הנהג שנאבק עם המחבל מודה לבורא עולם

נהג האוטובוס, הרצל ביטון, נאבק במשך דקות ממושכות של אימה עם המחבל, שהפך את קו 40 לזירת פיגוע שותתת דם ● בראיון הוא חושף: "אח שלי שמשון ז"ל, שנפטר לפני כחמש שנים, התגלה אליי והנחה אותי מה לעשות" ● גם כשהרופאים ניתחו אותו, הוא לא פיספס את חווית המוות הקליני: "ראיתי מנהרה והבזק של אור"

"אחי, שמשון ז"ל, התגלה אליי באוטובוס והדריך אותי איך להילחם במחבל. הוא צעק בעוצמה: 'הרצל, עכשיו תלחץ על הבלם!'. בזכות בורא עולם ובזכותו קיבלתי את החיים בחזרה" - במילים מצמררות אלה מתאר הרצל ביטון, נהג האוטובוס בקו 40, את רגעי האימה והפחד בפיגוע שהתרחש לפני כשבוע בתל אביב, כשהמחבל הסתובב אחוז אמוק וצעק: 'איטבח אל יהוד'.

ביטון (55) שנדקר ונפצע באיבריו הפנימיים, מעיד היום שאחיו שמשון, שנפטר לפני כחמש שנים, הוא זה שהנחה וכיוון אותו בכל צעד ושעל. בהמשך, בבית החולים, חווה ביטון חוויה רוחנית נוספת: "עמדתי להחזיר את הנשמה לבורא, אבל משמיים הודיעו לי שלא הגיע הזמן שלי", הוא אומר בראיון לאתי דור-נחום מ'הידברות'.

ביטון, אדם מאמין, שומר תורה ומצוות, משמש נהג ותיק בחברת דן. הוא עובד בחברה כבר 28 שנים, ואת קהל הנוסעים הקבוע מכיר כמעט מקרוב. דומה שאכפת לו מכולם, כאילו הוא היה האבא של נוסעי האוטובוס.

בבוקר הפיגוע הקטלני, שהתרחש לפני כשבוע ליד צומת מעריב, עלה ביטון על הקו ויצא לעוד נסיעה שגרתית לכאורה. "הסדרן הקדים אותי, כיוון שמישהו לא הגיע לעבודה. כך שבמקום 6:52 יצאתי לנסיעה ב-6:47", הוא מספר. "בתחנה השלישית עלתה אישה צדיקה עם עגלת תאומים. זאת אישה חרדית שכל בוקר עולה לאוטובוס, אלא שהפעם בעלה לא בא איתה כיוון שהוא היה בישיבה. ירדתי מהאוטובוס כדי לעזור לה להעלות את העגלה, ואחרי שראיתי שהיא יושבת, התחלתי בנסיעה. המשכתי בנסיעה השגרתית, וכשהגעתי לרחוב רוטשילד, ראיתי לפניי קו שכבר היה מלא באנשים, אז עקפתי אותו והתחלתי להעלות נוסעים על האוטובוס. עד שהגעתי לתחנה המרכזית בתל אביב, האוטובוס היה מלא באנשים, והכול הלך חלק".

-מתי עלה המחבל?

"הוא עלה בחברת החשמל, אחרי שעלו סודנים ואריתראים ששילמו באמצעות רב קו. הוא עלה אחרון. לא הייתה לו שום חזות של ערבי. היה לו ג'ל בשיער, והוא נראה חסון ורגיל לגמרי, בלי חזות מזרחית יוצאת דופן. הוא ניסה להכניס למכונה של התשלום 50 שקלים ולא הצליח, אז הוא לחץ על הלחצנים. שאלתי אותו: 'למה אתה לוחץ? מה זה, משחק חדש?' והוא עשה קולות מוזרים כאלה. חשבתי שאולי הוא חירש או אילם, אז הנחתי לו. לקחתי ממנו את השטר וביצעתי עבורו את פעולת התשלום. אחרי שנוסעים ירדו כי האוטובוס היה עמוס, הוא התיישב מאחוריי, בספסל של ארבעה מקומות".

ביטון המשיך בנסיעה, תוך שהוא שומר על קשר עין עם הנוסעים - מהלך די שגרתי ובנאלי, שנועד לוודא שהכול בסדר באוטובוס. בשלב מסוים, סמוך לצומת מעריב, נותרו באוטובוס הארוך כ-50 נוסעים. ביטון, שהחל בנסיעה, הבחין שמולו יש פקק. לפתע הכול נקטע. הוא הרים את ראשו, וראה את המחבל מתחיל לדקור אותו.

"לא הבנתי מה קורה", משחזר ביטון, "חשבתי לעצמי שאולי הוא נפגע ממה שהערתי לו. לא חשבתי שהוא מחבל. בינתיים הוא דוקר אותי, ואני עדיין לא מרגיש את הכאב, רק רואה שהכול מתמלא בדם. כל החולצה הלבנה שלי הופכת לאדומה. אחרי שהוא סיים איתי, אני רואה שהוא עובר ממושב למושב, צועק 'אללה הוא אכבר!' ודוקר את כל מי שבדרכו. אני רואה את הנוסעים נפצעים, רואה את הטבח באוטובוס שלי, אבל לא איבדתי שליטה. כל הזמן חשבתי איך לעצור, איך אני מונע ממנו להמשיך".

