הסרט "זרע קודש" יוצא לאקרנים בארצות הברית

הכירו את הבמאי שמנסה לכפר על פגם ברית קודש: הוא טבל במקווה מלא קוביות קרח, צם, פיזר כסף לצדקה, ובכל שנה הוא נוסע לחרמון לעשות גלגולי שלג, כל זה משום שחטא בבריתו לפני שחזר בתשובה ● הבמאי אורי גרודר מספר מה הוביל אותו ליצירת הסרט "זרע קודש" לקראת הקרנתו בבתי הקולנוע בארצות הברית

לפני 13 שנה, כשהבמאי אורי גרודר חזר בתשובה, הוא נתקל באתגר האכזרי שמציבה הדת לפני נערים מתבגרים וגברים בכלל. גרודר אמנם הכיר את האיסור על "הוצאת זרע לבטלה", אבל נדהם לגלות באיזו חומרה מתייחסת היהדות אל האקט הזה. הוא הבין שאין לו ברירה אלא לקום ולעשות כל מה שביכולתו כדי לפצות על חטאי העבר העשירים שלו בתחום. בסרטו התיעודי "זרע קודש" הוא מציג מגוון טכניקות שבאמצעותן ניסה לכפר על עברו: "טבלתי במקווה מלא קוביות קרח, צמתי המון, פיזרתי המון כסף לצדקה, ויש תיקון אחד שאני עדיין מקפיד לעשות - בכל שנה אני נוסע לחרמון לעשות גלגולי שלג", הוא אומר בזמן שהמצלמה מראה אותו משליך את בגדיו מעליו, ומתגלגל בשלג, תוך שהוא ממלמל תפילה, בתקווה שכך יצליח לסלק מעליו את הטומאה.

בסרט "זרע קודש", שהוקרן השבוע בסינמטק תל אביב ובשבת בסינמטק הירושלמי, יוצא גרודר לחקור את האיסור שמטילה היהדות על אוננות ופורץ את קשר השתיקה שאופף את הנושא הזה בחברה החרדית. הוא מציף את הקושי שהאיסור הזה מטיל על גברים לא נשואים, מדבר עם רבנים כדי לברר את הסיבות לאיסור, וחוקר גברים חרדיים כדי להבין כיצד עליו לחנך את בנו בהקשר זה. את ידידו הרב ישראל אהרן איצקוביץ', חסיד ויז'ניץ, חרדי מלידה, הוא שואל למשל אם בכלל ראה אי פעם זרע. "איפה אני אראה זרע? איפה?" צוחק לעומתו איצקוביץ' וגורם לגרודר לתהות: "איך אתה יכול לחנך את הילד שלך אם אתה לא יודע מה יוצא לך מהגוף?"

איצקוביץ' מסביר לו כי חינוך הילדים בנושא מבוסס בין היתר על הקניית הרגלים, ובראשם – ההרגל שלא לגעת באיבר המין וגם לא להסתכל עליו. "מה הסיבה? כי עין רואה, ולב חומד, וכלי המעשה עושים", מבהיר איצקוביץ'. "ילד חסידי מחונך מגיל צעיר לשמור על עצמו, כלומר להחזיק את הידיים אצלו". גרודר מופתע לגלות שהילד החרדי נדרש להשתין מבלי לגעת באיבר מינו, ושכל גבר חסידי, החל מגיל 13, לובש תחתונים מיוחדים, מעין גטקעס רחבים במיוחד, המאפשרים להשתין מבלי לגעת באיבר.

ואולם גרודר יודע שכל אלה אינם יכולים למנוע לחלוטין את מה שהם אמורים למנוע. אז מה עושים נערים שנוקטים את כל פעולות המנע הנדרשות, ולמרות זאת מוצאים עצמם עם "קישוי" (זיקפה), הוא שואל. "נועצים ציפורניים ברגליים, עומדים על האצבעות, עושים תרגילי הרפיה, מרפים וממשיכים הלאה", מסביר איצקוביץ' בטבעיות מוחלטת. "ככה אומרים לך כשאתה נער?" מופתע גרודר. "גם נשימות עמוקות יכולות לעזור. קפיצות, הליכה מהירה", מוסיף ידידו.

"זרע קודש", שנוצר בתמיכת ערוץ 8, הוקרן בבכורה בדצמבר בפסטיבל הקולנוע היהודי בירושלים, וכבר נמכר להפצה בבתי קולנוע בארצות הברית – הישג יוצא דופן לסרט תיעודי ישראלי. זהותו החרדית של גרודר מאפשרת לו להציץ אל המקומות שהחברה החרדית אינה ששה לחשוף, האישיות הלא רגילה שלו מאיצה בו לצאת ולכוון את המצלמה דווקא אל המקומות הכי רגישים, פגיעים ומושתקים בחברה הזאת, וכישוריו הקולנועיים ועברו החילוני מסייעים לו לתרגם את מה שהוא מגלה לחילונית מדוברת ולמסמך קולנועי מרתק.

