הדלשי"ת ששבה ליהדות
רחלי, כתבת העיתון 'מקור ראשון', נולדה למשפחה דתית, ודווקא אחרי שהתחתנה והביאה ילדים – החליטה להפסיק לשמור שבת, וגם סיפרה את זה לכל העולם בטור שהתפרסם ב-Ynet ● אז מה גרם בסופו של דבר לרחלי לרצות לחזור הביתה? ● ראיון מרתק
היא גדלה בעיר החרדית ביותר בישראל - בבני ברק, במשפחה דתית לאומית. "כבני ברקית, הכרתי חברים וחברות חרדים, איתם גדלתי באותה שכונה, ויחד שיחקנו", אומרת רחלי מלק-בודה בראיון לשיפי חריטן מ'הידברות'. "כל מה שאני יודעת על חרדים זה מחוויות ילדות, לא מה ששמעתי בתקשורת". את ילדותה בעיר החרדית, מתארת מלק בודה כילדות משוחררת, בטוחה, ובני ברק זכורה לה לטובה. "אבל את שנות לימודיי העברתי במוסדות ציוניים דתיים", היא מבהירה. "גדלתי בסביבה שבמונחים של היום נחשבת חרד"לית".
את מסלול חייה העבירה בתבנית המוכרת והברורה לכל בחורה דתיה: אולפנה, שירות לאומי, מדרשה, חתונה. "תמיד הייתי מאוד מסגרתית", מסבירה מלק בודה. "שובבה, פה גדול, כזו שלא אוהבת לעשות מה שכולם עושים, אבל באמת ילדה טובה, שעושה מה שצריך, לא היית מוצאת אותי מסתובבת ברחוב, לצורך הדוגמה". בתור בוגרת מדרשה, הכירה את בעלה, יוסי, בוגר ישיבת הסדר. "בחתונה שלנו היתה מחיצה בזמן הריקודים, והמוזיקה היתה חסידית, באמת זוג דתי חזק מבחינת כל הסממנים". אחרי המדרשה, הלכה ללמוד לתואר בבר אילן. תוך כדי הלימודים נולדו שני בניה.
ואז הגיע הרגע המכריע בשלב זה של חייה. "רק כשסיימתי את התואר, פתאום גיליתי שאני לא יודעת להיכן נעלמתי", היא משחזרת. הייתי אישה צעירה, אמא לשני ילדים, מפרנסת, כי בעלי עוד היה בעיצומם של הלימודים. מה קורה איתי? איפה אני בתוך כל המירוץ הזה של החיים"?
"היתה לי הבנה שאני פועלת מתוך תבנית מוכתבת מראש, מבלי שיש לי זכות בחירה ואפשרות החלטה, או שליטה כלשהי על חיי", היא מסבירה. "כולם התחתנו, אז גם אני התחתנתי. כולן ילדו, גם אני ילדתי. וזה גרם לי להתחיל לשאול שאלות. הסקתי מסקנה, שבדיעבד היום אני יודעת שהיא מוטעית, שאני צריכה לעזוב הכל ולחפש מי אני".
באותה תקופה החלה לכתוב את טורה הקבוע בווינט. "דרכו הוריי גילו את תהליך היציאה בשאלה שלי", היא מספרת. "הדרך שלי לפרוק קשיים היתה המילה הכתובה. עברתי ממש תהליך עם כל הכתיבה הזו. למעשה יצאתי לדרך שלא ידעתי כיצד תיגמר". באחת השיחות שהיו לה עם רב המדרשה בו למדה, הוא אמר לה משפט בנוסח 'אני לא רוצה לעצבן אותך - אבל יש לי תחושה שתחזרי'. רחלי לא הופתעה או התנגדה, ואפילו הפתיעה את הרב: "דווקא הייתי שמחה למצוא את הסיבה לחזור", אמרה לו. "רציתי להאמין מחדש, להרגיש הזדהות עם דרך היהדות, שלא הרגשתי שאני מזדהה. לכן תמיד אמרתי, עכשיו אני לא דתיה, אולי אחזור. יש משהו יהיר בלהגיד 'מצאתי את עצמי'".
