הבמאי יצחק (איז'ו) ליבוביץ' בראיון
אין שום דבר צפוי במסלול חייו של הבמאי יצחק ליבוביץ' ● סיפור לידתו נפתח ברומניה של לפני חמישים שנה, ומאז הוא מתגלגל ● הוא מחפש כל דרך כדי להשפיע ולחדור אל הלבבות, והוא שופע סיפורים מרגשים ● ראיון על תיאטרון, אמנות וליקוטי מוהר"ן
אנטון צ'כוב, המחזאי הרוסי, ניסח את אחד הכללים במבנה האפוס הבימתי כשקבע: "אקדח שמופיע במערכה הראשונה תמיד יירה במערכה השלישית". כל שלב מאוחר מחויב תכנון מראש. בבמה, ממש כמו בחיים, אין מקום לשום פרט מיותר. אבל עם כל הכבוד לעקרונות בימוי, דרמת חייו של אמן המשחק יצחק (איז'ו) ליבוביץ' שולחת את הצופים בו לחשוב מחדש על המיתוסים שמקבעים אותם.
כמו במחזה טרגי הוא מגיע אל עולם המשחק בטעות, כובש אותו בסערה והופך לדבר המבטיח הבא של המחזאות הישראלית, ואחרי שרושם שיא בהצגה שרצה יותר מכל אחת אחרת בארץ מגלה שלבמאי המסתורי שלו יש תכניות אחרות לגמרי. בלי עזרה ממאפר הוא מוצא את עצמו עם פאות וזקן ועמוד של אש יוקדת מספרי הרה"ק רבי נחמן מברסלב.
אחר כך יגיע המתח לשיא. ההכרעה בין המקצוע לנפש תהיה רצופת הוכחות. והסוף מפתיע יותר מהכול. ההצגה תתקדש ותיעשה לכלי ששובה לבבות ומכניס אותם תחת כנפי השכינה. במחזה הזה האור לא נדלק והשחקן לא הולך לשום מקום. הוא נשאר, גיטרה גדולה בידו, ובשפה עשירה מוכיח לכל מי שבא איתו במגע מי מפעיל את העולם הזה. חושף את הטוב שמסתתר בתוך הערפל.
מערכה ראשונה: העולה מטפס עוד
הסיפור שלו נפתח באירופה של לפני חמישים שנה. בן לזוג יהודים רומנים שכמו שאר מיליוני נתיניו של הרודן צ'אושסקו נאלצים להתנתק מכל מה שקשור לדת המסורתית, שבתפיסה המקומית נחשבת לאופיום להמונים. הילד מוכנס בבריתו של אברהם אבינו ונקרא על שם בנו יצחק. בעגה המקומית הוא מכונה 'איז'ו', כינוי שלא יעזוב אותו גם בהמשך.
כשהוא בן שנה מצליחים ההורים לעלות למדינה היהודית, שבתקופה ההיא מתהדרת בקיבוצים ובאחוות פועלים. העולים החדשים מתיישבים בקריות ועושים את המאמץ המהגרי לטשטש מבטא ולקלוט שפה. הם יצליחו פחות, איז'ו יפרח. הוא ילמד את השפה הצברית על רבעי הניואנסים שלה ויטפס כמלך כיתה מרשים.
הטוויסט המפתיע הראשון של חייו מופיע בנערותו. זאת תהיה המורה לתנ"ך שתשליך את איז'ו הבלתי ממושמע מהכיתה בעיצומו של מבחן בלי לדעת שהיא נותנת את האות לקריירה מבריקה של יצירה. "כלום לא נעשה בטעות", הוא מוחה היום. "יש מישהו שצופה ומביט מראש על כל מה שעתיד לקרות. זה היה הייעוד שבורא עולם הכין לי. יש רק שלוחים", הוא אומר בראיון לישראל גרוס מ'בקהילה'.
השנים והאירועים שהובילו אותו גורמים לו לצחוק. "בתיכון שלי לא הייתי התלמיד הגאון. בסביבות גיל 15, כשבכיתה נערכו בחינות במסגרת לימודי תנ"ך, מצאתי את עצמי בוהה בחומר בלי קצה חוט של הבנה. מצדי, הציון היה כתוב מראש. לא היה לי הרבה מה להפסיד, אז התחלתי לדבר עם עצמי בשפת קודים. הכיתה התפקעה מצחוק, והמורה מאוד כעסה. בפרוזדור נפגשתי פנים מול פנים עם המנהל הקשוח, וכמוצא אחרון ברחתי אל הדלת הראשונה שהייתה פתוחה. נפלתי על כיתת דרמה בעיצומן של הכנות לקראת המחזמר של התיכון. המורה חשב שבאתי לאודישן ומיד זימן אותי להציג את כישוריי. נשאלתי אם אני יודע לשיר והנהנתי בראש בלי להסס. האלטרנטיבה הייתה שולחן המנהל".
