החלמה מפתיעה
בתו של המתפלל הזקן, שגדלה על ברכי האתיאיזם הקומוניסטי, הופתעה לגלות כי יש אלוקים בשמים, וכי הוא שומע לקול הצדיקים שבכל דור ודור ● אביה הזקן המאושפז בבית הרפואה, החלים באורח פלא לאחר שהרופאים התייאשו מחייו
פילדלפיה. שבת חורפית שגרתית. התפילה הסתיימה בבית-כנסת חב"ד המקומי וכרגיל – התיישבו המתפללים להתוועדות חסידית. הכיבוד נערך על השולחן, מישהו קידש על כוס יין, וניגון חסידי החל להתנגן. האווירה הייתה נעימה ורגועה עד שלפתע הדלת נפתחה ובפתח ניצבה אישה יהודייה. מבע פניה היה מחפש ונבוך. ניכר היה כי איננה רגילה לצאת ולבוא בבתי-כנסת. היא איננה דוברת אנגלית, אלא מעט אידיש ובעיקר רוסית. הרב אברהם שם טוב, שליחו של הרבי מליובאוויטש זצ"ל למקום, נחלץ לעזרתה וניסה להבין מה רצונה.
כמה דקות חלפו עד שהתבררו הדברים. אביה של האישה הגיע מרוסיה לארצות הברית. בצעירותו, לפני המהפכה הקומוניסטית, הוא זכה ללמוד אצל מורים חסידי חב"ד ואפילו למד באחד מסניפיה של ישיבת "תומכי תמימים", כפי שנקראות ישיבות חב"ד-ליובאוויטש. המהפכה שהפכה את רוסיה לא פסחה גם עליו והפכה את בחור הישיבה לקומוניסט מן המניין. אולם גרסת הינקות איננה משתכחת מהר כל כך ובתוך הקלחת הקומוניסטית תמיד נשארה בליבו פינה חמה לליובאוויטש. עובדה היא שמיד כשיצא מן המצר והגיע לארצות הברית הוא חיפש להצטרף לתפילות במניין עם חסידי חב"ד.
כך נזכרו הנוכחים בהתוועדות ביהודי הנמוך והמבוגר שעיניו מפיקות חיוך תמידי ובמשך תקופה הפך לחלק מהנוף הטבעי של בית-הכנסת. בשלב מסוים חדל האיש לבוא, וכעת גם נזכרו כי לפני כשלושה שבועות, בתפילת שחרית של שבת, הגיעה אחותו אל בית הכנסת ובסיום התפילה פנתה אל המתפללים וסיפרה מיהו אחיה. "בזמן האחרון הוא אינו נוטל חלק בתפילות מפאת מצבו הבריאותי. הוא חולה מאוד, מאושפז בבית הרפואה ומצבו הולך ומידרדר".
היה קשה לאחות להמשיך לדבר, אולם חשוב היה לה להבהיר את מצבו במדויק. "הרופאים כבר מכינים אותנו ואותו לגרוע מכול", השפילה עיניה, מתאפקת שלא לפרוץ בבכי בבית הכנסת. "אתם יודעים שאחי קשור בנשמתו מאז ומתמיד לחסידות חב"ד. הוא ביקש שתזכירו אותו אצל הרבי, שיתפלל לרפואתו".
מיד במוצאי אותה שבת מיהר הרב שם טוב למלא את הבקשה. הוא התקשר למזכירות הרבי וביקש למסור לרבי את הפרטים אודות אותו יהודי שנמצא במצב קשה. עד כאן הכיר הרב שם טוב את הסיפור. כעת הגיעה הבת לספר את המשכו:
"פחות מיממה חלפה מאותה שבת. ביום ראשון בצהריים נערך אצל אבא ביקור רופאים שיגרתי. הם בדקו פה ומדדו שם. הוא כבר לא היה במצב בו תולים תקוות בביקור רופאים. גם בביקורים קודמים כבר לא תלו תקוות. אולם בכל אופן משהו באותו ביקור היה שונה. הרופאים התלחששו ביניהם, מחווים על תוצאות הבדיקות השונות ועורכים דיון בקולות מהוסים. אבא הרגיש דריכות מסוימת באוויר ולא ידע אם מסיבה טובה או חלילה שמא המצב החמיר.
"מאוחר יותר קראו לנו הרופאים והחלו לדבר אל החולה כשאנו גם עומדים שם כמאזינים. 'תראה אדוני', פתח אחד הרופאים הבכירים. 'ראינו כי הדרך בה פעלנו עד כה לא הניבה את התוצאה הרצויה. כעת, ננסה דרך טיפול חילופית ונקווה שתחוש בהטבה'. אבי היה סקפטי למדי והנהן בראשו בכבדות. הוא כבר לא האמין כי יכולה עוד להיות אצלו הטבה.
"למרבה הפלא, הטיפול החדש אכן נתן בו את אותותיו ומצבו השתפר פלאים. עד כדי כך שבשבת שלאחר מכן – לפני שבועיים – כבר היה בבית!".
לבם של הנוכחים בהתוועדות גאה בקרבם. איזה נס! למרות ששמעו כל כך הרבה סיפורי מופתים על הרבי, הרי שההתרגשות חוזרת על עצמה בכל פעם מחדש.
הבת הייתה נרגשת עוד יותר מהם. "התחנכתי על ברכי האתיאיזם הקומוניסטי וכל העניין של בקשת ברכה מהרבי נראה לי מופרך. לא האמנתי שיש בכך תועלת. אולם כעת", המשיכה בהתרגשות גלויה, "ברור לי שאף אני מאמינה באלוקים ובכוחות שהוא מעניק למאמיניו הגדולים לברך ולחולל ניסים".
