גם אתה יכול!

ינון כהן היה ספורטאי מצטיין ● בגיל 18 התגייס לגולני, ובכך הגשים לעצמו חלום ישן. אלא, ששמונה חודשים מאוחר יותר, הפך החלום הזה לסיוט, כשביום אחד איבד את שתי רגליו בתאונת אימונים בצבא ● 12 שנים אחרי, הוא מספר על השיקום המייגע, במהלכו למד ללכת מחדש, על החתונה המרגשת, ועל אינספור השיאים שהצליח לשבור למרות הכל

צוות העובדים שהיו באולם בשעת החתונה, ולא הכירו את הסיפור, חשבו שמדובר באירוע של איש ציבור נכבד. עם כמות כזו של מוזמנים, עליהם נמנו בין היתר רופאים, שרים וחברי כנסת שונים, היו בטוחים שלא מדובר בסתם אדם מן השורה. קצת מאוחר יותר, התברר להם שאמנם לא מדובר באיש ציבור, אך בהחלט גם לא בסתם אדם מן השורה.
 
במהלך החופה, רגע לפני שהרב החל לקדש את בני הזוג, ובעת שנשא דברים במעמד המרגש, שעה שכולם היו לבושים בהידור, מחויכים מאוזן לאוזן, מתקשים להסתיר את השמחה וההתרגשות הרבה שאחזה בהם, נשמע לפתע בכי חרישי שהלך והתגבר, מאחת הפינות של החופה. בתחילה לא היה ברור מקור הבכי, אבל רגע אחר כך הוא כבר נשמע היטב ברחבי האולם. כולם הבינו את מקורו. אמו של ינון געתה בבכייה. לצידה של האם עמד האב, שבכה אף הוא בכי חרישי.
 
את הדמעות האלה, דומה שזר לא יבין לעולם, אבל עבורם, באותם רגעים, צפו ועלו מתהומות הנשייה עשרים ושבע שנים ארוכות: הנה רגע הלידה המיוחל, כשהאחות מניחה את ינון הקטן לראשונה בזרועותיו של אימו הצעירה; הנה הוא צועד את הצעד הראשון; הנה הוא כבר דורש בבר המצווה שלו, עם חליפה של גדולים, איש קטן של ממש... והנה הרגע הזה, שבו השתנו חייהם מהקצה אל הקצה. הרגע שבו הם כמעט איבדו אותו לבלי שוב.
 
אל ההורים הנרגשים הצטרפו לא מעט אנשים שעמדו שם בקהל, ודמעו איתם ביחד, יודעים היטב מדוע הם בוכים כל כך. חלק מהם, נכחו אף הם בלידתו של ינון, אבל לא זו הראשונה, אלא זו שהתרחשה מאוחר יותר, כשהיה בן 18. גם הם היו שם כשהוא צעד את הצעד הראשון שלו, אבל לא בגיל שנה וחצי, אלא בגיל שמונה עשרה וחצי... אחיות, רופאים, חברים. החתונה הזאת, מעבר להיותה חגיגת נישואין מרגשת של עוד זוג שזוכה להקים בית בישראל, הרי שסימלה גם ניצחון. ניצחון אמיתי אחרי שנים ארוכות של סבל ומאבק. ניצחון החיים על המוות, ניצחון הרוח על החומר. ניצחונם של האמונה וכוח הרצון על התבוסה והייאוש. אבל כדי להבין את זה, צריך לחזור לפחות שתיים עשרה שנה אחורה...
 
ינון כהן, 30, במקור מבית דתי בפתח תקווה, היה בן 17 כשקיבל את צו הגיוס הראשון. להתרגשות שמילאה את ליבו לא היה גבול, שכן כבר מגיל צעיר חלם להתגייס לצבא, ולא סתם להתגייס, אלא קיווה להתקבל לאחת היחידות הכי מובחרות בצה"ל. לפני הצבא אמנם לא הכין את עצמו יתר על המידה לתהליך הקבלה והסינונים המייגעים, אבל בהיותו ספורטאי מצטיין, הרגיש שכל הסיפור הזה 'קטן עליו', ואכן התקבל בהצלחה ליחידת גולני.
 
בחודש אוגוסט של אותה השנה, 2002, עשרה ימים אחרי הבגרות האחרונה, כהן כבר מצא את עצמו על מדים בבקו"ם, יחד עם עוד כמה חברים שהתגייסו איתו באותו מחזור גיוס. בתמונה שבה צולם מאותו היום, יחד עם כל החברים, נראו כולם צעירים וגאים, וחדורי מוטיבציה לקראת הבאות, מסתירים היטב את ההתרגשות שפיעמה בהם. אף אחד לא תיאר לעצמו שיום אחד החלום הזה יהפוך לסיוט.
 
במרוצת הזמן, צלח ינון אתגרים לא מעטים בתהליך ההתחיילות שלו. החל במסע כומתה מפרך, דרך אימונים קשים ותובעניים, וכלה ברכישת מיומנויות לחימה מורכבות. בסופו של דבר, שובץ בבסיס, אי שם ברמת הגולן כלוחם ביחידה.
 
שמונה חודשים מאוחר יותר, באחד הימים, התרחש המאורע שעתיד לשנות את חייו של ינון מהקצה אל הקצה. ינון לא ישכח אותו לעולם. "זה היה יום חורפי מאוד, קר, עם ערפל כבד", הוא משחזר בראיון לאפרת כהן מ'הידברות'. "בדיוק הקשבתי להודעה שאחותי השאירה לי במשיבון, בה היא מודיעה לי שהיא מתחתנת. מיד כשסיימתי לשמוע את ההודעה, שמעתי את סמל המחלקה קורא לכל חברי המחלקה שלי להתייצב בצורה של ח' בזריזות באחת הכיתות, שם התכוון לערוך לכולם תדריך לשימוש בטיל אר.פי.ג'י. למי שלא יודע, חשוב להסביר שמדובר בטיל קטלני, שמשמש בין היתר לפיצוץ של טנקים.
 