הדיאלוג זכור לו היטב. "מה אתה רוצה לשיר?", שואל הבוחן, והוא משיב: "לא יודע". הבוחן מציע שיר מתוך מחזה מוכר. "מעולם לא ממש שרתי", הוא משחזר. "הדו שיח התנהל באקראיות כזו, שהיום אני יודע לכנות כהשגחה. שרתי מתוך הזיכרון. המורה התלהב. התקבלתי מיד כזמר הראשי במחזמר".
עתה הגיע רגע האמת. "המורה, שהשתכנע מכישוריי המוזיקליים, המשיך לנסות את מזלו ובירר אם יש לי רקע גם במשחק. לא היה לי מושג מה זה בדיוק אומר. חוץ מבדיחות בין החבר'ה, בעיקר במהלך השיעורים, מעולם לא הזדמן לי להתנסות. אבל ברוח השעה השבתי בחיוב. למחרת סידרו לי מבחן בד. הצוות התרשם. הוטל עליי תפקיד נוסף".
עוד לא מחיאות הכפיים. עוד תזדקקו להן. "המחזמר גרף הצלחה היסטרית, וההופעה המשיכה להתגלגל גם מחוץ לגבולות חיפה. סבב ההופעות וההדים שהן הכו יצרו המון הערצה סביבי. הייתי כוכב בקריות. ההמשך היה מתבקש".
גיל הגיוס תופס אותו מוכן. למרות חוסנו הגופני הוא מצוות ללהקת בידור צבאית, ובין שורותיה רוכש עוד ניסיון ועוד ידע. אלא שהוא כבר מספיק בשל לחשוב גם על היום שאחרי. "הייתי נעלם הרבה. לא סבלתי את ההופעות. ביקשתי להיות עוזר. כך ביליתי יותר שעות במחסנים מבהופעות". את הזמן הפנוי הוא מקדיש ללימודי משחק מסודרים בבית הספר 'ניסן נתיב'. ההאוורד של עולם הבמה.
שנה אחת במסגרת צה"ל ועוד שנתיים כמשוחרר מספיקות לו כדי להקיף את המקצוע. בסיום הלימודים הוא לא שב לקריות. הוא יורד לעיר הגדולה ומחפש את דרכו בתל אביב הבוהמית.
מערכה שנייה: לתהליך יש זיפים
אם יש משהו צפוי במסלול של ליבוביץ הוא הבלתי צפוי. בסיום הלימודים הוא לא מבקש להצטרף לבית הצגות פעיל. "מטבעי, אני לא אוהד גדול של הממסד", הוא מסביר. "חיפשתי מקוריות שתיתן ביטוי לרוח שלי והחלטתי להקים בית הצגות בעצמי. קראתי לו 'התעוררות', והוא התמקד בהצגות ילדים ונוער".
התעוררות? עדיין היית רחוק מתשובה, לא?
"נכון, וזו נקודה מעניינת. לשם הזה יש צליל מאוד יהודי, נוטה להתחזקות, ובכל אופן לא חשבתי בכיוון. 'התעוררות' ביקש להעלות את המודעות לנושאים שלדעתי היו ראויים ליחס. דרך המשחק רציתי לעורר את התודעה לעניינים שבעיניי נחשבו לעקרוניים. לכן קראתי לו כך. למפרע, יש לו משמעות מיוחדת וכפולה".
החיים התל אביביים סוחפים את איש המשחק המצליח עם הזרם. סבב רצוף של הופעות בכל רחבי הארץ. כתיבת מחזות, בימוי, חזרות. הצוות מוצלח ומבריק, סביבה איכותית וקהל מעריצים שרק הולך וגדל. ההצגות שהוא יוצר מכות גלים. הציבור מבקש הדרן, והן עולות שוב ושוב. ואז זה מגיע. ליבוביץ' עושה פניית פרסה. השחקן הראשי בורח מהבמה.
המסע אחר התשובה מתחיל בתוך תל אביב, דווקא כשבית ההצגות שלו פופולרי ומפיק הצגה מצליחה. "זה היה תהליך ארוך ומורכב. הוא כלל עליות ומורדות. לא כל הרגעים היו שווים. לא זבנג וגרמנו. התחלתי לגדל זקן ופאות, אבל בתחילה ניסיתי להסתיר אותם. הסברתי שהדמות בהצגה זקוקה לזיפים. הצנעתי את הפאות הקטנות מתחת לקסקט. היה חשוב לי לא להדאיג את צוות השחקנים שעבד איתי".