אז היא עזבה הכל. את השבת, את הכשרות, והחלה לקיים חיים של יוצאת בשאלה. בעלה, לא היה שותף לתהליך שעבר עליה. "בתקופה שהתנדנדתי לא היה לו קל בכלל", מספרת רחלי. "אבל לזכותו יאמר שהוא פשוט היה איתי שם, עם כל הסבלנות והאהבה".
"הייתי מדליקה מחשב בשבת ומרגישה רע"
בעוד בעלה נותר באמונתו החזקה, רחלי כבר לא היתה שם. "הפשרה היתה לגור ביישוב מעורב. "נשמרה כשרות בבית, הילדים נשלחו למוסדות דתיים, והיו שבתות כמובן, שבחלקן הגדול, אני הייתי פשוט מסתגרת בחדר ומחכה שיסיימו את ענייני השבת שלהם. הייתי מדליקה מחשב, סלולרי, הכל. אבל האמת? האמת שהרגשתי רע כשעשיתי את זה. זו היתה אחת התחושות החזקות שלי, שאני עוד אמצא את המקום הזה של לחזור מתוך הבנה". 4 שנים היא חייתה בצורה כזו, מנסה להרגיש טוב עם עצמה, להבין מה כן ומה לא, ובאיזו צורה היא יכולה לחיות בשלום עם עצמה ועם הדרך בה בחרה.
ואז הגיע שלב, בו הם רצו להביא עוד ילד לעולם. "היו לי שני בנים, אבל הם כבר גדלו, והגיע הזמן להמשיך. עד אז לא רציתי עוד ילד, אולי מהטראומה שהרגשתי פתאום כאמא צעירה. אז מנעתי את זה. ואז כשרציתי, זה לא קרה. פתאום חטפתי מהחיים כזאת כאפה לפנים, והבנתי שלא כל מה שאני רוצה נמצא בידיים שלי, בשליטתי. הייתי בטוחה שברגע שרק ארצה, זה יקרה.
כל התחושות שהרגישה במהלך השבתות אותן לא שמרה, כל ההבנות על החיים שאינם בשליטתה, גרמו לה להבין איפשהו עמוק במוח, שזה מה שמעכב את ההריון המיוחל. הרציונאל והרגש התנגשו זה בזה ללא רחמים. "הרי מה עשיתי? בגדתי במשפחה שלי. מה זו שבת? שבת היא יום המנוחה, בו כל המשפחה מתכנסת יחד, שמחה, רגועה, מלוכדת, ואני פשוט ברחתי מכל זה".
היא שונאת את המילה דתל"שית. "לא יודעת למה, אבל זו מילה מעצבנת", היא אומרת. "ובכלל, לגביי זו לא המילה הנכונה, כי תמיד נשארתי בדת באיזשהו מקום, רק שחיפשתי את עצמי במקום הזה, ואיך אני חיה עם הכל בשלום. לפעמים כדי להגיע לאמצע - אתה צריך להגיע לקיצון. חיכיתי לתירוץ לחזור, ועכשיו קיבלתי אותו. הייתי צריכה תקווה, להיאחז במשהו, וזה היה לי בתפילה. פתאום חזרתי למקום שלא הייתי בו שנים. מתי התפללתי בפעם האחרונה? הרגשתי את הצורך להתפלל בתוכי. לא, לא תפילה מתוך סידור, פשוט לדבר עם אלוקים. מצאתי את עצמי נוסעת בבוקר לעבודה, ופשוט מדברת כל הדרך עם אלוקים. ממש קיוויתי שלא יעלו טרמפיסטים, כי רציתי את הזמן הזה לעצמי. חיכיתי לשעה הזאת בכל מאודי, היא פשוט עשתה לי טוב. ביקשתי. לא רק עלי, אלא על המשפחה, החברים, זה הפך לטקס קבוע שציפיתי לו".