ניתקתי מיד את הפלאפון ונכנסתי לחדר יחד עם שאר חברי המחלקה. תפסתי בזריזות מקום, שהיה במרחק של כחמישה מטרים מהסמל ומהטיל. הסמל נעמד באמצע החדר והחל להסביר ל-24 החיילים שהיו בו, על השימוש בטיל".
 
אלא, שהתרגיל נקבע לאחר לילה ללא שינה, גדוש באימונים עבור הלוחמים. ינון, שהתקשה לשמור על ערנות, נרדם באמצע ההסבר של הסמל. הלה, שהבחין בכך, העיר אותו ופקד עליו לצאת ולשמור בחוץ, אבל ינון, שהתייסר רק מהמחשבה על הקור המקפיא ששרר בחוץ, ביקש מהסמל להישאר לתרגיל. הסמל התרצה וינון נשאר בשיעור. חמש דקות מאוחר יותר הוא שוב נרדם. בשלב זה הסמל איבד את סבלנותו והורה לו לעמוד על רגליו. ינון ציית, בלי לדעת שזו הפעם האחרונה בחייו, בה הוא מבצע את הפעולה הפשוטה הזאת. שלושים שניות אחר כך שלף סמל המחלקה מתוך ארגז התחמושת פצצה ומוט חומר נפץ שאמור לשגר אותה.
 
הוא חיבר את המוט, טען את הפצצה במטול, ולחץ בטעות על ההדק. הטיל נורה...
 
התוצאה היתה הרת אסון: שניים מהלוחמים נפצעו באורח קשה, ארבע באורח בינוני, תשעה באורח קל, וכל שאר הלוחמים הוגדרו כפצועי הלם.
 
"שמעתי פיצוץ אדיר וראיתי כדור אש מגיע אליי", הוא מתאר. "הרגשתי שאני עף באוויר לצד אחד והרגליים לצד שני. שבריר שנייה אחר כך השתרר שקט, בדיוק כמו השקט הזה שיש בבריכה כאשר קופצים למים העמוקים, וראיתי אנשים זזים. ואז, בבת אחת, אני שומע ברקע רעש וצעקות אימים של אנשים שמבקשים: 'יש עוד פיצוץ! כל מי שיכול – שייצא החוצה. מי שיכול - שיוציא גם את החבר שלו!'. אחר כך הרגשתי את פלג הגוף התחתון שלי נשרף, ונלחמתי לא לאבד את ההכרה".
 
כיוון שהיה במצב קשה מאוד, ינון היה מוטל על הרצפה, ולא הצליח לחלץ את עצמו. "אחד החיילים התחיל למשוך אותי, ואחרי שהוא הסתכל עליי – הוא כנראה היה בטוח שאני מת, לכן עזב אותי. למרות זאת, הייתי בהכרה, וידעתי בדיוק מה קורה. באותו הרגע אמרתי לעצמי: 'אין מצב כזה שאני נשאר פה למות', וזחלתי משם בכוחות שאני לא יודע מאיפה היו לי. כששמעתי ברקע אנשים צועקים 'שימו לו את הרגליים בקרח' – ידעתי שאיבדתי את הרגליים שלי".
 
התברר, שבשעה שהפצצה התפוצצה, עפו ממנה גיצי אש, שהיו מכוונים בדיוק לאזור בו עמד כהן. בחישוב פשוט, המסקנה המתבקשת: אם כהן היה ממשיך לשבת – הרי שמקור האש היה פוגש בראשו – וינון היה נהרג במקום. משום ש"נענש" ע"י המפקד לעמוד על רגליו – האש "פגשה" רק את הרגליים שלו.
 
את השאר ינון כבר לא זוכר. בהמשך איבד את ההכרה, אושפז בטיפול נמרץ והורדם, כדי שלא יחוש בכאבים העזים שסבל מהם. כעבור מספר ימים, ביום שישי, החליט צוות בית החולים להעיר אותו, כדי שבני משפחתו יראו אותו ויבינו שהוא חי.
 
מה הדבר הראשון שאתה זוכר מהרגע שהתעוררת?
 
"אני מסתכל על שני ההורים שלי, שגחנו מעל המיטה שלי. העיניים של אימא היו רכות מאוד מבכי, ממש חצי סגורות. גם העיניים של אבא היו אדומות מבכי ודאגה, ועבורי זו היתה הפעם הראשונה שראיתי את אבא שלי במצב כזה. המשפט הראשון שיצא לי מהפה היה: 'תגידו תודה שאני חי', ובאמת כל השאר שטויות... אבא שלי באותו הרגע קידש על היין והודה לבורא עולם על כך. זה אחד הרגעים שחקוקים לי בזיכרון לעולמים".
 
הוריו של ינון מספרים, שעבורם הסיטואציה שבה גילו על פציעתו הייתה טראומטית במיוחד, לאור העובדה שהם בדיוק חזרו מקניות, והבחינו פתאום בחניית הבית במספר מפקדים לבושי מדי צה"ל שמחפשים אותם כדי למסור להם הודעה על מצבו של בנם. אימו של ינון, שמיד חשבה על הגרוע מכל, התעלפה במקום. אביו הצליח לשמור על קור רוח ולשמוע מהם על התאונה המצערת ועל מצבו הקשה של בנם, אבל עם זאת – להיאחז בעובדה שהוא נשאר בחיים.
 
"ברגע אחד הפכתי להיות מטר ארבעים"
 
לכל אורך תקופת שירותו של כהן בצבא, הכינו אותו מפקדיו לתרחישי מלחמה אפשריים, אבל למלחמה הזו, שנכונה לו מהרגע שבו חזר להכרה – שום דבר שעבר קודם לכן בחיים, לא יכל להכין אותו. רק במהלך השיקום שלו, עבר ינון לא פחות מ35 (!) ניתוחים מסובכים, שנאלץ לעבור בשל זיהומים שונים שסבל מהם.
 
