תעלומת השבטים האבודים
במשך אלפי שנים מחפש העם היהודי את עשרת שבטיו שנעלמו בגלות אשור, משאירים מאחור ממלכות חרבות, מסעות מרשימים והרבה מסתורין ● אולם בלב מדינות אסלמיות רדיקליות כמו אפגניסטן ופקיסטן, ניתן למצוא את הפתאנים - שחיים בלי לאכול גמלים, בלי לחלל שבת, ויש להם גם 'עיר מקלט' ● רק תחליטו לקבל אותם בחזרה - והם באים
עשרת השבטים עדיין אבודים? שואל משה שוראקי רטורית, את יעקב מן מ'בקהילה'. תקשיב לסיפור הזה, הוא מבקש. אדם שהיגר מאפגניסטן החל להתעניין בשורשיו. לאחר ששוכנע שהוא מצאצאי עשרת השבטים הרים טלפון לשגרירות הישראלית בפריז, הרחיב בפרטי המסקנות שלו וביקש לברר על היהדות. פקידה במבטא רוסי כבד ענתה לו, התייחסה אליו באדיבות רבה, לקחה את פרטיו והבטיחה לחזור אליו. זה קרה לפני שנתיים, והוא עדיין מחכה. אז אולי עשרת השבטים כבר לא אבודים, תוהה שוראקי, אלא אלו אנחנו שלא טורחים לחפש אחריהם?
שוראקי נולד באלג'יר, גדל בפריז וחי בירושלים, אבל את מרבית זמנו בשנים האחרונות מקדיש לקאבול ולפתאנים - חברי קבוצה אתנית גדולה, ארבעים מיליון נפשות שמחולקות לשבטים שונים, שחיה באפגניסטן ובפקיסטן בעיקר ומוכרת גם בכינוי 'פשטונים'. לדעתו, אין ספק שהם מייצגים את עשרת השבטים הנעלמים. מהחדרון הקטן שהפך למשרדו בלב שכונת נחלאות הוא מנהל קשרים ענפים עם בני הקבוצה הפזורים ברחבי העולם ומשוכנע: "אם רק נהיה מוכנים להעמיק ולחקור, אם רק נהיה מוכנים להקשיב, נוכל להשיב לעם ישראל נשמות נעדרות".
יש להודות: הגילוי שלו אינו מרעיש. כבר לפני שנים ארוכות ביקרו חוקרים באפגניסטן, שוחחו עם הפתאנים ותיעדו בתימהון את הקשרים בין מנהגיהם למסורת היהודית. אף שהם מוסלמים - לא סתם מוסלמים, אלא מוסלמים קנאים - הם שומרים בקנאות על מורשת פנימית, מקבילה, שלה טקסים כמו שמירת שבת ומועדים מוכרים אחרים. אבל שוראקי לא מסתפק בממצאים האחרונים, אלא טווה קשרים וחושף עובדות נוספות שלטענתו מאששות את הזיהוי. ואף שהוא רופא בהכשרתו ואמן בנשמתו הוא רואה בתחום את עיקר עיסוקו. החלום: רבבות פשטונים עולים לארץ ישראל ומקבלים על עצמם את דת אבותיהם.
אבן אחת בונה אומה
איך מגיע יהודי מנחלאות לרפובליקה אסלמית למודת קרבות? ההיסטוריה אשמה. משפחת אביו הייתה מהמכובדות והמיוחסות בבירת אלג'יריה. לסבו, סוחר מפורסם, היו קשרים הדוקים עם ממשלת צרפת. הוא סיפק טקסטיל לצבא וזכה לעיטור כבוד מנפוליון השלישי. גם אביו עסק במסחר. בבית לא חסר דבר. הקהילה היהודית במדינה פרחה תחת חסות השלטון הקולוניאליסטי. אבל כשהיה בן שש פרץ המרד המוסלמי. היהודים נתפסו כמשתפי פעולה עם הצרפתים ונרדפו. ערכו בהם פוגרומים והתנכלו להם. לא מעט מהם תמכו במורדים, אבל הפורעים לא נתנו למציאות לטשטש את האגרופים.