בסרטו מקדיש גרודר דקות ארוכות לשיחות עם רבנים שמסבירים לו עד כמה חמור חטא האוננות, וכיצד מתמודדים בחברה החרדית עם חינוך ילדים ונערים, שלמעשה נדרשים בשם הדת ללכת נגד הדחפים הטבעיים שלהם. "זו בעיני ההתמודדות היותר חשובה של הסרט ושל האדם – איך מתמודדים עם משהו שלא הולך לפי החוקים שלימדו אותך", אומר גרודר. "השיטה של לבוא עם שוט אינה עובדת, ועכשיו המחנכים בעולם החרדי כבר מבינים את זה. היום הגישה היא שאם מישהו נפל – אל תחביאו את זה, אלא תבואו ותגידו לנו, כי אנחנו מבינים שיש פה בעיה".

גרודר אמנם נראה חרדי לחלוטין, ודבריו מתובלים בהלכות ובדברי רבנים, אבל עברו החילוני מגיח מקרבו שוב ושוב לאורך השיחה, וגרודר אינו מנסה להתכחש לו. כך למשל, הוא מפתיע כשהוא מציין את אחד ממקורות השראה שלו ליצירת הסרט. "כשעבדתי עליו כל הזמן היה לי בראש את הפרק ההוא מ'סיינפלד' – ראיתי את זה כשעוד הייתי חילוני – Master of your domain. זה הפרק שבו הם החליטו שאף אחד לא יאונן, ושיעשו תחרות ויראו מי ינצח", מחייך גרודר. "זה היה פרק מעולה שיצר סיטואציות מצחיקות, אבל גם אמיתיות. כל דמות לקחה את זה אחרת. ומבחינתי 'בוא תהיה המאסטר של הארמון שלך, נראה אותך', זה בדיוק 'איזהו גיבור הכובש את יצרו'. בחסידות ההתמודדות מול היצר היא מאבק לא פשוט שאסור לוותר בו, וגם אם תקבל שוב ושוב נוקאאוטים, אתה תמיד תקום ותחזור לקרב — בדיוק כמו שקורה בפרק הזה של 'סיינפלד'".

גרודר, שנולד בהרצליה ב–1970, עבר מסלול חילוני שגרתי של שירות צבאי, טיול ארוך מסביב לעולם ולימודי קולנוע באוניברסיטת תל אביב. לטובת סרט הגמר שלו, "קרחנה" (1998), צילם מסיבת טראנס בת שלושה ימים וערך את החומרים לסרט שתיעד לראשונה את תרבות הטכנו־טראנס בישראל. הסרט זכה להצלחה מפתיעה ובמשך שנה שלמה הוקרן בסינמטק תל אביב בהקרנות חצות.

בעקבות זאת הוזמן גרודר לביים שלושה סרטים לסדרה תיעודית בשם "זום", ששודרה בערוץ 2 בסוף שנות ה 90 — כולם עסקו בנושאים מושכי אש, כולם הציתו מחלוקות ועוררו תגובות זועמות, וכולם השתמשו בשפה קולנועית חדשנית לזמנה ששילבה אלמנטים עלילתיים ודוקומנטריים.

בגיל 30, שנתיים בלבד לאחר שהחל לעבוד בטלוויזיה, חזר גרודר בתשובה. "היה לי חוסר שקט פנימי, לא מצאתי מנוח, לא הייתי רגוע, משהו בי ביעבע ולא ידעתי איך להשקיט אותו", הוא מספר. נקודת המפנה התרחשה כאשר נשלח לצלם משהו באומן. "הנשמה שלי מאוד התרשמה ממה שראיתי שם. לא ידעתי אז הרבה על רבי נחמן, אבל כשהגעתי לשם, קיבלתי משהו מאוד חזק שהיה חסר לי בעולם שהייתי בו: מין הרגשת חום ואהבה כללית של עם ישראל", הוא מספר. "היתה לי אז תחושת ניכור בחיים, כי בטלוויזיה, כמו במקומות אחרים, אתה צריך לעבוד עם מרפקים ואדם לאדם זאב. ואז, כשהגעתי פתאום למקום שבו אהבת ישראל היתה מאוד חזקה – אמרתי 'יש פה משהו שאני צריך לבדוק'"

