הסופר והחוקר החסידי הרב יהושע מונדשיין זצ"ל

ברוך דיין האמת: לאחר מחלה קשה, הלך לעולמו החוקר החסידי והסופר הנודע, הרב יהושע מונדשיין זצ"ל, מחשובי חסידי חב"ד, והוא בן 68 ● נחשב לאחד מגדולי חוקרי החסידות בדורינו, וחיבר ספרים רבים לצד מחקרים מרתקים ● סבל בשנה האחרונה ממחלת סרטן הריאות

השבוע הלך לעולמו בגיל 68, החוקר והסופר החסידי, הרה"ח רבי יהושע מונדשיין ז"ל, מחשובי חסידי חב"ד בירושלים. נחשב לאחד מגדולי חוקרי החסידות בדורינו, וחיבר ספרים רבים לצד מחקרים.

המנוח הותיר אחריו את תבלחט"א אישתו דבורה מונדשיין ויילדיו, יבדלחט"א: השליח הרב דוד ממוסקבה, מנכ"ל קרן לבייב וקרן אור אבנר חב"ד, הרב לוי, שליח ורבה של סמולנסק, ר' הלל מירושלים, חיה אקסלרוד מקרית מלאכי, ודינה סגל מצרפת.

יש לקוות שילדיו, חתניו, נכדיו ומעריציו ימצאו את הכוחות ותעצומות הנפש לכנס את היבול העצום של מורשתו הספרותית – עשרות ספרים וקונטרסים, מאות רבות של מאמרים, שפורסמו באין ספור במות, כולל באינטרנט, ואלפים רבים של מכתבים קצרים וארוכים (בכתב יד ובאי-מייל), הערות ותגובות, אנקדוטות וקוריוזים.

במגרותיו שבחדר העבודה בביתו, ובדיסק הקשיח של המחשב שעל שולחנו, טמונים עוד עשרות רבות של מאמרים וספרים בשלבים שונים של גימור, דברים שהתחיל ולא זכה לסיים. בין המפעלים שעסק בכתיבתם ולשמם אסף חומרים במשך שנים, ידוע לי על לכסיקון של רבני חב"ד לדורותיהם, ועל מהדורה מבוקרת ומוערת של 'בית רבי', ספרו החשוב של חיים מאיר היילמאן, שראה אור לראשונה בברדיצ'ב בשנת 1902, ופתח את מסורת הכתיבה ההיסטוריוגרפית של חב"ד. משימה ראשונה צריכה להיות אפוא רישום מסודר של כל כתביו ופרסומיו, ואין זו מלאכה קלה כלל ועיקר.

הרב מונדשיין היה איש פלא. לא רק ידען מדהים בתולדות יהודי מזרח אירופה בכלל ובתולדות החסידות בפרט, אלא גם ניחן בשכל חריף ושנון, ביכולת ניתוח חדה כתער, במוח מקורי ופורה ובכישרון כתיבה, סגנון רהוט וישר, המתרחק מפלפולים ומסברות כרס, ויודע להתאים את עצמו לכל במה ולכל קהל קוראים. ועל כל אלה, חוש הומור מפותח, ומבט אירוני, שלא לומר ציני, על סביבתו הרחוקה והקרובה.

הרב מונדשיין לא נולד בבית חסידי, אלא בבית דתי-לאומי. הוא גדל בתל-אביב של שנות החמישים והשישים והיה מה שקרוי בפי החרדים 'מִזְרוֹחְניק'. הוא למד בישיבת 'היישוב החדש', ישיבה תיכונית מודרנית שהייתה קרובה ברוחה לעולם החרדי, אך בשנת 1960, סמוך להיותו בגיל בר-מצווה, נמשך לבו לחסידות חב"ד.