האח שנפטר צעק: "עכשיו תלחץ"

ביטון הבחין שמאחוריו נוסע רכב של יחידת נחשון בשב"ס, וניסה לעשות פעולות שימשכו את תשומת לבם. "התחלתי להאיץ, לעשות זיג זג עם המפרקים של האוטובוס, כדי שראו שמשהו לא בסדר, והדלקתי אורות מהבהבים. הם הבינו שמשהו לא בסדר וניסו לעקוף אותי, אבל לא הצליחו". ברגעי האימה באוטובוס, שנמשכו כשלוש–ארבע דקות, המחבל עבר בין הנוסעים וניסה לפגוע בכמה שיותר מהם. כאשר המחבל התקרב לאמא עם התאומים, ביטון הבין שמשהו חייב להיעשות, אבל לא ידע מה. "ראיתי אותו מגיע לאמא עם התאומים, והיא גוננה עליהם עם שתי ידיה וצעקה 'שמע ישראל, ה' אלוהינו ה' אחד". פתאום קיבלתי בלאק אאוט. מולי ראיתי את אחי, שמשון ז"ל, שנפטר לי בידיים לפני כחמש שנים, אחרי שסבל ממחלה ממושכת. אני והוא היינו כמו תאומים. ההפרש בינינו הוא 11 חודשים, כך שהכול עשינו יחד. כשהוא נפטר לקחתי את זה קשה. במילותיו האחרונות הוא ביקש שאשמור על ילדיו.

"באותם רגעים באוטובוס שמשון אמר לי: 'הרצל תעשה מה שאני אגיד לך, ותראה שהמחבל יבוא עד אליך'. אמרתי לו שאני לא יכול לזוז יותר, הרי גם אני נדקרתי. הוא אמר 'אני אעזור לך, רק כשאגיד לך תלחץ על בלם החירום של האוטובוס, שגורם לעצירה מוחלטת. כשהוא יגיע אלייך מהעוצמה של העצירה הפתאומית, אל תניח לו. תכה אותו ותשתלט עליו'. לפתע הוא צעק אליי בעוצמה: 'עכשיו תלחץ'. לא הצלחתי בפעם הראשונה, אבל בפעם השנייה לחצתי, והמחבל פשוט 'עף' לעברי מסוף האוטובוס. פתחתי את הדלתות והנוסעים ירדו במהירות, ואילו אני נאבקתי עם המחבל, עד שהוצאתי אותו מהאוטובוס, וגם שם המשכתי להלום בו כדי שיפסיק".       

כשהוא פצוע ושותת דם, נאבק ביטון במחבל, עד שהרגיש שתשו כוחותיו. בזמן שאנשי הביטחון לקחו פיקוד על האירוע, הוא החל להרגיש רעד בכול גופו, וקור נוראי. בשלב הזה הוא חשב 'הנה, נשמתי חוזרת לבורא'. ביטון הודיע לילדיו שהוא בדרך לבית החולים. "הכול תלוי בבורא עולם ובכל הצדיקים", אמרתי להם בטלפון, "בורא עולם שומר עליי, ואני מאמין שאצא מזה", עודד את משפחתו.

"ראיתי מולי מנהרה והבזק צהוב"

ביטון מודע להשגחה הפרטית העצומה שניכרה בכל פרט ופרט. גם בהמשך בבית החולים הוא חווה חוויה רוחנית במיוחד, כאשר בזמן שניתחו אותו, הוא הרגיש איך מתנהל דיאלוג בין הנשמה שלו לנשמת קרוביו שבשמיים. "אני מודה לבורא עולם, ישתבח שמו לעד", הוא אומר בהתרגשות, "אני מבקש כמה שאפשר לקדש את שם ה' ברבים. מה שקרה לי לא מובן מאליו. כוח עליון שמר עליי. בורא עולם רצה שאשאר בחיים, ושלח אליי את אח שלי. בזמן שנותחתי בבית החולים ראיתי מולי מנהרה והבזק צהוב, ואמא ואבא שלי דוחפים אותי החוצה, כדי שלא אגיע לשם. גם אחי דחף אותי החוצה. אמרתי להם: 'למה אתם דוחפים אותי? הרבה זמן לא ראיתי אתכם'. הם אמרו שמקומי לא איתם, אני צריך לחזור ולחתן את הילדים שלי. כלומר, עמדתי להחזיר את הנשמה לבורא, אבל משמיים הודיעו לי שזה לא הזמן".  

-מה שלומך היום?

"הייתי במצב אנוש, ועכשיו ב"ה המצב השתפר", אומר היום ביטון, נכדו של רבי מסעוד בן שבת, שהתפלל עם הבבא סאלי באותו בית כנסת במרוקו. "אתמול יצאתי מבית החולים ועברתי לשיקום. כשאצא מהשיקום אעשה ב"ה ברכת הגומל ומסיבת הודיה עם רבנים. נקדש את שמו של ה' יתברך. בורא עולם עשה לי נס גדול. אולי זה היה התיקון שלי להיות על האוטובוס ולעזור לנוסעים, אבל הגיבור האמיתי הוא בורא עולם, אני הייתי רק השליח".