באחד המקרים צרו מורדים על בית כנסת. הסב נקלע ללב המהומה, אבל ידיד מוסלמי נטל עליו חסות והעביר אותו דרך קווי המורדים בשלום. הוא חצה את ההמון המוסת, הזועם ונושא הנשק ללא ששערה משערות ראשו נפלה. "מאז אני יודע שיש מוסלמים ויש מוסלמים", אומר הנכד. "יש כאלה ויש כאלה". עם קץ השלטון הצרפתי נמלטה משפחת שוראקי יחד עם רבבות יהודים נוספים והשתקעה בפריז, ולאחר מספר שנים היגר הבן הצעיר לארץ.
הדאגה לפשטונים התעוררה במקרה. "פגשתי את הרב אליהו אביחיל, ראש אגודת עמישב, שסיפר לי על עבודתו עם קבוצות שונות ברחבי העולם המתייחסות לעם היהודי. בפעם אחרת תיאר לי מטייל יהודי איך ביקר באזור פקיסטן ונכנס לבית קברות פשטוני. בדרך כלל מקפידים הפשטונים לקבור את מתיהם בנפרד, בדיוק כמו שהם נזהרים להתחתן רק בינם לבין עצמם ולא עם שאר בני דת האסלם. הוא ראה זקן ישיש מתפלל ליד קבר בן משפחתו, לוקח אבן קטנה ומניח אותה על המצבה. זה מנהג עתיק מאוד. רק העם היהודי מקיים אותו.
"יש מצוות שמופיעות בתורה ומוסלמים אימצו. אם תראה גוי שומר שבת לא תתפעם, כי אין ודאות שהוא מחזיק במסורת מאבות המשפחה. ייתכן שבני השבט שלו קראו על השבת בתנ"ך והחליטו לאסוף אותה אל חיקם. התנ"ך פתוח לכולם. כולם יכולים ללמוד אותו ולשמור את חוקיו. אבל כאן עמד המטייל בפני הווי יהודי לא מפורש. זהו מנהג שלא ברור מתי החל. האם הישיש ירש אותו מאבות אבותיו?".
השינוי נרשם כשחייל נורבגי שיתף אותו בתקופת שהותו באפגניסטן והשתתפותו בכוח נאט"ו המערבי שלחם נגד טליבאן. "חלק מהפשטונים חברו לארגון הצבאי-טרוריסטי ונודעו כעזים ומסוכנים, הוא הסביר. לא ניתן להכניע אותם. הם נלחמים עד מוות, חריפים ומתוחכמים. לוחמי הגרילה הטובים ביותר. ואז הוא הוסיף משפט שדי הדהים אותי: רובם מחשיבים את עצמם כצאצאי העם היהודי. אף שהם מוסלמים באמונתם, שמות השבטים שלהם מזכירים את שבטי ישראל: זבולונים, ראובנים ועוד. למעשה, תחילה הם לא השתייכו לטליבאן, אבל עם הכיבוש הצבאי של הסובייטים בשנות השמונים הם נקלעו למצוקה קשה ואיש לא סייע להם. רק הוהאבים (חברי תנועה סונית, י.מ.), דרך סעודיה, קטאר ומדינות מוסלמיות אחרות, תמכו אז בטליבאן ובהם וקנו השפעה גדולה".
החייל הציג צילומים שבהם נראו בני הפשטונים ועדויות על אורח חייהם. "בניגוד לשאר השבטים באפגניסטן, לפשטונים תווי פנים שמיים מובהקים. הם בהירים יותר מהשכנים שלהם, הפנים ארוכות, הם מגדלים זקן ופאות. והמנהגים שלהם מאוד דומים למנהגים שלנו. לדוגמה, הם לא אוכלים בשר גמל. אצל מוסלמי אי אכילת בשר גמל נדירה מאוד. בעבר כשביקשו לדעת מי יהודי היו שואלים: אתה אוכל בשר גמל? מי שהשיב בשלילה נתן סימן מובהק. הם גם קבעו את השבת ליום מנוחה, בניגוד למוסלמים שנחים רק בשישי. את בניהם הם מלים ביום השמיני ולא ממתינים לגיל מבוגר יותר".
הפרטים האלה עוררו את הסקרנות בלאום המתבדל הזה ובגורלו. "על פי המקורות, עליית עשרת השבטים היא חלק מהגאולה. הנביא מבטיח במפורש: 'ובאו האובדים מארץ אשור והנדחים מארץ מצרים'. אז לגילוי ולשיבה שלהם יש משמעות רחבה מאוד". הוא כתב שיר המדבר על הפשטונים והפיץ אותו, והתוצאה הייתה מדהימה. "קיבלתי אלפי תגובות מפשטונים, בעיקר כאלה מהפזורה הפשטונית ברחבי העולם וגם סימני חיים מהודו ומאפגניסטן. כך נוצר הקשר שלי איתם".
