מבט לפרשת השבוע "תרומה"

ססגונא ● הרב יחזקאל שינפלד שליט"א מבאר מה הייתה התחש, שנבראה לצורך המשכן. מדוע הקב"ה עשה נס מיוחד וברא אותה רק לשעה, שהיא זמן קצר כל כך. מפני מה לא ניתנה לחיה הזו זכות קיום להמשך, והיא נעלמה מן העולם ואיננה עוד. ומה עניין שמה – "ססגונא" ● פרשת תרומה

"ועורות תחשים" (כה, ה)

נחלקו המפרשים באיזו חיה מדובר. האבן עזרא מבאר: "מין חיה הייתה בימים ההם, כי כן כתוב "ואנעלך תחש" (יחזקאל טז, י) והנה כבר היה נודע". כך שלשיטת רבי אברהם בן עזרא התחש היא חיה ידועה מימי הנביא יחזקאל. רש"י מבאר אחרת: "מין חיה ולא הייתה אלא לשעה, והרבה גוונים היו לה. לכן מתרגם (אונקלוס): ססגונא, ששש ומתפאר בגוונים שלו".

מוסיף השפתי חכמים: מניין לרש"י, שלא מדובר בתחש, שמצאנו בנביא יחזקאל? כי אותו המין היה חיה טמאה. ולמדנו במסכת שבת, שלא הוכשרו למלאכת שמים אלא דברים המותרים באכילה לישראל. חז"ל למדו זאת מן הכתוב: "למען תהיה תורת ה' בפיך" – "מן המותר בפיך" (שבת כח,ב). לכן רש"י למד, שכאן מדובר בחיה אחרת. חיה טהורה, שנבראה לצורך המשכן, ולאחר מכן מתה ונעלמה מן העולם.

מעניין להבין מפני מה נעלמה החיה מן העולם? ועל שום מה בכלל עשה הקב"ה נס מיוחד לברוא ברייה חדשה? ידוע, שהקב"ה אינו משנה סתם מטבע הברייה, וכאן יצר ה' חיה חדשה לזמן קצר – לשעה! תמוהים הדברים, מה עוד שרש"י מפרש בדרך כלל על פי הפשט, ואילו כאן מתחיל רש"י בדרש, שהחיה הייתה לשעה. וממשיך בפשט של אונקלוס. מדוע?

אולי אפשר לומר, שרש"י פירש, שהדרש הוא חלק מהפשט כדי להבין מה קרה לחיה היפה והמיוחדת הזו. הקב"ה יצר חיה מיוחדת מאד, יפה מאד, חיה טהורה. אבל מידת הגאווה שלטה בחיה הזו. היא מתפארת ושמחה בגוונים שלה, שמכאן שמה: ססגונא. חשוב לה להראות לכולם את היופי המיוחד, שנתן לה הבורא. יצור כזה, שמתגאה ומתפאר ביופיו, אין לו זכות קיום. במיוחד, כשעם ישראל בונה מקדש, בית להשראת שכינה. ועם ישראל אכן גייס זהב, כסף, נחושת, עצי שיטים ועורות אילים מאודמים. את הדברים המפוארים והיפים ביותר, לבית של ה' ! אבל צריך לדעת, שכל מטרת היופי באה להראות על נדיבות הלב של עם ישראל.

להראות, שישראל עושים לשם שמים, מוכנים לתת את המיטב לבית ה'. בזמנים ההם היה קשה להשיג דברים יפים. במיוחד, שהם היו במדבר. אבל עם ישראל התגייס במלוא הכוח, כדי להראות, שהם רוצים להחזיר עטרה ליושנה, אחרי סילוק השכינה כתוצאה מחטא העגל.

ישראל התאמצו מאד, לכפר על החטא. ולהשיב את השראת השכינה לישראל, להחזיר את ענני הכבוד, שהסתלקו אחרי החטא, וחזרו לשכון מעל המשכן.

דווקא במשכן כזה אין מקום לגאווה. על הגאה אמר ה': אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת.

לכן החיה היפה הזו נעלמה מיד - משום שהיא התגאתה. מהחיה הזו נלמד קל וחומר לנו– בני אדם. אדם יכול להיות יפה מאוד במעשיו, בחכמתו ובכישוריו. אם נדבקת בו מידת הגאווה, אין לו זכות קיום. השכינה הקדושה אינה רוצה את מחיצתו. לכן אולי נעשה הנס הזה ונבראה חיה כזו, יפה מאד. חיה שאינה בנמצא בין כל החיות ובעלי החיים. אבל בגלל ההתפארות שלה, הגאווה שלה, היא נכחדה מן העולם. אם ככה נגזר על חיה, שאין לה בחירה, אין לה כוח הדיבור והמחשבה המעמיקה, הרי יהודי, שזכה להבין וללמוד, צריך לדעת, שכל היופי והכישרון הם מתנה מהבורא יתברך. וה' שונא גאווה. לכן לגאווה אין זכות קיום בעולמו של הקב"ה.

לפי היסוד הזה אפשר להבין, מה ראה רש"י לבאר את סיבת השם של החיה "ססגונא" – מארמית. האם בכל שם של התרגום מבאר רש"י את הסיבה של השם? וכי רש"י הוא ספר בלשנות לשפה הארמית? למשל, בתורה מופיע שש (פשתן), בארמית קוראים לשש: בוץ. רש"י אינו מבאר את משמעות המילה.

המהר"ל דיסקין מסביר, שלפי רש"י החיה הייתה רק לשעה. לכן הגויים לא הספיקו לכנות את החיה בשם. אונקלוס מדעת עצמו, ועל פי סברא, כינה את החיה "ססגונא". ורש"י הבין, שיש צורך לפרש את סברתו של אונקלוס. הצורך היה ללמד אותנו מוסר, שכל יציר כפיו של הקב"ה שמתפאר – אין לו זכות קיום.