חסיד נאמן

בשנת 1963, בהיותו בן 16, החליט, לאחר לבטים, כי מקומו יכירנו אך ורק בחסידות חב"ד, ומאז ועד יומו האחרון נשאר חסיד נאמן בגופו ובנפשו. הוא עבר ללמוד בישיבת 'תומכי תמימים' שבכפר חב"ד, שם גם נישא, בשנת 1969, לרחל, רעייתו הראשונה ע"ה, ושם גם נולד, שנה לאחר מכן, בנם הבכור דוד (אחריו נולדו עוד לוי יצחק, הלל, חיה ודינה). מכאן ואילך הקדיש יהושע את חייו ללימוד, למחקר ולפרסום תורת חב"ד.

בביקוריו בחצר חב"ד בניו-יורק נשא הרב מונדשיין חן וחסד בעיניו של האדמו"ר האחרון, רבי מנחם מנדל שניאורסון זצוק"ל, שאף הציע לו לקבוע את מקומו בסמוך ולהיות אחראי על אוסף הספרים הגדול של חב"ד. משיקולים שונים דחה יהושע את ההצעה והעדיף לחזור ארצה. בסוף שנות השבעים קבע את מקומו בירושלים והחל לעבוד כספרן במחלקה לכתבי יד וארכיונים שבבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בגבעת רם, כאחראי על הספרות החסידית. בניגוד למסופר בכמה מקומות, כאילו החלטתו זו העכירה את יחסיו עם הרבי, הקשרים ביניהם נותרו כשהיו, כחסיד לרבו, ויהושע אף פרסם מכתבים רבים שקיבל מהרבי לאורך השנים.

כמה שנים קודם לכן לא היסס הרב מונדשיין לתקוף את אחד ממחקריו של אטקס, על מקומו של הגאון מווילנה ברדיפת החסידים, ולהציע פרשנות היסטורית שונה לחלוטין לאותם אירועים (כרם חב"ד, ד, 1992, עמ' 221-182). כזה היה האיש: במקום שבו ראה את שורת האמת, לא היסס לבקר, להתווכח ואף לתקוף – בחריפות ולעתים אף בארסיות – את מי שבעיניו מסלף אותה. הוא הגן על האמת שלו, אך גם על כבודה של החסידות בכלל וחסידות חב"ד בפרט.

את מאמרו 'פרנסי וילנא והגר"א, ומלחמתם בחסידות' (כרם חב"ד, שם, עמ' 221) סיים מונדשיין במשפטים יוצאי דופן: "וידוי אישי: כמו רבים שקדמוני, גם אני איני אובייקטיבי, אך שלא כמותם – אני מודה באשמה זו. ובַקָשתי מלפני קוראי דבָרַי: אנא, השתדלו אתם להיות אובייקטיבים".

בכך המשיך יהושע מסורת שהחל בה מורו, חיים ליברמן, הביבליוגרף והחוקר, שהיה מזכירו האישי של האדמו"ר השישי וניהל את ספריית חב"ד עד שסר חינו בחצר הרבי בעקבות 'משפט הספרים' הידוע. הרב מונדשיין שרחש לליברמן כבוד רב, פרסם בקובץ עלי ספר, ו-ז (תשל"ט), ביוגרפיה וביבליוגרפיה של כתביו, וסייע לו להביא לדפוס את שלושת כרכי מאמריו, 'אהל רח"ל'. וכשם שליברמן לא היסס, לפני עשרות שנים, להתווכח עם בכירי החוקרים באקדמיה (גרשם שלום, יוסף וייס) ולהצביע על טעויותיהם, כך גם תלמידו מונדשיין: במקום שראה את 'חילול האמת' לא חלק יהושע כבוד לאיש – לא לפרופסורים ולא לרבנים, לא למתנגדים ולא לחסידים. הוא פרסם מאמרי פולמוס נוקבים עם חוקרים כמו אברהם רובינשטין, יהודה ליבס, רעיה הרן ואחרים, עם בני פלוגתא ממחנה 'המתנגדים'-הליטאים, כמו דב אליאך או דוד קמינצקי, וגם עם מתנגדים מתוך המחנה החסידי-החב"די פנימה, כמו יוסף יצחק קמינצקי או אהרן דב הלפרין, עורך השבועון 'כפר חב"ד', של'חקירותיהם' ולסיפורי מעשיותיהם לעג בשורת מאמרים באינטרנט. מתוך הוויכוחים הסוערים הללו, שלא פעם גם נענו על ידי המותקפים, התבררה האמת, לכאן או לכאן.