מו"מ עם הקב"ה
על אף שאנשים סנטו בה, משום שילדה פעמיים, ויש נשים שמחכות שנים לראשון, היא ניסתה טיפולי פוריות במשך שנה. "הסיפור שלי כאן הוא לא הציפייה או טיפולי הפוריות. יש נשים שעוברות סבל פי כמה רמות ממני. הסיפור כאן הוא האמונה. הדרך שלי להגיע למקום הנכון לי".
עברה שנה, והיא הגיעה לשלב של סף ייאוש. "זה היה מצב שבו הרופא אמר שאם הטיפול לא ישפיע - יצטרכו לעבור לשלב הרבה פחות קל". ואז היא פנתה בפיה לאלוקים ואמרה לו: "שבת? זה מה שצריך בשביל זה? אני אשמור שבת. ואם זה יקרה, אני נודרת לא להפסיק לשמור אותה".
שבועיים היא שמרה שבת, והלכה לעשות בדיקת הריון. "הסימן הצביע על פס אחד - שלילי", היא משחזרת, "ואני התפרקתי. לא רציתי לשמוע ולראות כלום. הרגשתי שכל מה שבניתי - התרסק".
האם זה נכון לעשות התניות עם אלוקים? היא תתהה. "הרגשתי הכי טבעי עם זה. כמו שילד עושה עם ההורים שלו", היא אומרת בשלווה אדירה. כשעברה לתומה סמוך לפח הקטן אליו זרקה את המקלון, היא מצאה את הפס השני, שלא היה קודם. היו שם שני פסים! היא בהריון.
"אני יודעת שבדרך הטבע, זה או שאתה מאמין, או שאתה קורא לעצמך אתאיסט. אני חיפשתי את הדרך השלישית. החיים ללא מציאות אלוקית, הם מאוד קשים. הייתי שם. החיים האלו בידיעה שבסוף אתה נגמר, זה לחיות בתחושת חידלון. אז נכון שיכולות ההבנה שלי מוגבלות, אבל אני בוחרת לחיות כאילו אני כן מבינה, כי יש בחיים הללו תקווה, ואני מעדיפה לחיות ככה מאשר אפסות מוחלטת.
לפני כחודשיים וחצי נולדה איה. "קראנו לה על שם סבתא שלי, שנפטרה לפני ההריון", אומר רחלי, "ובתחושה שלי היא פשוט היתה שם וביקשה בשבילי בשמים. בדיעבד התברר לנו שלשם איה יש הרבה מאוד משמעויות רוחניות, שלא ידענו עליהן קודם. איה זו ציפור שרואה למרחוק, ראשי תיבות של ארץ ישראל השלימה, יש בשם את שם השם, וראשי תיבות אם ירצה ה'. מדהים עד כמה האלוקות נוכחת בחיינו. מדהים".
אז איך היה "לחזור הביתה"?
"26 שנה שמרתי מצוות, אחר כך עשיתי הפסקה של ארבע שנים, וחזרתי. זה כמו לרכב על אופניים, זה כמו להיות שם תמיד. אני נמצאת שם מתוך המקום הזה שתמיד קיוויתי שאהיה. אני לא נמצאת בגלל, או בכוח. אני נמצאת שם בזכות, ובאמונה, ומתוך המקום השלם הזה שלי. וכפי שכבר ציינתי, וחשוב לי לציין תמיד, שגם כשיצאתי לארבע שנים - מעולם לא ציינתי שאין לי כוונה לחזור. מעולם לא יצאתי בהצהרות שקשה יהיה לי לעמוד מאחוריהן. בכלל, יש דברים כמו טהרת המשפחה שהמשכתי לשמור גם כשלא שמרתי מצוות. תמיד הייתי מחוברת, והיו דברים שלא רציתי לעזוב. היום אני במקום הרבה יותר בטוח, מכיל, מבין, רוצה".