"בהתחלה פשוט לא הייתי מסוגל להסתכל על עצמי", הוא מספר בגילוי לב. "במשך החודש הראשון הייתי במצב שכיבה, פשוט כי פחדתי לראות את הקצה של הרגליים שלי. זה נבע גם הרבה מחוסר מודעות, כי עד היום שבו נפצעתי - לא ראיתי אדם שהוא קטוע איברים. זה היה מאוד מורכב עבורי. לפני שנפצעתי הייתי מטר שמונים, ואז ברגע אחד נהייתי מטר ארבעים. בהתחלה הייתי בטוח שכל מה שקורה זה חלום רע, שאני עוד רגע אתעורר ממנו ואז הכל כבר יחזור לעצמו. אבל בכל בוקר מחדש כשהתעוררתי, גיליתי שזה לא קרה...".
 
באחד הימים נפלה בו ההכרה האמיתית בנוגע למצבו. "יום אחד אחותי הרימה לי את משענת המיטה 'קצת' יותר מדי, ואז לפתע נחשפתי לקצה של הרגליים שלי, מה שסירבתי לראות עד אותו הרגע. אפשר לומר שבאותו הרגע ירד לי האסימון. הבנתי שאין לי רגליים וגם לא יהיו לי יותר לעולם".
 
ינון מתאר, שלאורך כל תקופת שהותו הממושכת בבית החולים, הגיעו לבקר אותו אנשים מכל העולם, ששמעו על המקרה הנורא וביקשו לבוא ולעודד אותו. "הם שאלו לשלומי מבלי שאני מכיר אותם, ביניהם היו גם חבר'ה שנפצעו. אחד בלי יד, אחד בלי רגל, והם סיפרו איך הם מתפקדים, וכיצד המשיכו בחייהם לאחר האובדן. אבל, אותי זה לא ניחם, כי כולם היו פצועים יותר קל ממני. מה שלא ידעתי בשלב הזה הוא, שיום יבוא ואחזור ללכת. לא ידעתי שזה אפשרי בכלל ללכת בלי רגליים. זה היה נראה לי דמיוני, ממש נגד ההיגיון".
 
איך בכל זאת הצלחת לעמוד בזה?
 
"בסופו של דבר, האמונה החזקה בבורא עולם הצליחה להשאיר אותי שפוי. ברגעים האלה כולם סביבך תומכים, אבל אין לך באמת עם מי לדבר. כל מה שנשאר לך ברגעים הקשים האלו זה רק לדבר עם הקב"ה ופשוט להיאחז בו, כי אין משהו אחר להיאחז בו. בלי אמונה חזקה לא הייתי יכול לעבור את זה בכלל.
 
חוץ מזה, מהר מאוד אתה מבין שהדיכאון והעצבות לא יביאו אותך לשום מקום, ושאם תהיה בדיכאון ובעצבות, גם האנשים הקרובים אלייך ירגישו כך. בחרתי לשים את הדיכאון, העצבות והכעס מאחור, ופשוט המשכתי קדימה. אמרתי לעצמי שיש לי שיקום ארוך וחבל להתעכב על כל רגע".
 
נקודת אור נוספת אותה ינון מתאר, התרחשה בדיוק ביום שבו ראה את עצמו לראשונה, כשהוא קטוע רגליים. "באותו יום קשה, רצה ה' והגיע לבקר אותי אדם בשם יוסי הוכמן. יוסי התחיל לדבר איתי ושאל לשלומי. תוך כדי דיבור איתי, הוא פתאום הוריד את הרגליים... כך שאם לפני כן ראיתי אדם שלם - פתאום ראיתי חצי בנאדם. יוסי סיפר לי את סיפורו האישי. התברר שהם היו בטיול משפחות של חברת האוטובוסים אגד. יוסי היה הנהג, ואשתו ובנותיו ישבו לצידו. באחת העצירות עלו מחבלים לאוטובוס והחלו לירות לכל עבר.
 
התוצאות היו הרות אסון בשביל יוסי: הוא איבד את כל משפחתו ונפצע קשה. כשהגיע לבית החולים, נלחמו על הרגל וניסו להציל אותה, אך לא הצליחו. לבסוף נאלצו לקטוע אותה. במשך שלושה חודשים נלחמו גם על הרגל השנייה, אך גם כאן לא הצליחו ונאלצו לקטוע גם אותה. למרות הכאב, יוסי החליט שהוא ממשיך הלאה. במרוצת הזמן הוא התחתן שנית והקים משפחה.
 
הסתכלתי על יוסי ברגעים הקשים מנשוא הללו, והבנתי שלי אין בכלל סיבה להתלונן. אני צעיר, יש לי משפחה תומכת ואוהבת, כל החיים לפניי, ושללכת בוודאי לא תהיה לי בעיה. הודיתי ליוסי, ואפשר לומר שמאותו רגע שהבנתי שאוכל בסופו של כל התהליך ללכת, הכל נהיה יותר קל".
 
טיול ראשון מחוץ לשיקום
 
גם ההסתגלות של ינון למצב החדש שלו כנכה לא היתה פשוטה עבורו, אבל הוא למד דרכה שיעור חשוב, איתו הוא הולך עד עצם היום הזה. הטריגר שאיפשר לו להפסיק להתבייש בכסא הגלגלים ובנכות שלו, התרחש כשבאחד הימים הגיעה ימית, אחותו הגדולה של ינון, לבקר אותו, והחליטה שהגיע הזמן להוציא אותו מחוץ לקירות מחלקת השיקום בבית החולים. ינון החליט להיענות לאתגר, ובכך לפרוץ בפעם הראשונה מאז הפציעה את ה"חממה" של בית החולים, בה היה נתון תקופה ארוכה. "אחותי שאלה אותי אם בא לי לנסוע איתה לקניון. לא חשבתי יותר מדי ואמרתי שבכיף. חשוב לציין שבשיקום אתה לא מרגיש שונה, כולם נמצאים באותה סירה ובאותו מצב, אבל בחוץ – כשאתה הנכה היחיד וכולם מסתכלים עליך, זה אחרת לגמרי".
 