נע בין העולמות

כל חייו נע יהושע בין העולמות – חסידות חב"ד מכאן ועולם המחקר האקדמי מכאן – ולא ראה סתירה ביניהם. במשך עשרות שנים, עד פרישתו המוקדמת לגימלאות, עבד במחלקה לכתבי יד וארכיונים בספרייה הלאומית. ספריו החשובים של הרב מונדשיין כללו ביבליוגרפיות מפורטות של ספרי חב"ד הראשונים; ספרים על מנהגי חב"ד ('אוצר מנהגי חב"ד'); מהדורות ביקורתיות ('שבחי הבעש"ט' על פי כתב יד שקדם לדפוס); ארבעה כרכים של כתב עת ושמו 'כרם חב"ד', שהוא עצמו כתב מהחל עד כלה; ספרי היסטוריה של חב"ד, גדושים במסמכים ובתעודות, רובם כאלה שחשף בעצמו ('מגדל עֹז', 'המאסר הראשון', 'המסע האחרון'). לצד הספרים שחיבר, ההדיר וערך, פרסם הרב מונדשיין אין סְפוֹר מאמרים, בנושאים רבים ומגוונים, בבמות תורניות ואקדמיות, ולא נמנע גם מכתיבה פופולרית שקנתה לה מעריצים רבים.

נחישות ואומץ לב

את נחישותו ואומץ לבו הפגין הרב מונדשיין בשנת 1993, כשנה לאחר שלקה הרבי בשבץ מוחי, כאשר פרסם את 'אגרת לידיד'. באיגרת זו הוא הוקיע, בבוטות ובחריפות חסרת תקדים, את החסידים היוצאים בהכרזות רמות על משיחיותו של הרבי, את 'מבצעי המשיח' למיניהם ואת 'טקס ההכתרה' המשונה, שנערך בחצר הרבי המשותק בי' בשבט תשנ"ג. הוא אף נקב בפירוש בשמו של 'החוזר' המוערך, הרב יואל כַּהַן, והאשימו בלא פחות מהרס החסידות (לאחר מותו של הרבי, שינה הרב כהן את דעתו, הודה שטעה והפך למתנגדם של המשיחיסטים). מלכתחילה נכתבה איגרת זו לכמה חברים אישיים של הרב מונדשיין, שבאותה שעה קשה לחסידות היו אובדי עצות, אך כהרף עין נפוצה האיגרת והפכה לשיחת היום בחב"ד. מני אז הפך הרב מונדשיין לאויב נחוש של הזרם המשיחיסטי בחב"ד, וסנט בהם בכל הזדמנות שנקרתה לידו.

ככל שהכיר הרב מונדשיין בערך עצמו ובהישגיו, מבחינת אישיותו היה צנוע ביותר ובעיקר ביישן. כוחו לא היה בפיו אלא בעטו, ולכן כמעט אף פעם לא הרצה או נשא דברים בפומבי ונמנע מלהשתתף בכנסים שאליהם הוזמן. מופנם היה והתקשה בתקשורת בין-אישית, ועל כן העדיף את הכתיבה על הדיבור. מהפכת התקשורת הממוחשבת היטיבה עמו. הוא השתלב מיד במדיום החדש של האינטרנט והאי-מייל והפך אותו לעיקר. לפני כעשור הוא היה מן החרדים הראשונים שהשתתפו בבמות האינטרנט שהחלו לצבור תנופה, ופרסם מאות ואלפי תגובות ב'פורומים' הפופולריים של האתר 'בחדרי חרדים'. השתתפותו בלטה בפורום 'ספרים וסופרים', ובעיקר בפורום הפנימי והפרטי של חסידי חב"ד הדעתנים, שנקרא 'אנשי שצעדרין'. במופעיו אלה חתם בשמו הספרותי 'י_לבנון', אף שהיה זה סוד גלוי לכולם מי עומד מאחורי שם זה.