הוא לא באמת הצליח. "הצגת הבכורה של מופע מסוים נקבעה ליום שישי בערב. ההתלבטות הייתה קשה. בסוף לא השתתפתי בה. רק במוצאי שבת באו החברים ודיווחו על ההצלחה הדרמטית. הקהל יצא מהכלים. זו הייתה לחיצת הדוושה הראשונה במרוץ מדהים של למעלה מ-1,600 הופעות. עבורי זה היה צעד גדול".
מה נתן את הדחיפה לשינוי?
"היום אני יודע שלמעלה ריחמו עליי והצעידו אותי בכיוון הנכון, אבל אז לא הבנתי מה קורה איתי. תמיד חיפשתי את האמת, חתרתי נגד הזרם וחיפשתי תשובות לשאלות המהותיות שאמורות להטריד את כל מי שנושם אוויר על הכדור הזה: למה? ולשם מה? קראתי המון ספרים, מכל המינים והסוגים. פילוסופיה, הינדואיזם ושאר הבלים. אחר כך נקלע לידי הספר האמיתי. ליקוטי מוהר"ן".
חבר המליץ, וליבוביץ' פתח את הספר עם האותיות הצפופות וקרא את השפה הלא מוכרת, את שילוב הקבלה, הארמית והמושגים הכול כך זרים, לבד-לבד. "אני לא מסוגל להסביר את התופעה הזאת. לא הבנתי מילה, ובכל זאת המשכתי לקרוא ולקרוא. משהו בתוכי נשאב אל המילים הקדושות". גם עשרות שנים אחרי, כשהוא כבר מוסר שיעורים בספר וקטעים שלמים מתוכו שגורים על לשונו, הוא בטוח: "אני לא מתיימר לקלוט את עומק הכוונה של רבנו".
הלהט שלו מצליח להדביק גם את אשתו, שמצטרפת אליו כנגד כל הסיכויים, ולאחר מכן מבעיר הרבה ניצוצות. "למי שזכה להיוולד בתוך בית המדרש קשה להבין איך הציבור החרדי נתפס בחוץ לעתים. אנחנו, אלה שמכירים את השפה של הציבור הכללי, לא שופטים. רק מנסים לקרב".
איך? הצגות.
מערכה שלישית: כשנגיע לגשר נאמין
רב המכר שכתב, 'האור הגנוב', כובש. התוכן מפתיע לא פחות מהשם: סיפורי השגחה שמסתתרים מאחורי היומיום, בעיקר כאלה שסובבים את המתקרבים אל הצדיק מברסלב ואל משנתו. הספר מכר יותר מארבעים אלף עותקים, אבל "לפחות ארבע מאות אלף איש קראו בו והעבירו אותו מיד ליד. אם היה שוק הגון יכולתי להתפרנס מההשקעה האדירה, אבל כך רצו משמים".
אפשר דוגמה אישית?
"מה זאת אומרת?", הוא מתקומם בדרכו. "את כל חיי מנהלת השגחה מופלאה".
נו?
הוא מתרצה. "הנה שניים למי שאוהב סיפורים. אני מזהיר: לחלקם אין פשר. הראשון התרחש בתחילת דרכי בתשובה. ביקשתי מההורים שישלחו לי את התפילין שרכשו לבר מצווה שלי. רציתי שיהיו לידי. למחרת השכמתי בארבע לפנות בוקר - עוד לא שמעתי על זמן הנחת תפילין - הסתגרתי בחדר כדי שאשתי לא תחשוב שהשתגעתי והנחתי אותן. אלו היו ימי הפיגועים הנוראיים שידעה תל אביב. אוטובוסים התפוצצו במרכז, והתושבים היו בפחד מתמיד. לפתע שמעתי צווחות. זינקתי, רצתי החוצה וליתר ביטחון הצטיידתי במקל. פילסתי דרך בחושך, נערך שלא יפתיעו אותי. כשהתקרבתי לבניין ממול ראיתי אדם מבוגר שרוע על הרצפה, משתנק, וריר נוזל מפיו. חוץ מהעובדה שראיתי את פניו לא הייתה לי היכרות עם האיש הזה וגם לא ידע בעזרה ראשונה, אבל הרגשתי שאני יודע מה צריך לעשות.