החזרה בתשובה שמה מבחינתו סוף למסע חיפוש ממושך. "אני חושב שכל אמן הוא בעצם אדם לא רגוע, שמחצין את הדברים שגורמים לו להיות לא רגוע", אומר גרודר ומספר שלאחר שהחליט לחזור בתשובה, עזב את עבודתו בטלוויזיה, סירב שוב ושוב להצעות עבודה שקיבל, והתמסר ללימוד תורה. אבל השלווה הזאת החזיקה מעמד לדבריו שנה אחת בלבד. "הרבנים שהדריכו אותי הבינו בשלב מסוים שאני צריך לחזור לעבוד כי עוד פעם חזר לי החוסר שקט", מסביר גרודר. "מזל שהיה רב שהבין אותי, הוא אמר לי 'שמע, אתה חייב לחזור ליצור, אחרת לא תהיה רגוע'. וגם אני הרגשתי שמשהו עוד בוער בי, שאני צריך עוד משהו. אז הרב אמר לי: 'אתה צריך לחזור לעסוק בתחום שעסקת בו'".

כך קיבל גרודר היתר לחזור ולעשות סרטים. היום הוא חסיד ברסלב, נשוי, אב לשישה, המתגורר עם משפחתו באלעד, וסרטיו כולם עוסקים בנושאים הקשורים בדת, יהדות ואמונה. עם זאת, כל סרטיו מיועדים דווקא לקהל חילוני. "אני לא ממש יודע למה זה כך", הוא אומר, "לא התמזגתי בתעשייה של הקולנוע החרדי, זה לא מאיר לי, כלומר לבי לא נוטה לשם. עזרתי אמנם לאחרים שעשו סרטים כאלה, צילמתי, אבל כבמאי לא מושך אותי לעשות סרט פנים־חרדי. גם התקציבים שם לא מאפשרים לי לעשות את מה שאני רוצה ורגיל לעשות".

על כל סרטיו חותם כיום גרודר בפסבדונים שאימץ לעצמו: אור ישר. "כשחזרתי בתשובה אמרתי לעצמי שהמלחמה הראשונה שלי תהיה על האגו", הוא מסביר. "בדרך כלל אדם שעושה סרטים רוצה את השם שלו בראש, כדי שיידעו מיהו, כדי שיכתבו עליו, כדי שייקחו אותו לדברים הבאים. אז כשחזרתי בתשובה אמרתי זהו, אני לא עושה יותר סרטים לעצמי, מעכשיו אני צינור — ושיניתי את השם. מהר מאוד גם הבנתי שאם השם שלי יהיה גלוי בעולם החרדי כמי שעושה סרטים, זה לא יהיה טוב למשפחה שלי", הוא מודה.

הבחירה לעשות סרטים דווקא לקהל חלוני, לדבריו, היא דרכו לשמור על קשר עם העולם שעזב. "אני לא ניתקתי קשר עם אף אחד מהחברים שלי", הוא אומר. גם עם המפיקים גלית בנגלס ועדו צוקרמן, שאתם עבד ב"זום", הוא שמר על קשר, והם שהציעו לו לנצל את הגישה שיש לו לעולם החרדי כדי להציע נושאים לסרט לערוץ 8. ואולם, כשהם הודיעו לו שקיבלו אישור לצאת לדרך עם "זרע קודש", גרודר נבהל. הוא בכלל לא היה בטוח שהרבנים יאשרו לו לעשות סרט על נושא כזה. אפוף חששות הוא יצא לשאול לדעתם, ואלה הזהירו אותו שמדובר בנושא צנוע, מורכב ולא פשוט, ושבכלל לא בטוח שימצא חרדים שיסכימו לדבר עליו, אך בכל זאת — אישרו לו לעשות את הסרט.

"לעניות דעתי הם אישרו זאת בגלל המצב היום. בעבר אי אפשר היה לדבר על הנושא הזה ככה, אבל היום הנוער החרדי יכול בכמה לחיצות כפתור להגיע לכל דבר, וזה משנה הכל. בגלל שהעולם החרדי סגור כמו חממה, ברגע שנכנס אליו משהו לא טוב הוא יכול להתפשט בו במהירות ולעשות נזק מאוד גדול", הוא אומר. "לדעתי הרבנים מרגישים שהגיע הזמן לשים את הדברים על השולחן ולדבר עליהם". ואכן בשבועות האחרונים, הוא מספר, חרדים רבים הורידו את הסרט מהאינטרנט, צפו בו, והוא עובר כתפוח אדמה לוהט בקבוצות וואטסאפ של אברכים. "אין היום אדם בחברה החרדית שלא שמע על הסרט הזה", אומר גרודר.