חשוב לציין, שבגלל שבאותו הזמן ינון עדיין היה נתון בעיצומה של תקופת החלמה, הדרך היחידה בה יכל להתנייד היתה אך ורק על ידי כסא גלגלים, כך שלא יכל להסתיר את נכותו. "נסענו לקניון, ועוד במעבר החצייה בדרך לשם קלטתי שאנשים מסתכלים עלי בחצי עין, 'כאילו' הם לא מסתכלים. לא ייחסתי לכך חשיבות, אבל כשנכנסנו לקניון - הרגשתי כאילו הזמן עוצר מלכת ורק אני זז. כל האנשים עוצרים ואני מרגיש שכל העיניים נשואות אליי. אם חשבתי שאני מדמיין את זה, אז הגיע ילד קטן והעביר את היד שלו בקצות הרגליים שלי, כדי לבדוק שזה אכן אמיתי. איזה אומץ וכנות יש לילדים", הוא צוחק.
 
בסופו של יום, מספר ינון, שהחוויה גרמה לו למחשבות ולהרהורים רבים באשר לגורל ולעתיד שלו הלאה. "חזרתי לחדר והתחלתי לחשוב על החוויה שהייתה לי היום בקניון. אמרתי לעצמי שיש לי שתי ברירות: האחת, להסתגר בחדר ולא לצאת, ולהיכנס לעצבות ולדיכאון. השנייה, פשוט לצאת ליהנות, לעשות את הדברים שאני אוהב, ומי שלא נוח לו עם הנכות שלי - שינסה להתרגל כי הבעיה היא אצלו".
 
צעד ראשון, בגיל שמונה עשרה וחצי
 
במהלך הזמן, עבר ינון תהליך ארוך ומורכב מאוד של שיקום. "אני יכול לומר שהחלק של להרכיב את הפרוטזות וללכת היה החלק הקל ביותר", הוא מסביר. "בשיקום, כחלק מההסתגלות לחיים בחוץ, מדי פעם חוזרים הביתה. אני, לצערי, לא יכולתי לחזור הביתה, כיוון שהבית של ההורים שלי נמצא בקומה שנייה ללא מעלית, וכך זה אגב עד היום. נאלצתי להישאר בשיקום חודשים ארוכים, וההרגשה היתה כמו שנשארים שבת בצבא וכולם יוצאים. לאורך כל השיקום, היו כל הזמן עליות וירידות. הייתי מתקדם שני צעדים וחוזר שלושה אחורה. זה לא היה תלוי בי... זה היה קשה מאוד, שהנה, יש לך פתח של תקווה ואתה מתקדם, ואז פתאום ברגע אחד אתה חוזר אחורה. אבל, למרות הכל, לא נשברתי. האמנתי שסוף הישועה לבוא.
 
בסופו של דבר, מכיוון שהוריו מתגוררים בדירה בקומה שנייה ללא מעלית, ובשל רצונו להתרגל לחיים עצמאיים, שכר ינון בית קרקע במושב בני־ציון. "תפקדתי עצמאית והיה לי חשוב להראות שהכול בסדר".
 
אתה זוכר את הצעד הראשון שלך, עם הפרוטזות?
 
"בטח. אני זוכר את הפעם הראשונה שהרכיבו לי את הפרוטזות וממש נעמדתי על הרגליים, זה היה אחרי חצי שנה בשיקום. הלחץ מהרגליים היה עצום. הרגשתי זרמים של חשמל בכל הגוף. פתאום אני מסתכל סביב ואני שם לב שכולם כל כך נמוכים... זה היה לי מאוד מוזר. ברגע אחד, המקום שבו אני נמצא בחצי שנה האחרונה - נהיה כל כך קטן, הרגשתי כמו גוליבר בארץ הגמדים".

אבל, גם אז הקשיים לא איחרו לבוא. "התחלתי ללכת, ולאחר יום נפתח לי הגדם. לא נשארה ברירה, והודיעו לי שצריך לעשות ניתוח נוסף, שלפי הערכות הרופאים היה אמור להשבית אותי לפחות לשלושה חודשים נוספים. יום לפני כן אחותי הודיעה לי שבעוד חודשיים וחצי היא מתחתנת, אחרי שהיא דחתה את החתונה בגלל הפציעה. היא לא הסכימה לעשות את החתונה לפני כן, למרות שהפצרתי בה, ואמרתי לה שלרקוד אפשר גם עם הכיסא גלגלים, ובאמת שאני יודע לעשות המון תרגילים עם הכיסא (צוחק). אבל היא התעקשה שאני ארקוד על הרגליים. הרגשתי שאני לא יכול לאכזב אותה אחרי כל מה שהיא עשתה בשבילי. הצבתי לעצמי מטרה לא קלה בכלל: עד החתונה שלה אצליח ללכת ויהי מה!".
 
הפעם הראשונה בה כולם ראו אותו הולך אחרי הפציעה, כולל הוריו, הייתה בחתונה של אחותו, בה הוא ללא ספק "גנב" לחתן ולכלה את ההצגה. ברגע שינון נכנס אל האולם, כל האורחים נעמדו על רגליהם ומחאו לו כפיים במשך דקות ארוכות. גם במשך כל החתונה עצמה, ינון לא הפסיק לפזז על רחבת הריקודים, ושמחתם של בני המשפחה, לאחר חודשים ארוכים מלאי סבל – לא ידעה גבול.
 
"הציצית היתה השכפ"צ הפרטי שלי"
 
עוד סיפור מרגש וניסי, שקשור בקשר אמיץ עם פציעתו של ינון, קשור גם בציצית שלו. "בצבא תמיד הקפדתי ללבוש עליי את הציצית, והייתי מסביר לכולם, גם לאלה שצחקו - שזהו השכפ"ץ האמיתי וזה מה שישמור עלינו. גם בזמן הפציעה הציצית הייתה עליי, ומאוחר יותר התברר שבעצם איפה שהייתה הציצית, בחלק העליון של הגוף שלי - נשארתי שלם ויצאתי בלי שריטה. רק במקום שבו הפתיליות של הציצית הסתיימו, שזה 10-12 ס"מ אחרי הברכיים – משם בדיוק איבדתי את הרגליים שלי. מיותר לציין שהציצית גם נשארה לבנה לחלוטין. לא היה עליה אפילו כתם אחד קטן של דם. הקצוות קצת נשרפו וזהו. בכל פעם שאני מספר על הנס הזה אני פשוט מתרגש".
 
