"ובלכתך בדרך"

רחל החלה להרגיש כאבים ברגלה, והם הלכו והתגברו עד כדי קשיים בהליכה ● הרופאים היו אובדי עצות, אבל הרבי מליובאוויטש זיע"א ידע את האמת: הבעיה היתה במזוזה ● סוף טוב, הכל טוב

שנת תשמ"ג (1983). אליהו ורחל התרגשו מאוד. כמה תפילות ובקשות השקיעו, כמה ייחלו לרגע בו ימצאו את עצמם הורים. כעת, ביניהם ובין הרגע הזה הפרידו כמה חודשים בלבד. אלא שהזוג הצעיר לא תיאר לעצמו עד כמה ארוכים עלולים להיות חודשים אלו.
 
זה התחיל בסימפטומים שגרתיים למדיי שהתגלו אצל רחל. בחילות וחולשה, שלא ריגשו אותה יתר על המידה. "המשיכי בשגרתך", אמרו לה יודעות דבר. "אלו תופעות טבעיות והגיוניות במצבך". אולם כמה שבועות אחר כך גם ה"יודעות דבר" דיברו אחרת.
 
רחל התעוררה בוקר אחד בתחושה משונה שלא הצליחה להגדיר. מאוחר יותר התמקדה התחושה המשונה ברגל. בימים הבאים תקפוה כאבים עזים במקום ומיום ליום הם הלכו והחמירו. רחל אישה נמרצת ויסודית. היא ביררה אצל מכרות אם שמעו על תופעה כזו וקיבלה מהן עצות ותרופות סבתא למכביר. אלא שכל אלו הועילו מעט מאוד, ואדרבה, ככל שהזמן חלף הרי שהכאבים התגברו.
 
בשלב זה קלטה רחל שהדבר רציני יותר משחשבה ופנתה לרופאה שלה. הרופאה הפנתה אותה מיד לבדיקות שונות ויסודיות כדי לברר את שורש הכאב, אלא שבסופן שבה רחל לביתה באותו מצב בו יצאה ממנו. הבדיקות לא הצליחו לגלות את מקור הכאבים.
 
בשבועות הבאים הלך מצבה והדרדר, עד שהגיע שלב בו התקשתה האישה הצעירה ללכת על רגליה. הליכה למכולת או לעבודה נהיו בלתי אפשריים בעבורה וגם בתוך הבית היא נאלצה להישען על הליכון. ההחמרה האחרונה דחקה ברופאה למהר לשלוח את רחל אל בית הרפואה.
 
קירות לבנים, ריח תרופות חריף ומהומה רבה קידמו את פניה של רחל בחדר המיון. היא הגישה את ההפניה לפקידה התורנית ועד מהרה מצאה את עצמה מתרוצצת מבדיקה אחת לשנייה – שכקודמות להן לא גילו מאומה. הרופאים עמדו נבוכים מול הניגוד שבין התוצאות התקינות של הבדיקות לבין המצב הלא תקין בהחלט של האישה.
 
באיזה שהוא שלב קרא רופא בכיר לה ולבעלה והודה כי הרופאים אינם מצליחים לגלות את מקור הכאבים הבלתי נסבלים. "מכל מקום, אנו ממליצים לשמור אותה כאן תחת מעקב, כדי לפחות לנסות למנוע הידרדרות". בני הזוג קיבלו החלטה ורחל נשארה מאושפזת. תקוות גדולות הם לא תלו ברופאים, אבל קטנות – כן.
 
רחל ובעלה הנם חסידי חב"ד ויחד הם התיישבו לכתוב לרבי מליובאוויטש זצ"ל ולתאר לו מה מצבה של רחל. הם עשו זאת בפינה שקטה בפרוזדור בית הרפואה. אליהו לקח את המכתב ושלחו בדואר.
 
כשבועיים לאחר מכן, באחד מביקוריו התכופים אצל רחל, הגיע אליהו קורן משמחה. מאמתחתו בצבצה מעטפת דואר אוויר. "הגיעה תשובה מהרבי!". הרבי הורה לבדוק את כשרות התפילין והמזוזות.
 
באותו ערב הוסרו כל המזוזות מהמשקופים בבית הקטן ואליהו נטלן יחד עם התפילין שלו והלך לביתו המוכר של הסופר. הסופר התפלא למראהו. "נדמה לי שלא מזמן בדקתי את המזוזות הללו", תהה בקול.
 
"נכון", אמר לו אליהו. "אולם הסכם עמי כי אין הרבי מורה לחינם!". אליהו סיפר בקצרה לסופר בעקבות מה הגיעה הוראתו זו של הרבי, וכעת ניגש הסופר אל הבדיקה ברצינות יתירה. הוא היה נחוש למצוא את הבעיה ולפתור אותה, לטובתה של רחל הסובלת.
 
חמוש באלומת אור חזקה, משקפיים וכלי עבודה נוספים התיישב ליד המזוזות, נכון להקדיש לעבודה אפילו זמן רב. אבל בתוך רגעים מועטים, כבר במזוזה הראשונה שבדק, הזדקר הפסול למול עיניו. המילה 'בלכתך' הייתה חסרה! ההתאמה בין המילה החסרה לבין מחלתה המסתורית של רחל הייתה מושלמת.
 
אליהו מיהר כמובן להזמין מזוזה חדשה ומהודרת, וזמן לא רב אחר כך – השתחררה רחל מבית הרפואה מהלכת על רגליה כאחד האדם. כשם שלא ידעו את סיבת חוליה כך לא מצאו הסבר הגיוני לרפואתה הפתאומית.
 
בבוא העת, חבקו אליהו ורחל באושר רב את עוללם הראשון.