יותר. ההבנה ש"המהות שלו רוחנית" הבשילה את הקרקע לנסיעה להודו שבשעתו הייתה די טבעית. "כשהגעתי לשם פשוט ידעתי שזה המקום שחיפשתי להמשך המסע שלי", הוא משתף, "האווירה הרוחנית דיברה אליי. התחלתי להיכנס לכול התחום של ניו אייג', שזה אומר מדיטציות, רייקי, הילינג, יוגה וכל מה שקשור לזה. אגב, כדי לדעת שלמילה 'יוגה' יש זיקה לעבודה זרה, על כן כדאי ליהודים לא להשתמש בה".

במשך שבע שנים הוא נדד בערים השונות, ברחבי תת היבשת ההודית. בכל מקום שאליו הוא הגיע, הוא המשיך את המסע הרוחני אחר האמת שחיפש. "למדתי שם הרבה, הדרך שלי היא להיות טוטאלי עם מה שאני לומד. אני מאמין בטוטאליות, לכן נגעתי בכל השיטות והתורות שתומכות ברוחניות על פי תורות המזרח".

-איך הפכת לגורו?  
"אנשים נמשכו אליי ולידע שהיה לי. נוצרה קהילה של עשרות ישראלים ואירופאים שמחפשים את הרוחניות ורוצים ללמוד. אני הייתי המוביל של הקהילה, ובאמת חיינו את הסרט הזה של הניו איי'ג . הבית שלי הפך לקומונה, ואפילו כשנסעתי פעמיים לאירופה חלק מהקבוצה טסו אחרי".

-מה זה אומר להיות גורו?
"אנשים היו באים להתייעץ איתי, הייתי עורך פעילויות רוחניות, טקסים, מדיטציות וכל זה בלי שום קשר ליהדות".

אחת הפעילויות הרוחניות שערך, הפגישה אותו במקרה או שלא במקרה, עם העוצמות הטמונות ביהדות. "התחום שהייתי בו חזק ושהוביל את הקבוצה ותרגולים רוחניים, היה מעגלי שירה, בהן חוזרים על מנטרה שמבוססת על שירים שונים או פסוקים. זה דבר מקובל מאוד בבודהיזם, שהמטרה שלו היא לחוות התעלות רוחנית.  בשנתיים הראשונות בתחום הזה של מעגלי שירה השתמשתי במנטרות בשפה הסנסקריטית שהיא שפה הודית עתיקה, וגם מאנגלית. הרבה פעמים השתמשתי בתרגומים של שירי ניו אייג'. אחרי שנהייתי מפורסם במעגלי שירה, והפכתי לאחד מהמובילים בעולם, פגשתי ישראלי שהיה בתהליך התקרבות והוא הציע לי שירים בעברית. הוא הכיר לי כמה ניגונים, אז לא ידעתי שמדובר בחלקים מהתפילה ופסוקי תהילים. לימים, כשהכרתי את החסידות גיליתי שזה דבר מאוד מקובל".

-החוויה הייתה שונה?
"בהתחלה הכנסתי למעגלי השירה מנטרות כמו 'ה' שפתי תפתח', 'אין עוד מלבדו' ו'הריני מקבל עליי ואהבת לרעך כמוך'. האמת שזאת הייתה חוויה מדהימה. עד אז המעגלים היו נחשבים לרמה מאוד גבוהה מבחניה אנרגטית. השימוש בשירים בלשון הקודש, הכפיל את העוצמה הרוחנית. המנטרות בלשון הקודש הרבה יותר עוצמתיות וזה היה ניכר, עד כדי כך שאפילו האירופאיים היו מבקשים שנשיר אותם.  ברגע שיהודי אומר פסוק זה מעיר את הנפש האלוקית, וזה מה שקרה בדיעבד".