איך הגיבו לפציעה שלך חברים חילוניים שלך מהמחלקה?
 
"כשבאו אליי חברים מהמחלקה לבית החולים, שאלו איך יכול להיות שדווקא אני, בתור אדם דתי, שהיה כל כך מקפיד על תפילות, ועצר מחלקה שלמה בגלל שהוא צריך להתפלל כי השמש שוקעת, קיבל כזאת מכה משמיים? אמרתי להם שהתשובה פשוטה. אני באמת מאמין, שכנראה על פי חשבון שמיים לא הייתי צריך לצאת מהאירוע הזה חי, ובזכות התפילות נשנתה הגזרה - איבדתי רק את רגליי ונשארתי בחיים".
 
בכנות, האם לאורך כל תקופת ההחלמה הארוכה לא היה לך משבר באמונה או כעס על ה'?

"חס ושלום! היום אני האדם הכי מאושר בעולם. קם כל בוקר אומר לה' בשמחה אמיתית ובאהבה 'מודה אני שהחזרת בי נשמתי בחמלה', כי אני יודע שבמקרה שלי, המרחק שהפריד בין החיים למוות היה 30 שניות בלבד. הייתי בהכרה ואני זוכר בדיוק איך ניצלתי. הסיכוי להישאר בחיים אחרי פגיעה של טיל אר.פי.ג'י, שזה טיל שמפרק טנקים, היא אפסית, ואני בטוח בכך שהייתי אמור להיות במקום אחר. אני חש משמעות חזקה כאשר אני אומר את המילים הראשונות האלה בבוקר. הן ממלאות אותי באנרגיה חדשה ובשמחה שאני לא יכול לתאר בכלל".
 
"הסמל שלי? סלחתי לו בלב שלם"
 
בשלב מסוים, ביקש הסמל של ינון, אותו אחד שהיה אחראי לפציעתו, להיפגש איתו כדי לדרוש בשלומו ולבקש ממנו סליחה. ינון סירב בעקשנות, ובכל פעם שרק היו מנסים לשכנע אותו – הרגיש כיצד הוא מתמלא כלפיו בזעם ובחימה. "לא אשקר, בהתחלה היה בי כעס גדול מאוד על הצבא, ובפרט על הסמל עצמו", הוא מתאר. "אבל ככל שעבר הזמן - הבנתי שהכעס לא מוביל אותי לשום דבר חיובי, ובסופו של דבר גם משפיע עלי בצורה שלילית. אדם לא יכול להתקדם לשום מקום כשיש בו כעס, והיום בתור אדם מאמין - אני יודע ומרגיש שאותו סמל היה רק השליח במקרה הזה, ובאמת הצלחתי לסלוח לו על זה בלב שלם".
 
הרבה אנשים לא מצליחים למצוא בעצמם כח לסלוח על הרבה פחות מזה...
 
"לפני יום כיפור עשיתי עם עצמי חשבון נפש, ואמרתי לעצמי שאם בורא עולם, שהוא מלך המלכים, יכול לסלוח לנו על כל החטאים והעוונות שאנחנו עושים כלפיו, אחרי כל הטוב שהוא עושה איתנו, אז מי אני בשר ודם שלא יכול לסלוח...? ואני מבטיח לך, שבאותו הרגע פשוט סלחתי לו בליבי".
 
שלוש שנים לאחר הפציעה, ולאחר שינון סיים את "המלחמה היומיומית" שלו, כהגדרתו, באיסוף שברי חייו ושיקומם –הרגיש שהוא נפנה נפשית לראשונה למצוא בעצמו כוחות לכך, והוא והסמל שלו נפגשו לראשונה.
 
איך היה המפגש ביניכם?
 
"לא אמרתי לאף אחד שאני הולך להיפגש איתו, והאמת שגם לא ידעתי איך אני אגיב כשאראה אותו. בדמיון שלי התרוצצו שתי תמונות: או שאתן לו אגרוף עם כל הכעס שאולי עדיין יש בי, או שפשוט אחבק אותו. בסופו של דבר, הגעתי למקום. זכרתי אותו כאדם גדול, שרירי ועוצמתי, ולפתע ראיתי מולי שבר כלי, קטן, רזה, עם דמעות בעיניים. אם היו מסתכלים עלינו באותו רגע, זה היה נראה כאילו הוא הפצוע ואני הבריא. בסופו של דבר, חיבקתי אותו, אמרתי לו שהכל מלמעלה, ולצערי הוא היה השליח, אבל שימשיך הלאה בחיים כמו שכולנו המשכנו".
 
"מוגבלות? זה הכל בראש"
 
לאחר ששוחרר מהשיקום בבית החולים, חזר ינון לחיים האמיתיים בחוץ. "אני תמיד אומר שהשיקום האמיתי מתחיל באמת כשאתה יוצא מהשיקום. עכשיו אתה לבד, כבר אין את כל האנשים שמחבקים אותך. כולם חזרו לעיסוקיהם. ושוב אתה אומר לעצמך שהאפשרות שלך היא או לשבת בבית ולבכות על מר גורלך... או פשוט לצאת החוצה ולהתמודד עם כל הקשיים ולהתחיל לחיות. בחרתי באפשרות השנייה".
 
לא הייתה לך קנאה בכל מי שיכול היה ללכת סביבך?

"לא. אף פעם לא חשבתי על זה... אני במקום אחר וטוב לי במה שאני... אין בי קינאה. להיפך, אני כל הזמן מגלה דברים חדשים ומוכיח לעצמי שעם כל הנכות – אני יכול להגשים את כל החלומות שלי. זה התחיל בזה שלפני שנפצעתי הייתי משחק כדורסל, ועם הפציעה הבנתי שאני יכול להמשיך לשחק כדורסל - אבל על כסא. בהתחלה זה היה מאוד קשה רגשית, אבל היום אני נהנה מזה מאוד. זה סוג של 'מכוניות מתנגשות' (צוחק) ומדי פעם צריך לקלוע לסל.
 