אתר האינטרנט החב"די 'שטורעם.נט' היה במת הבית שלו, שהסכימה לארח את סדרת מאמריו השערורייתית – אין מונח אחר לתאר אותה – 'סיפורים וגלגוליהם'. בסדרה זו, שנמתחה על פני כשבעים וארבעה פרקים, חשף מונדשיין את הסיפורים שלא היו ולא נבראו מעולם. הוא לעג לבדיות ולאגדות, שלא היו ולא נבראו אך קנו שביתה בפולקלור החסידי, הוכיח מה היה מקורן הלא טהור ולא היסס להוקיע את הכזבנים והזייפנים. שחיטת 'פרות קדושות' זו התקבלה בתדהמה ובכעס על ידי חסידים תמימים רבים, אך חסידים רבים לא פחות, בעיקר 'בעלי מוח' שבהם, שאבו הנאה מלוא חופניים מן הסיפורים העסיסיים, מהידענות המופלגת ומן ההומור. אם כל הרשימות הללו תכונסנה לספר, הוא בוודאי יהיה רב-מכר.

חקר מנהגי חב"ד

במשך למעלה משלושים שנה עסק הרב מונדשיין בחקר מנהגי חב"ד, רישום המנהגים המיוחדים לחסידות זו והשוואתם לשאר החסידויות והעדות. את מחקריו בתחום זה פירסם בכתבי עת ובשנת ה'תשנ"ה כינס וערך אותם מחדש בשני כרכי "אוצר מנהגי חב"ד". כמה ממחקריו עוסקים באמיתותם של סיפורי חסידים. למונדשיין למעלה ממאה פרסומים ומאמרים. חלקם בכתבי עת מדעיים (כדוגמת "תרביץ", "ציון", "קתדרה", "בקורת ופרשנות" ו"עלי ספר") וחלקם בקבצים תורניים (כדוגמת "מוריה", "בית אהרן וישראל", "אור ישראל" ו"היכל הבעש"ט"). על אחדים ממאמריו חתם בשם העט יהושע ד' לבנון‏.

בתשס"ח ובתשע"ג יצאו לאור לרגל בר המצווה של נכדיו ספרי 'תשורה' שבהם קובצו עשרות מכתבים שהחליף עם הרבי מליובאוויטש, משנת 1960 ואילך.

מונדשיין החזיק בדעות בלתי מקובלות בקרב החסידים, שלעתים קוממו עליו חסידים אחרים. כך למשל, לדעתו סיפורי חסידים רבים הם "צ'יזבטים גמורים", כלשונו, ולא יכלו להתרחש מבחינה כרונולוגית או גאוגרפית. לשיטתו, גם חסידים, כמו חוגים אחרים, משמיטים ממכתבי רבותיהם דברים שאינם "לכבודם" וכדומה. הוא לעג לנוהג שהשתרש בקרב חסידי חב"ד "לשלוח" פתקאות שאלה לרבי מלובביץ' על ידי הכנסתם לאוסף מכתביו "אגרות קודש" והתייחסות לכתוב שם כתשובה מאת הרבי. הוא טען שרוב מכתבי הרבי נפתחים במילים "מאשר קבלת מכתבכם", והצביע על כך שחסידים רבים מקבלים זאת כאישור למה ששאלו בפתקה שהכניסו לספר האגרות. כמו כן הוא חלק בחריפות על הפלג המשיחיסטי בחב"ד.

מונדשיין קבל על כך שכל השקפה ימנית נקלטת בחוגים החב"דיים ללא ביקורת. לדוגמה הוא הביא את האמונה שהופצה בחוגי הימין ערב תוכנית ההתנתקות לפיה התוכנית לא תבוצע, כיוון שמשמיים ימנעו את מימושה. לטענתו אנשים רבים בחב"ד האמינו בכך, למרות שאין מקור לאמונות מסוג זה בתורת היהדות בכלל ובתורת חב"ד בפרט. מאותה סיבה התנגד מונדשיין לסיסמה "לא נשכח לא נסלח" שנופפו בה לאחר ביצוע תוכנית זו וראה בה התרסה כלפי האמונה בהשגחתו הפרטית של הבורא‏.