הגנאלוגיה תבדוק את ההשערולוגיה
כמו הרבה סיפורי גלות, גם סיפורם של עשרת השבטים נפתח במחלוקת עזה שגרמה לפילוג. בימי רחבעם, בנו של שלמה המלך, נחלקה הממלכה לשתיים: ממלכת יהודה עם שבטי יהודה, בנימין ולוי, וממלכת עשרת השבטים עם רובו של העם שהשתרעה בצפון ארץ ישראל ובירתה נקבעה בשומרון. בין הממלכות שררו יחסי איבה, ומדי פעם אף פרצו מלחמות. כ-133 שנה לפני חורבן הבית כבש סנחריב מלך אשור את ממלכת ישראל, שבה את כל תושביה וגירש אותם למרחב שבשליטתו. במקביל, הביא נתינים אחרים ויישב אותם במקומם. ממלכת יהודה שרדה, וכשסנחריב ביקש לכבוש את ירושלים הוא נחל מפלה גדולה.
השבטים גלו לאזור הרי חלח וחבור וליד נהר גוזן, ששמו התגלגל והפך לסמבטיון, על שם שהוא שובת פעם בשבוע, ביום השבת, ובשאר הזמן כה סוער עד שמרים אבנים וסלעים בזרימתו. המדרש מתאר שעשרת השבטים מתגוררים מאחורי סמבטיון ואינם יכולים לחצות אותו ולשוב לארץ ישראל בשל היותם שומרי שבת. אבל היכן נמצא הנהר?
השאלה הזאת הציתה את דמיונו של העם היהודי וזכתה לתשובות רבות. לפני כאלף שנה התפשט גל התרגשות כשמאי שם הופיע אלדד הדני, הנוסע היהודי שביקר בקהילות שונות בעולם, טען שהוא משבט דן וסיפר שבארצו מתגוררים שלושה שבטים נוספים: נפתלי, גד ואשר, ושלהם ממלכה גדולה ומאוחדת מאחורי הסמבטיון. אחת הקהילות שביקר בהן הייתה קירואן שבתוניסיה, ואנשי העיר שיגרו שאלה על עדותו לגאון הבבלי רבי צמח גאון. עד היום לא ברור האם האיש דיבר אמת, או שהתחזה.
במשך הדורות המשיכו עוד עדויות ואגדות להתפשט ברחבי העולם, והפתאנים היוו חלק משמעותי מההשערות. "בשעה שהבריטים כבשו את הודו הם פגשו אותם והבינו שהם מיוחסים לבני ישראל", מסביר שוראקי. "פתאני אחד אמר לי שסבו תמיד חזר על כך שהוא מצאצאי העם היהודי ושבעבר אף נקרא השבט שלו 'באני איסראיל'. לפי אמונתם, הם מתייחסים בחלקם לשאול המלך ובעבר המליכו עליהם את המלך קיש, שנקרא על שם אביו. מימי עצמאותה של אפגניסטן שלטו בה מלכים ממוצא פשטוני, ואלה נתנו לבניהם שמות עבריים מובהקים, כמו יעקוב ויוסוף, והזכירו שהם מבני ישראל. אגב, מסורת יהודי אפגניסטן מציינת שתחילת ימי הקהילה שלהם בגלות אשור. חלק מהגולים התאסלמו בלחץ הערבים, אבל מעטים התעקשו לשמור על התורה והמצוות ושרדו כיהודים עד שמדינת ישראל קמה".
עכשיו תהייה: אם הפשטונים הם עשרת השבטים ואפגניסטן היא ארצם, איפה הרי חלח וחבור? הפתרון פשוט. על גבול אפגניסטן-פקיסטן ממוקמים רכסי הרים עם שמות קרובים. מעבר מרכזי אף מכונה 'ח'ייבר'. ואיפה הסמבטיון? כשנהרות העולם מופו עד תום וכל הגלובוס מתועד ומפורט עדיין לא אותר באזור נהר העונה על התיאור: סוחף אבנים לגובה רב ונח ביום השביעי. ולמרות זאת התעקשו החוקרים על כך שבאפגניסטן חיים שרידי עשרת השבטים.