במהלך טיול שעשיתי צנחתי ממטוס, צללתי, גלשתי בשלג על הרגליים, גלשתי במים. בקיצור - אין גבול. בכל המקרים אמרו לי: 'תעשה את זה בישיבה, זה לא בשבילך', אבל אני התעקשתי. זה היה מורכב, אבל בסופו של דבר כאשר הצלחתי – הרגשתי סיפוק אדיר! הרגשתי שאני מנצח את המוגבלות שלי ולא נותן לה להכתיב לי את החיים".

החתונה
 
במשך השנים, ניסה ינון לא מעט פעמים להיפגש עם בנות פוטנציאליות עבורו, למטרת נישואין. הבעיה היתה, שגם כשהוא פגש כאלה שהיה נראה שאפשר להתקדם – מיד כשהן שמעו על הפציעה שלו, הן נרתעו וביקשו לנתק קשר. "נפגשתי כל הזמן עם בנות שהציעו לי, וברוב הפעמים, כשנפגשתי עם מישהי, היא ידעה מראש על הפציעה שלי. הבעיה הגדולה היתה לספר לאלו שלא ידעו, שהאדם הזה שהן רואות עכשיו הולך, קופץ ומשתולל לנגד עיניהן – הוא חסר רגליים. ברגע שהייתי מספר את זה בפגישה, בנות היו נכנסות להלם ויותר לא מדברות. ידעתי שבאותו הרגע הפגישה מבחינתן הסתיימה".
 
איך התמודדת עם זה?
 
"תמיד אמרתי לעצמי שזכיתי בזה שאין לי רגליים, כי מי שתהיה איתי - לא תהיה איתי בגלל דברים חיצוניים, אלא בגלל האישיות שלי. כשבנות היו נרתעות, אמרתי לה' תודה רבה שזה קורה עכשיו ולא בשלב מאוחר יותר והמשכתי הלאה".
 
את מירב אשתו הכיר לאחר שמספר חברות טובות שלה, הכירו אותו במסגרת התנדבותית והתרשמו שהוא עשוי מאוד להתאים לה. הן אמרו לה "יש בחור שדומה לך מאד ואת חייבת להכיר". הן ציינו שמדובר בנכה צה"ל, דבר שהרתיע אותה, אך מכיוון שהן כ"כ התלהבו מההצעה, היא הסכמה לבדוק.
 
 עשר דקות מתחילת הפגישה, ינון הרגיש לחץ ברגל ושאל בטבעיות, כאילו הוא מבקש להוריד את המעיל: "יש מצב שאני משחרר רגל אחת?".
 
"הייתי בהלם", נזכרת מירב. "אני עובדת בחינוך מיוחד, מתעסקת עם השונה, אבל ברגע שזה מגיע אליך קרוב הביתה אתה סוגר את הדלת. מיד סגרתי את עצמי. לא שאלתי אותו אפילו איך זה קרה. התרחקתי". אבל הם לא ויתרו והמשיכו להפגש, למרות שמירב לא דמיינה סוף מוצלח לסיפור. היא לא יכלה להשלים עם הנכות שלו. בדמיונה ראתה שכן שהכירה, אדם שנפצע במהלך שירותו הצבאי וכל חייו היה מלווה במטפל. "באופן כלשהו חששתי להיות המטפלת של ינון", היא אומרת.

משך כל הפגישות ביניהם היא לא שאלה את ינון על סיפור הפציעה. גם לאחר שחיפשה באינטרנט ומצאה פרטים על התאונה, נמנעה מלדבר איתו על כך. רק לאחר ארבעה חודשים סיפר לה מיוזמתו את הסיפור, ומשהו בה התרכך, אבל עדיין היא לא הייתה שלמה עם הקשר. את הוריה לא שיתפה, וכשסיפרה לאחיותיה הן ניסו להניא אותה מהמשך הפגישות. "זה לא מה שהתפללנו בשבילך", אמרו לה, אבל לה עצמה היה מאוד נוח בפגישות, ולמרות הרתיעה שליוותה אותה, הרגישה שיש בסיס מצויין לחיים משותפים. עם זאת, לא הפסיקה לחשוב מה יאמרו אנשים שיסתכלו עליהם ביחד: שהיא מטפלת בו? שלא מצאה אף אחד אחר אז התחתנה עם נכה? היא התחילה לחלום שיום אחד ימציאו טכנולוגיה מתקדמת ויחברו לו רגליים.
 
כשסיפרה לינון על חלומה, הוא החזיר אותה למציאות: "אמרתי לה: 'אהיה הבעל הכי טוב, אגיע הכי קרוב למה שאת חולמת עליו, אבל רגליים אין לי ולא יהיו לי'". מירב בלעה את הרוק. היא שאלה: "מה יקרה אם תקום יום אחד בבוקר ותגיד שאתה לא יכול ללכת יותר? מה אז?". הוא השיב: "מה יקרה אם יום אחד את לא תתעוררי בבוקר? מה אז?". השיחה הזאת גרמה לה לראות אותו באור אחר, ומאותו רגע החליטה שהיא מתעלמת מהבעיה של הרגליים.
 
במהלך תקופת הפגישות שלהם נסע ינון ללונדון, להתקנת תותבות חדשות. מירב החלה אז ללמוד חינוך מיוחד. לפני שנסע אמר לה ינון שהוא נותן לה כמה זמן שהיא צריכה על מנת לקבל החלטה. מירב נשארה עם המחשבות. "פתאום כשהוא נסע הבנתי שהוא מוציא ממני את כל הטוב שבי, ושבסופו של דבר, הוא האדם המתאים לי ביותר. קיבלתי החלטה שאני רוצה להתחתן ולא מעניין אותי מה יגידו אחרים". היא בישרה לו את החלטתה.
 
כשחזר ינון לארץ נותרה בפניהם עוד משוכה אחת – להכיר בין ינון להוריה של מירב. היא הציגה אותו בפניהם, ולא אמרה שרגליו נקטעו. ההורים התרשמו מינון והתלהבו, אך מאוחר יותר, כשסיפרה שהוא נכה צה"ל ושאין לו רגליים, ההתלהבות התחלפה בכעס. "אבא שלי אמר: 'אני לא מוכן לתת את ברכתי לקשר הזה. את צעירה ואין לך מושג מה את עושה. את תטפלי בו כל החיים שלך'".
 
