אלוף המשנה שהפתיע

שני חסידי חב"ד שהרחיקו נדוד עד למחנה הצה"לי הרחוק, על מנת לשכנע חיילים לרכוש אותו בספר התורה, הופתעו מתגובתו של אלוף המשנה ● סיפורו המפתיע והמרגש שיכנע את כל הקצינים לרכוש אות בספר התורה, כהמלצתו של המפקד הבכיר

מנדי ויוסי (שמות בדויים) קפצו ונחבטו לפי קצב הנסיעה של הרכב הישן שהפיץ אבק וחול לכל עבר. מטרת נסיעתם לא הייתה הפצת אבק וחול אלא הפצת ה"מעיינות" – מעיינות תורתו והוראותיו של הרבי מליובאוויטש זצ"ל. בראש רשימת המטלות שלהם עמד רישום חיילים לרכישת אות בספר-תורה מיוחד שנכתב לזכות החיילים. הרישום מהווה סגולה להגנה והצלה ונעשה על פי בקשת הרבי.
 
באחת הפעמים קיבלו אישור להיכנס למחנה חשוב. כשנכנסו למחנה הופנו לעבר חדר משרדי שבו התנהלה באותן שעות אסיפה חשובה. מבעד לחלון זיהו השניים כארבעים קצינים ישובים סביב שולחן ענק מכוסה כולו בכוסות קפה גמורים למחצה, ומעליהם מתנשאים גלים של עשן סיגריות. ניכר היה שהקצינים בשיאו של דיון לוהט. אחד מהם נשא דברים בקול רם.
 
הזוג שלנו, מענדי ויוסי, הזכירו לעצמם כי הם הולכים כרגע בכוחו של הרבי. הם אזרו אומץ, דפקו בעדינות בדלת ונכנסו פנימה. האווירה הלוהטת שבחדר התחלפה בדממה. מהיכן צצו השניים הללו לאסיפה? מה בעצם הם עושים כאן? "האם כדי לאסוף צדקה היה שווה להם לנדוד עד לכאן", לחש אחד הקצינים לחברו. "הרי לא נתרום להם הרבה", גיחך. מענדי ויוסי הציגו את עצמם וסיפרו על בקשת הרבי כי לכל חייל תהיה אות בספר התורה.
 
לפני שההין אי מי מהקצינים לשלוף בדיחה צינית ממאגרו האישי, קם לפתע אלוף-משנה שישב שם. חלק מהקצינים היו בטוחים שהוא פשוט מתכוון לגרש את זוג החב"דניקים שכנראה טעו בדרך. למרבה תדהמתם כחכח האל"מ בגרונו ובהיסוס שממש לא אפיין אותו החל לספר:
 
"אני ואשתי נישאנו לפני יותר מעשר שנים, אולם ילדנו הראשון נולד רק לפני שלוש שנים – בברכתו של הרבי.  שמונה שנים לאחר חתונתנו ביתנו אמנם רחש פעילות, אך היה ריק מילדים. לא היה רופא בכיר בתחום שלא זכה לביקורינו. את מיטב כספנו וזמננו הוצאנו על נסיעות, ביקורים פרטיים יקרים וטיפולים יקרים עוד יותר. אף לחו"ל הגענו, משוועים לרופא שיציע שיטת טיפול שתפיח תקווה, תיתן סיכוי. אולם הרופאים כולם היו מאוחדים בדעתם, שכנראה נגזר עלינו לחיות את חיינו ערירים ללא ילדים. 'חבל על מאמציכם', ניסה אחד הבכירים שברופאים להניא אותנו. 'אתם מבזבזים לריק את כוחכם וכספכם. השלימו עם המציאות וזהו'. אולם לא נתנו לדבריו לחדור לאוזנינו.
 
"באחד הימים נכנס למשרדי יהודי מזוקן בעל מבט מיוחד. שליימקה (הרב שלמה) מיידנצ'יק שמו (ז"ל, שימש כיו"ר אגודת חסידי חב"ד בארץ הקודש). הכרתי אותו מביקוריו הקבועים במפקדות הצבא לקראת כל חג, אולם לא הייתה בינינו הכרות מיוחדת. בסגנונו הלבבי והאכפתי הוא לא היסס לפנות אליי ישירות. 'שמעתי שיש לך בעיה ומי שיש לו בעיה כותב לרבי'. נימת הדברים הבטוחה שלו עשתה רושם כאילו הפתרון מונח בכיסו.
 
"אודה ולא אבוש שהרעיון נשמע לי תמוה למדיי. שאני אכתוב לרבי דתי? אולם מיד התעשתי. אם הייתי מוכן לנסוע לקצה הארץ ואף לחו"ל, להוציא כסף ולבזבז זמן – מדוע שלא אעשה כדבריו של היהודי עם העיניים הכובשות הללו? כך מצאתי את עצמי כותב מכתב לרבי. בהכוונת מיידנצ'יק שפכתי אל הכתב את הכל. תיארתי את הטיפולים, הקשיים ואת אבחנת הרופאים החד משמעית. מיידנצ'יק התחייב לדאוג בעצמו כי המכתב יגיע לרבי.
 
"שבועיים חלפו, בהם כמעט שכחתי מכתיבת המכתב. אני שכחתי, אולם הרבי לא שכח אותי. תשובת הרבי הייתה חד משמעית באופן שהפתיע אף את מיידנצ'יק. תוך חצי שנה תיפתר הבעיה, היה תוכן הדברים.
 
האלוף משנה נשא עיניים נרגשות לקהל המרותק. "רבותיי, יש לי שלושה ילדים! שלושתם – בזכות ברכת הרבי. אם הרבי הזה מבקש לקנות אות בספר-תורה הוא יודע למה זה חשוב ועלינו לבצע זאת!"
 
כל הקצינים ללא יוצא מהכלל מיהרו לרכוש אות בספר התורה, כהמלצתו של המפקד הבכיר.