"דפקתי על הדלת הסמוכה ויריתי הוראות על השכן הנדהם: תמלא לי כוס מים, תוסיף עשר כפות סוכר ותזמין אמבולנס. הוא ניסה לפקפק, אבל אני שכנעתי אותו. הביטחון שלי נגמר כשהתחלתי להשקות אותו. המים נפלטו מפיו והוא כמעט נחנק. אבל אני בשלי, ממשיך להצמיד את הכוס לשפתיים. כשהגיעו הרופאים התברר שהצלתי את חייו. אני ידעתי: התעוררתי לפנות בוקר כדי להציל אותו ואותי".
לסיפור השני, מדהים לא פחות, יש עדים נאמנים. "היינו בטנדר בדרך להצגה. בסביבות מחלף שפירים אמרתי לצוות: חבר'ה, בואו נגיד תפילת הדרך. חלק סירבו, חלק הקשיבו בסובלנות. צעקתי את התפילה בהתלהבות. פחות מחצי דקה אחר כך קרס גשר עשרה מטרים לפנינו. שני פועלים זרים נהרגו, אנחנו ניצלנו. התחלתי לצרוח: אתם רואים? התפללנו, וה' הציל אותנו. הם פקפקו, אבל לי זה היה ברור".
זה לא היה הסוף. "בשער הגיא ירדנו להפסקה קצרה, כשאחד מאיתנו לוקח את הרכב לתדלוק. פתאום, משום מקום, מתקרב יהודי מבוגר שזקנו יורד על מידותיו. הוא ניגש אלינו, ומכולם בוחר בי. תופס אותי, שם יד על כתפי ולוקח אותי הצדה. שואל לשמי וכותב ראשי תיבות, גימטריות וחידושי תורה על דף. הוא אומר לי שהוא צריך את עזרתי בקירוב יהודים בהולנד. הייתי נבוך ומבולבל. אין לי תשובה מיהו, מה הוא ידע עליי יותר משאר הנוכחים ובעיקר מה הוא רצה לרמוז לי".
החזרה בתשובה עצרה את העשייה. "מיעטתי להופיע. בעיקר התפרנסתי מתמלוגים על הצגות שכבר רצו. זה הספיק ממש בקושי, אבל נפשי חשקה בתורה. שברתי תכניות חיסכון ונכנסתי ללמוד בישיבה של הגאון רבי מרדכי אויערבך מתל אביב. רציתי להשלים פערים. לא היה קל, ולאחר תקופה לא ארוכה רוקנתי את כל החסכונות. הבנתי שכדי לפרנס את ששת ילדיי איאלץ לחזור למקצוע. עכשיו אני כותב מאותו כישרון, אבל בתוספת מטען רוחני".
מערכה רביעית: תווים של השגחה
את מאמר חז"ל על כך שבעת הגאולה עתידים התיאטראות להפוך לבתי מדרשות דורש ליבוביץ' בפרשנות משלו: "אנשים באים להצגה למטרות בידור, ואנחנו יכולים למלא אותה בתוכן אמיתי ובמסרים חיוביים". נאמן למשנתו הוא שב לכתיבת מחזות, הפעם בדרך התורה ועל פי הוראות רבנים.
קהל היעד מורכב. "רוב ההצגות מיועדות בעיקר לקהל החילוני והדתי-לאומי. בתחילה ניסיתי ליצור גם עבור הציבור שלנו. צילמתי הקרנות עבור ארגונים כמו 'ערכים', כתבתי מחזות והצגות למוסדות שונים וגם שיחקתי במספר הזדמנויות מוצלחות. מצחיק לפגוש אנשים שמתייחסים אליך כאל הדמות שגילמת. הם מזדהים איתה, אוהבים אותה או כועסים בשבילה, וכשהם פוגשים אותי ברחוב הם לא מצליחים להפריד ביני לבינה".
למרות האופטימיות, הנושא מחלץ ממנו אנחה. "אני לא שמח להביע דעה בסוגיה המורכבת הזו, ובכל זאת. יש קושי מסוים ליצור בציבור שלנו, שאמון על לימוד תורה יומם ולילה ותופס את כל השאר כבזבוז זמן. המציאות רחוקה מהאוטופיה הזו, והלוואי שהיינו אוחזים בה. לצערי, אני נחשף לצעירים ולצעירים פחות שבהיעדר אלטרנטיבה ראויה יוצאים לרעות ולראות בשדות זרים, רחמנא ליצלן, בשעה שאמנים שעובדים רק על פי תורה נאלצים להופיע בפני ציבור מרוחק, להתפשר ובעיקר להשקיע כספים כדי לעמוד בתחרות.