ינון דווקא הצליח להבין את הקושי, והפציר במירב לתת להוריה זמן לעכל את הבשורה. המפגש עם משפחתו ריכך את הוריה עוד קצת. "היום ינון הוא הפייבוריט שלהם, הם אוהבים אותו מאוד", אומרת מירב.

באורח סמלי, חתונתם של השניים התרחשה בדיוק ביום ובשעה שבהם שוחרר גלעד שליט מהשבי. "אני זוכר שבאותו היום הלכתי לכותל והתפללתי בין השאר על גלעד שליט, וברגע שחתמתי על הכתובה - נכנס מנהל האירוע ואמר שעכשיו חתמו על הסכם לשחרור גלעד שליט. הייתה התרגשות עצומה בחתונה, בעיקר כשראיתי את הרופאים והאחיות מרמב"ם שמילאו את הבטחתם ובאו לרקוד בחתונה שלי". ינון, כאמור, לא שכח להזמין אף אדם שהיטיב איתו במהלך השיקום שלו. כך יצא, שבחתונה השתתפו מאות אנשים, שהיו חלק מחייו של ינון בתקופות כאלה ואחרות, ביניהם אחיות שסעדו אותו כמעט עשר שנים קודם לכן, שעה שהיה פצוע טרי שרק איבד את רגליו. הוא זכר היטב שניסו לעודד את רוחו ואמרו לו: 'אנחנו עוד נרקוד בחתונה שלך'.
 
החתונה עצמה היתה מרגשת בצורה בלתי רגילה. אחד השיאים היה, כשינון ומירב נכנסו לתוך האולם לאחר החופה, לראשונה כזוג נשוי, וסביבם חגו על כסאות גלגלים במעגל ענק כל החברים של ינון, שהיו נכי צה"ל בעצמם.
 
"ייאוש? אין דבר כזה"
 
סך הכל, עם חלוף השנים, ינון הצליח לחזור לתפקוד כמעט מקסימאלי, אך לפני כשנה הכאבים ברגליו הלכו וגברו, והוא התקשה לעמוד לאורך זמן. על ריצה או רכיבת אופניים לא היה מה לדבר.
 
על פי רוב, התאמתן של פרוטזות לנכים אינה עניין מורכב, אלא שהמקרה של ינון אינו מקרה רגיל. "בשנה האחרונה הגענו אשתי ואני לארצות הברית, לצורך התאמת תותבות. עד אז הייתי בהרבה מקומות בעולם, אבל אף אחד לא הצליח להתאים לי פרוטזה באופן מקסימאלי. ניסיתי הרבה טכניקות על מנת להקל על עצמי אבל לא מצאתי. הבעיה היתה שהרגליים נקטעו בפיצוץ ולא באופן מבוקר בבית החולים, לכן הגדמים שלי מאוד קצרים וסגורים עם שתלי עור. באחד הגדמים יש אף נקודות עצביות רגישות, המקשות עוד יותר על תהליך התאמת התותבות".
 
בני הזוג הבינו, שאם ברצונם לחזור לחיים תקינים, הם חייבים לצאת למסע נוסף של חיפוש תותבות. הם ניסו את מזלם במכונים שונים להתאמה של פרוטזות בארצות הברית. באחד המכונים נאמר לינון שעליו לשוב ארצה, כיוון שהפתרון היחיד לבעייתו הוא ככל הנראה ניתוח, אבל ינון לא היה מסוגל לחשוב על ניתוח נוסף, לאחר כמות הניתוחים שכבר עבר. למרות זאת, גמלה בליבם של השניים החלטה - לא חוזרים לארץ עד שלא מוצאים פתרון שיעמיד את ינון בחזרה על הרגליים כאדם עצמאי.
 
לאחר שהפכו כל אבן, ובחלוף כמעט שנה מאז תחילת שהותם בניכר, שמעו בני הזוג על פרוטזות חדשניות, שמשמשות אף אצנים נחשבים וקטועי רגליים ברחבי העולם. את הפרוטזות, אפשר להרכיב ללא כל התערבות רפואית, ונראה היה שהן עשויות מאוד להתאים למצבו המורכב. כך הגיעו אל אריק שפר, מומחה בינלאומי לתותבות, המייסד והמנכ"ל של מכון "צעד קדימה". הם סיירו במכון ויצאו נפעמים. "חשבתי שאני כבר יודע הכול על פרוטזות, אבל שם הבנתי שאני לא יודע כלום. לא האמנתי שפצועים במצב קשה יותר משלי, אנשים בלי ברכיים, יכולים לרוץ... מהרגע הראשון במכון ידעתי שהגעתי למקום הנכון".
 
כשהבין שקיים פתרון לבעיה שמלווה אותו כבר כ"כ הרבה שנים, ינון לא ידע את נפשו. נלהב מאינסוף האפשרויות שהוצגו בפניו, סיפר לשפר כי הוא רוצה זוג פרוטזות לריצה, וכאלו שיתאימו לשחייה ולרכיבה על אופניים. שפר הציג בפניו רגל מיוחדת שהמציא – תותבת קבועה שרק הבסיס שלה מתחלף: להליכה, לריצה, לרכיבה. התפקוד של ינון, כך העריך, יעלה מ-20% ל-70%. "מבחינתנו זה היה כאילו בישרו לו שהוא יחיה עוד מאה שנה...", אומרת מירב.
 
ינון הרגיש בעננים, אבל אז הגיעה הנחיתה הכואבת אל הקרקע: מחירן של זוג תותבות כאלה הוא 150 אלף דולר, לא פחות. ינון ומירב הביטו זה בזו, מבוהלים. מירב התעשתה ראשונה: "זה אולי יהיה קשה, זה יהיה כואב, אבל אנחנו לא זזים לשום מקום עד שיהיו לך רגליים חדשות", הבטיחה, בלי שיהיה לה מושג איך תקיים.
 
מאיפה משיגים 150 אלף דולר?!
 