הנשיא יצחק בן צבי כתב מחקר עליהם ועל חייהם והתעניין באפשרות להשיב אותם לארץ ישראל, אך הניסיון לא עלה יפה. עשרות שנים מאוחר יותר פיתח הרב אביחיל את הנושא ואף הביא את גורמי השלטון לעסוק בו. לפני כשנתיים, ביוזמתו, נערכה בדיקת DNA לבני כפר בהודו המתייחסים לפשטונים וביקשה למצוא דמיון גנטי בינם לעם היהודי, אך הממצאים אכזבו. עם זאת, אומר שוראקי, בשל גודלה של הקבוצה הנתונים האלה לא מובילים לראיה מייאשת. "סביר שלא כל הפתאנים קשורים לעשרת השבטים, ובשל כך קיים שוני גנטי גדול בין חלקי הפשטונים. יהיה קשה למצוא שרידים גנטיים זהים. הזיהוי שאנחנו מתבססים עליו ניצב בעיקר על המנהגים היהודיים ועל המסורת הפשטונית הפנימית".
והגזרה הזאת מדהימה. "מנהגים רבים כבר לא נוהגים אצלנו. יש להם עיר מקלט לרוצחים בשגגה. מי שרצח בטעות בורח אליה כדי להינצל מגואל הדם או נשאר במקומו ומסתכן בנקמה. גם הייבום חי וקיים. בתחומים אחרים הקיום שלהם חופף את שלנו: חתונה עם חופה וטבעת, למשל. הם קמים בכל פעם שמזכירים את שמו של משה רבנו, ויש שלא מתפללים לכיוון מכה אלא לצד ירושלים".
מדורת השבט מסרבת לכבות
ואם כבר ירושלים, הביקורת היהודית לא עושה הנחות. ריטואלים מהולים בפולקלור עברי טובים אולי למעשיות עם, אבל אי אפשר ללכת איתם לבית המקדש. עובדתית, תנאי הסף לדת הפשטונים דורשים אסלם קנאי. בקיצור, שואלים המפקפקים, היכן הם היו במשך כל השנים האלה? "הפשטונים טוענים שהם אולצו להתאסלם ושתמיד היה להם יחס חיובי ליהדות", מגן שוראקי. "פשטוני שעזב את אפגניסטן בדרכו לארצות הברית יצר איתי קשר וביקש להתקרב ליהדות. סבו הזכיר לו שוב ושוב שהוא ממוצא יהודי. 'יום אחד עוד נחזור', קיווה. האיש אף הציל את חייו של יהודי שנקלע לידי מוסלמים שאיימו להרג אותו והורה לנכדו: 'אם אתה רואה יהודי בצרה עזור לו. עליך לזכור שהוא אחיך'".
עדויות ממעשי הצלה של פשטונים מוזכרות אצל לא מעט מיהודי פקיסטן. ערב הקמת המדינות העצמאיות של הודו ופקיסטן התחולל מאבק דמים קשה בין המוסלמים להינדים, שביצעו מעשי טבח רבים זה בזה. באמצע שנות הארבעים של המאה הקודמת פשטו מוסלמים על בתי לא מוסלמים באזור המוכר היום כפקיסטן. הקהילה היהודית הקטנה בקראצ'י, העיר הגדולה ביותר במדינה, עדיין פעלה והמוסלמים ביקשו לפגוע גם בה, אך הפשטונים התנגדו, הציבו שומרים חמושים על בתי היהודים ולא אפשרו לאיש להתקרב אליהם. חיי משפחות יהודיות רבות ניצלו.
"פשטונים מפקיסטן אמרו לי: 'המדינה שלנו גדולה אבל מעולם לא פגעה ולא איימה לפגוע בישראל. אתה חושב שזה מקרי?'. הם מעורבים בשלטון, נמנים עם בכיריו וחשים אחריות מסוימת כלפי ישראל. לא עוינות. ישראל חרדה מהאפשרות שאיראן תחזיק בפצצה גרעינית ומשקיעה מאמצים רבים כדי למנוע את המימוש של האיום הזה, אבל לפקיסטן אטום בארסנל ואיש לא מבוהל. בישראל יודעים היטב שפקיסטן לא תרע לה".
בחשאי, הוא רומז, לממשלת ישראל יש עניין בעידוד התודעה היהודית בקרב הפשטונים. לא מסיבות של מחסור בעולים, אלא במטרה להביא לאווירה טובה וליחס חיובי כלפיה. חלק מהפשטונים מצויים בעמדות מפתח בארצם וחשוב לשמור על רצונם הטוב. את שוראקי טורדים בעיקר חיזוק הקשר האישי והעזרה לפשטונים ששואפים להיכרות קרובה יותר עם היהדות.