"השפעת המשחק על החינוך עצומה. אם מישהו יקום וייקח את הענף בידיים חרדיות הוא יעשה צעד עצום. יש אמנים רבים, רובם בעלי תשובה, שמכירים את העולם הזה לא פחות מעמיתיהם החילונים. ניתן ליצור חלופה לכל החומר האסור שמאיים לפרוץ פנימה. יש אפשרות לעשות הכול על טהרת הקודש ולהפיק תועלת. זהו כלי עוצמתי שאפשר לנצל לטוב".
כך או כך, לליבוביץ' השחקן אין זמן לבזבז. הוא מחפש כל דרך כדי להשפיע ולחדור אל הלבבות. במקומות שאין במות הוא מתייצב עם הגיטרה. היכל הניגון קורא לו, ואת התוצאה הקליט באלבום 'דבר איתו'. מה גרם לו להחליט לשיר? "קריירת שירה של ממש לא הייתה לי, אבל בעבר הקמתי מקהלה בשם 'איז'ו והעזים'. ההרכב היה מדהים ומקצועי, אבל הפרויקט ירד ברגע האחרון בגלל ויכוחים וסכסוכים בין האמנים. בכלל, הנגינה ליוותה אותי מאז שאני זוכר את עצמי. כבר בגיל צעיר ניגנתי בגיטרה. במצבי רוח מסוימים הייתי נכנס לחדר ופורט. אבל אף פעם לא חשבתי לעשות משהו עם זה. המוזיקה תפסה חלק משמעותי בעולם שלי בעיקר כמאזין. התחלתי ליצור אותה בעצמי מאוחר יותר.
"'דבר איתו' הזה נוצר מתוך לימוד תורה. החברותא שלי מתופף במקצועו ויום אחד סיפר לי שהוא רוצה לנגן. הזמנתי אותו אליי. יש לי מערכת תופים במחסן. נפגשנו וניגנו יחד. המוזיקה עשתה טוב לשנינו. השילוב היה נפלא, הנשמה מצאה מילים. ניגנו כל מיני סגנונות, והיו גם הלחנים שלי. עם הזמן יצא אלבום".
איך אתה חי בין שני העולמות?
"כשחזרתי בתשובה התנזרתי ממוזיקה חילונית בבת אחת. האזנתי לבעלזא ולוויז'ניץ, הכליזמר החסידי היהודי. זה היה מצוין לתחילת הדרך. המוזיקה היהודית נותנת המון. היא מחברת לשורשים. אבל אחר כך אתה מוכרח לחזור למקום שממנו באת, ואין לך אותו בגלל שהוא לא לוקח אותך למקומות הנכונים עבורך. כל בעל תשובה מתגעגע למטרנה המוזיקלית שגדל עליה. לעולם לא נוכל להתכחש לצורך הנפשי הזה. אבל כשלוקחים את הטוב ומנטרלים את המלל הרע אפשר להרכיב משהו שיועיל לנשמה ויקרב רחוקים. זה מה שניסיתי לעשות באלבום הנוכחי: להלביש מילים קדושות על מוזיקה משם".
כל הלחנים נבעו מתוכו, חוץ מאלה שנושאים תוכן מהמקורות. "לכל ניגון יש סיפור. חלק לקחתי מעולם ההצגות, כמו 'אני אוהב את הקדוש ברוך הוא'. במקור הכילו המילים טקסט הפוך מבחינה רעיונית. השיר הציג צדדים שליליים שבהחלט לא מתאימים לעולם היהודי, ובהפקה הנוכחית עשיתי תשובת המשקל. שירים אחרים נוצרו מתוך מצבים שבשעת מעשה נראו בלתי נסבלים וההשגחה הפכה אותם לנפלאים. ככה הלחנתי את 'הכול כאילו'. היה גשם היסטרי. הייתי כלוא בתוך רכב, לא רואה כלום. פחדתי מאוד שאגמור בתאונה ושרתי הכול כאילו. חרדה עטופה בתקווה. כשהגעתי הביתה הורדתי את השיר לתווים".
העבודה על אלבום נוסף כבר החלה, וליבוביץ' מקווה שיהיו בו יותר אלמנטים חרדיים. כמו תמיד, הוא מתעקש להעביר מסרים באמצעות אמנות. למחזה של הבמאי האגדי אין עדיין סיום, אבל השחקן לא מודאג. בסוף, הוא בטוח, יהיה טוב לכולנו. יבוא תיקון, תבוא גאולה. עכשיו אנחנו רק צריכים להתכונן ולהתקרב. האקדחים של רבי נחמן ממתינים לצאת מארגזי התפאורה.
7/02/2015 20:05