"בבת אחת הפכנו לנזקקים", אומר ינון. "לצערי, משרד הבטחון לא הסכים לתמוך וכך נשארנו להתמודד לבד. אנחנו רגילים להיות בצד הנותן, ולא פשוט להיות פתאום בצד המקבל. אתה לא יודע מה לעשות עם עצמך. הרגע שבו הבנתי שאני זקוק לחסדים היה בשבילי נקודת שבירה". מפה לאוזן הם קיבלו שמות וטלפונים של אנשים אמידים, ניסו לכתוב אליהם, להיפגש או לשלוח מייל. בתגובה קיבלו לפעמים כמה מאות דולרים. מבין השורות של התשובות שקיבלו מארגוני הצדקה, הבינו שאם ינון היה נפצע בקרב, ולא בסתם תאונה צבאית, התגובה היתה אחרת...
 
תחושת הבושה גרמה להם לנתק קשרים עם חברים בארץ. במקביל גם מצבו הפיזי של ינון הידרדר: הפרוטזות הישנות שלו נשחקו והוא נאלץ להשתמש בכיסא גלגלים. את החודשים הללו זוכרים בני הזוג כקשים בחייהם. בודדים בניו־יורק, נטולי עבודה, אבודים וכמעט מיואשים. "מטבעי אני אדם שמח ואופטימי, אבל בימים ההם הסתובבתי עם דמעות בעיניים. לא ישנתי בלילות. בעיקר כאב לי שגררתי את מירב להרפתקה הזאת", אומר ינון. "גם אני הייתי שבורה באותה תקופה", אומרת מירב. "אבל כל הזמן חיזקנו זה את זו. כשאחד נפל, השני היה שם בשבילו".
 
בשלב מסויים החליט ינון לפתוח פוסט בפייסבוק ולגולל את סיפורו. "כל מה שאני מבקש הוא הזדמנות לעמוד על הרגליים וללכת. אני חולם לעשות את כל הדברים שאהבתי לעשות לפני הפציעה. לתפקד כמו כל בעל ובן, ובתקווה שבעתיד גם אבא. בחלומי אני יכול לעמוד וללכת, לשחק כדורסל, לרכוב על האופניים שלי, לרוץ ולצלול. אני לא רוצה להישאר בכיסא גלגלים כל החיים שלי. אני מתבייש שהגעתי לנקודה בה אני צריך לבקש תרומות כדי להגשים את החלומות שלי, אבל אין לי ברירה".
 
בעזרת הפוסט הזה, ובעיקר בעזרת שלושה ארגונים שנרתמו לסייע לו – "שובה ישראל", "גולשים לחיים" ו"דרור לפצוע" - הוא הצליח לגייס את הסכום הדרוש. היום שבו הורכבו לגופו הפרוטזות, היה אחד המאושרים בחייו.
 
הרגע הראשון בו הצליח ינון לרוץ מאז הפציעה, לפני 12 שנה, היה לפני שלושה חודשים בלבד. את הרגע ההוא לא ישכח לעולם: "פשוט התחלתי לבכות מהתרגשות שאני רץ, אחרי כמעט 12 שנה. אני רץ ומרגיש את הרוח מפלחת את גופי. ההרגשה היתה מדהימה... היה שווה לעבור כל מה שעברנו בשביל זה".
 
בחזרה על הרגליים
 
כיום ינון ומירב מתגוררים במושב מאור. מירב היא סטודנטית למקצוע פרא-רפואי, וינון מעביר את סיפורו האישי בכל רחבי הארץ, במטרה לחזק אנשים באמונה ולעזור להם לגלות את העוצמות האדירות החבויות בהם.
 
לסיום, מבקש כהן להעביר מסר לקוראים מתוך דבר תורה ששמע, ושחיזק את רוחו לאורך כל הדרך, בפרט ברגעים קשים. "בתחילת פרשת 'לך לך', בספר בראשית, כתוב: 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ'. המילה הראשונה שאומר ה' ליהודי הראשון בעולם היא 'לֶךְ'. אל תישאר תקוע במקומך. תלך, תנוע, תתקדם הלאה. נכון שקל ונוח יותר להמשיך בדרך בה הורגלת, להישאר עם הסביבה המוכרת ולא להסתבך בהתמודדויות חדשות, אבל אם אתה רוצה למלא את הייעוד שלך בעולם, להשפיע ולהועיל לבני אדם - עליך להתאמץ. לפעמים תצטרך לוותר על דברים מסוימים ולפעמים אפילו להיאבק על מה שאתה מאמין בו, אך בסופו של דבר, רק כך תזכה למלא את השליחות שלך.
 
בחיי הקצרים למדתי, שבעזרת אמונה חזקה בבורא עולם ובעצמך - הכל אפשרי. אפשר להתגבר על הכל, גם אם זה נראה גדול וקשה באותו רגע, עלינו להתמודד ולא לברוח, אחרת זה ישיג אותנו.
 
כאשר נפצעתי הייתי בשלב שבו אני מגבש את האישיות שלי. אין ספק שהפציעה גרמה לי להיות אופטימי יותר ולראות את הדברים בפרופורציה. תמיד יכול להיות גרוע יותר. הפציעה עצמה חיזקה בי את האמונה. אם זה ביכולות שלי ואם באמונה שבי. בחורף, לדוגמא, אף פעם לא קר לי בכפות הרגליים... בימים שאני ממהר, אני מכין לי מראש את הרגליים עם המכנסיים, הגרביים והנעליים. בכל דבר אפשר לראות את הטוב", הוא אומר בחיוך.
 
"אני ממליץ תמיד לנסות למצוא את הטוב שבכל דבר, גם אם זה נורא קשה. גיליתי, שכאשר אני רוצה משהו ומציב לי אותו כיעד או כמטרה - בסופו של דבר אני משיג אותו, גם אם זה ייקח שנים. חשוב להיות נחוש ולא לוותר. לאדם יש תעצומות נפש גדולים ביותר, שהוא בעצמו אינו מודע אליהם. אין דבר כזה 'אי אפשר'. היום אני יודע בוודאות, שהמוגבלות האמיתית נמצאת בראש, ולא בשום מקום אחר".