למרות הקשרים ההדוקים שטווה מעולם לא ביקר באפגניסטן. "יש לי דרכון זר ובעבר, כשהמצב התייצב, תכננתי להגיע אליה ועדכנתי גורמים מקומיים בכוונה שלי. אבל אז פרצה מתיחות. אני נראה יהודי מדי ומערבי מדי, ויעצו לי שזה לא זמן טוב. בסך הכול, השלטון לא איתן. הסיטואציה מסוכנת". בינתיים הוא מסתפק ביחסים שרקם מעבר לים ומסרב לשוחח על החברים האפגנים. "עדיף לשמור על דיסקרטיות. הם חיים בסביבה קשה, ואם יבטאו אהדה גלויה לישראל או ליהדות יסתכנו".
הוא שולף צרור ניירות ומקריא מספר מכתבים שנשלחו אליו: "אנחנו, ללא ספק, מבני היהודים", כותב זריע, פשטוני אפגני, "ואנחנו גם מאמינים שביום שנחזור ליהדות ולארץ ישראל ישוב משיח בן המלך דוד ויגאל את כולנו". מכתב אחר הגיע מעבר לסמבטיון, מלב מדינה מוסלמית רדיקלית, והשולח, שמקיים אורח חיים מוסלמי, מעודד את היהודים לעמוד בעוצמה מול הפלסטינים: "אנחנו מבני ישראל ואנחנו מאמינים שיום אחד נשוב לארץ ישראל. בינתיים עליכם לשמור על הארץ שלנו למען כולנו. תמשיכו להילחם עליה ולא לוותר עליה בשביל הערבים. אנחנו, הפשטונים, ידועים כמי שלא מוותרים על אף שעל אדמה ולא נכנעים לעולם. כך אתם חייבים לעשות גם כלפי ארץ ישראל. זו הארץ של העם היהודי, ואין לוותר עליה. ביום מן הימים גם אנחנו נשוב לחיות בה איתכם".
"אבל לא כולם מגיבים ככה", אומר שוראקי. "יש שאומרים לי: 'נכון, בעבר היינו יהודים, אבל היום אנחנו מוסלמים נאמנים'. אי אפשר לצפות מאנשים שחיו למעלה מאלף שנה עם האסלם בבית לשנות תפיסת עולם ביום אחד. זה לא יקרה, ואין לישראל ממה לחשוש. לא יציפו אותה ארבעים מיליון פשטונים. רובם רואים את עצמם כמוסלמים עם זיקה מסוימת לעם היהודי".
האבסורד הזה דווקא מגביר את האמינות שלהם. "כששבט אפריקאי אומר: 'אני יהודי. אני רוצה להתגייר. תעלו אותי לארץ שלכם', הוא מעורר חשד. אולי הסיפור מומצא ונועד רק כדי להשתחרר מתנאי מצוקה. ישראל היא מדינה מערבית שמושכת אליה רבים מהעולם השלישי שמעוניינים לשפר את מצבם הכלכלי. אבל הפשטונים שונים. לא דורשים להגר, מרגישים מוסלמים ועדיין אומרים: 'אנחנו מצאצאי בני ישראל'. מנגד, חלקם מעוניינים בחיזוק הזיקה הזו. מעוניינים לדעת יותר ולשמור על קשר חיובי עם העם היהודי. למה לא לעודד את זה?".
אצל יחידים הופכת ההתעניינות לחיפוש זהות. לרצון לשיבה ליהדות. מכתב שלישי מגלה את סיפורו של פשטוני שכילד היגר עם אביו לאנגליה וכעת חי בלונדון. במקרה הוא נחשף לשיר של שוראקי, התרגש וחיפש אחר מקורות יהודיים. מאביו ומסבו שמע שהפשטונים יהודים, אך כשניסה ללמוד על היהדות נתקל בחשדנות גלויה. יהודים סירבו לסייע לו. פחדו מהכוונות שלו. למרות הדחיות הרבות הוא לא נואש, ובסופו של דבר קנה ספרים מתאימים ושנה בכוחות עצמו. הוא רכש ידע רב, אבל כשניסה לעשות צעד נוסף ולבקר בישראל נתקל בדחייה מוחלטת. "כאשר יבוא משיח בעזרת הקל הגדול אזי אבוא לארץ ישראל", הוא כותב לשוראקי. אינשללה.