תוך שנה וחצי מאז שהחל לשיר את הניגונים בלשון הקודש, הוא החליט לעזוב את הודו ולחזור ארצה, יחד עם מי שלימים תהיה אשתו. "על אף שבתור אדם "רוחני" חשבתי שלא אתחתן, ה' שלח למעגלי השירה את אשתי שהייתה בטיול, וכך הכרנו בהשגחה פרטית. אחרי טיול שערכנו חזרנו יחד לארץ".

-נשמע לא פשוט, לעזוב הכול ולחזור. 
"מאוד לא פשוט. זה חיים שלמים. כשהגעתי להודו לא האמנתי שאחזור לגור בישראל. הייתי בטוח בזה. זה הפתיע אותי, אבל הרגשתי שלם לעזוב את הקבוצה. כשחזרתי ארצה היה לי קשה להסתגל. התרגלתי לגור בחופים טרופים ובהרים, לכן כשבאתי לארץ חשבתי לעצמי איפה אגור עכשיו? חיפשנו מקום לגור ובהשגחה פרטית מצאנו בית מבודד במצפה עמוקה, מעל הציון של רבי יונתן. יש שם יישוב מבודד ומקסים כך שהקדוש ברוך הוא עשה לי נחיתה רכה, הוא מצא לי בית. אחרי שחזרנו ארצה המשכנו להיות בקשר עם הישראלים שהיו בקהילה בהודו, ועשיתי כמה מעגלי שירה בישראל, שהיו מוצלחים. עם זאת, הרגשתי שאני רוצה להתנתק מהעולם ההודי אבל לא ידעתי איך".

-איך בכל זאת התקרבת?
"התחילו להגיע אליי כל מיני דברים שקשורים ליהדות בהשגחה פרטית כמובן. חבר שחזר בתשובה לקח אותי למקווה של הארי, ואחר כך הגיע אליי סידור תפילה בפעם הראשונה בחיי. אחד הרגעים המכוננים היה לי דווקא בעמוקה. נהגתי לעשות מדיטציות בבוקר ויום אחד אחרי שסיימתי מדיטציה, הצצתי בסידור והתחלתי לקרוא כמו שקוראים ספר. איך שקראתי את העמוד הראשון הבנתי שזה מה שחיפשתי כל החיים – איגרת הרמב"ן. ברגע אחד הבנתי את ההבדל בין הרוחניות השקרית של המזרח לבין תורת אמת. כל הרוחניות ההודית ספוגה באגו רוחני מוסתר, המיקוד שלה הוא בעצמי, בישות שלי. כשקראתי את האיגרת הבנתי שהאמת בענווה ובביטול ולא בגאות הלב. ברגע שקראתי האיר לי שזאת האמת".

על אף ההארה הרוחנית, הרב וולפין לא החל לקיים אורח דתי, עד לאחד המפגשים המכוננים שלו עם תפילין. "החזרה לישראל הייתה לא פשוטה", הוא נזכר, "היו לי הרבה רגעים קשים ויום אחד דברתי עם אשתי והיא הציעה לי להתפלל ולבקש מהבורא עצה והכוונה ולגבי מה שאני צריך לעשות בחיים. התפללתי והלכתי לישון. בלילה חלמתי חלום שבו נגלה אליי רב עם חזות חרדית והוא אמר לי לצום שלושה ימים. בדיעבד אני יודע שזה הרבי. מאותו רגע לא אכלתי כלום שלושה ימים, רק שתיתי מעט מים. בזמן הזה קרו כמה דברים מיוחדים. פתאום התעורר בי הרצון לגשת לציון של רבי יונתן, עד אז הוא לא התעורר. קראתי שם תהילים ואז מישהו שאל אותי אם אני רוצה להשלים מניין. שאלתי אותו מה זה אומר? והוא הבין שאני לא יודע כלום. למחרת נסענו לחברים בקמפינג ברמת הגולן, וכשקמנו בבוקר מוקדם, הלכנו לטייל וראיתי בחור צעיר מניח תפילין. זאת הייתה הפעם ראשונה או השנייה שראיתי את זה. היה בזה אור מיוחד, איזה יופי מדהים. חשבתי לעצמי שאולי אניח תפילין, אבל האמת ששכחתי מהעניין לגמרי. שבוע לאחר מכן נסענו לבקר את סבתי במעיין ברוך, ובדרך עברנו דרך אזור התעשייה של קריית שמונה. פתאום נזכרתי בתפילין ותמהתי איפה רוכשים אותם. כשהרמתי את העיניים הופיע לפניי שלט עם חץ שהוביל למפעל תפילין. הלכנו לפי החץ והגענו למפעל שבו רכשתי את התפילין הכי מהודרות. התחלתי להניח אותם כל בוקר אחרי המדיטציה, ולאט לאט הנקודה היהודית המשיכה להתחזק. מעמוקה עברנו בהמשך לראש פינה, שם הגעתי לראשונה לבית כנסת חב"ד. כשהגעתי וראיתי את האווירה ואת שליחי חב"ד הבנתי שזה הייעוד שלי, שזה מה שאני רוצה להיות. דרך חב"ד התחזקנו והתקרבנו".

-איך המשפחה הגיבה?
"בהתחלה הם נבהלו, כצפוי. אבל כשהם ראו שאני שמח וטוב לב וחי חיי אמת, הם הפסיקו לדאוג. הם הבינו שאני לא הולך להתנתק מהם. כיום כבר כולם מתחזקים ב"ה, ויותר מקיימים מצוות".

אחרי שסיים ארבע שנות עבודה עם נוער בסיכון הוצע לו ולרעייתו להיות שליחי חב"ד. "הציעו לי להיות שליח בהודו", הוא משחזר, "בחירה שנראתה טבעית בשעתו, אבל העדפתי להיות שליח בגליל העליון, באזור הקיבוצים. העניין של הרבי הוא להביא את הגאולה לעולם, לקרב יהודים למהות האמתית שזה תורה ומצות. הדרך של חב"ד היא לקבל כל אדם במקום בו הוא נמצא. בגלל שאני בא מהקיבוץ אני יודע שלא צריך ללחוץ ולא לכפות. אני פשוט הכתובת של כל מי שרוצה להתחזק".

-בפועל מה זה אומר?
"בכל קיבוץ באזור יש אנשים שמתעניינים ביהדות, ואנחנו מסייעים להם, על ידי  שיעורי יהדות ופעילויות שונות. אני נמצא בקשר עם חב"ד קיבוצים הארצי, בראשות הרב בן ארי, וכך אנו מסייעים ל- 29 קיבוצים במועצה האזורית גליל העליון".

-יש התעוררות בקיבוצים? 
"יש התעוררות כללית בכל העולם ב- 25 שנים האחרונות, כולל בקיבוצים. זה נוגע בכל מקום, הרבה מסכים התפוררו וחומות נפלו. יש הרבה יותר פתיחות מאשר בעבר, בין היתר אודות להרחבות בקיבוצים, שיצרו שינויים דמוגרפיים משמעותיים. בכל קיבוץ כמעט יש כיום גרעין שנע בין 10-20 אנשים שמתעניין באופן גלוי ביהדות ותורה ומצוות. בחלק מהקיבוצים אנו מסייעים בהקמת בתי כנסת".

-מה הכוונה באופן גלוי? יש כאלה שמצניעים?
בקיבוצים היום כבר לא מתביישים יותר בזיקה  לתורה והמצוות. אגב, המילה קיבוץ היא מילה חסידית. בעבר כינו 'קיבוץ' קהילות יהודיות שגרו בין הגויים. הקיבוצניקים לקחו את המילה והקימו קיבוץ. בקיבוץ אתה רואה שהרבה אנשים שהגיעו אליו מקורן במשפחות חסידיות. זה רק עניין של זמן עד שהקליפה יורדת והפרי מתגלה. מכל מה שעברתי ולמדתי בחיי, דבר אחד בטוח – התורה היחידה שהיא אמת זה תורתנו הקדושה. עם כל הצרות שעם ישראל עובר, עם ישראל חי והגאולה קרובה ממש ממש".