העולם היפה של הוואטסאפ

תוכנת המסרים המיידיים "וואטסאפ" נכנסה גם למכשירים הכשרים, המשווקים ע"י הידברות, נתיב, רמי לוי ועוד ● לצד הסיכונים ופגעי הטכנולוגיה, מתברר כי העולם החרדי לא נשאר מאחור, ויש לו גירסה כשרה ומחזקת לקבוצות הווטאספ ● מחוברים לחיים, הלכה יומית, אסתכל באורייתא - ואלה רק קצה הקרחון

 

שוב הצליל המוכר הזה, עוד הודעה. אבל הפעם זה שונה, מדובר בחסד טהור: "נשמח לעזרתכן מחר בבוקר בין השעות 7-8 לקחת זוג מאלעד לתל השומר".

רבות סופר ודובר על הרעות החולות שזימנו לנו פלאי הטכנולוגיה. אולם ישנם אנשים שיודעים לתעל את המקום הזה, של הקדמה, של ההתפתחות, של הכלי האדיר ובעל האפשרויות, ולהפוך אותו לכלי עוצמתי.

יוני, צעיר חרדי בן 26, נשוי ואב לשלושה, סטודנט במכון לב. הקבוצה אותה יוני מנהל, היא קבוצה של הלכה יומית. "זה התחיל בלי כוונה", הוא מספר בראיון לשיפי חריטן מ'הידברות'. "בכל בוקר אני מקבל למייל הלכה יומית שאותה שולח חבר. עם הזמן, לא תמיד הייתי זמין על הבוקר במייל, ולא תמיד היה נוח לקרוא בצורה הזו, וחשבתי לעצמי שאם זה היה מגיע בהודעה ישירות לפלאפון שלי, זה יכול היה להיות נחמד". וכך החליט יוני לזכות על הדרך עוד כמה חברים, פתח קבוצת וואטסאפ "שפשוט התמלאה תוך זמן קצר שלא שיערתי", הוא משחזר. ומדי בוקר הוא מעתיק לשם את ההלכה היומית, ומזכה עשרות אנשים.

זיכוי הרבים

יוני לא מכיר אישית את האנשים, והוא גם מקפיד שלא תהיה פטפטת חלילה "כדי לא להבריח אנשים", הוא מסביר. "יש מספיק קבוצות חולין. כאן נטו מקבלים הלכה יומית". בקבוצות של יוני יש אנשים שהקרבה ביניהם לדת לא גדולה, ויש אנשים שזהו הדבר היחיד שקשור לדת, שהם רואים ביום. "וזה המניע העיקרי שלי לעשייה", אומר יוני, כשאני שואלת אותו, מדוע שאדם כל כך עסוק כמוהו, ינהל קבוצות ווטסאפ, הן בכל זאת מדובר בהשקעה. פעם מקדישים את ההלכה לרפואת אדם, ופעם להצלחת מבצע צה"ל בעזה. "אני נמצא כאן כדי לזכות אנשים", הוא מצהיר. "ואם בזכותי רק אדם אחד ילמד הלכה יומית, איך אני יכול שלא לקיים את הקבוצה", הוא תוהה בקול, ולי לא נותר אלא להסכים ולהביע את הערכתי, ו...על הדרך להעביר לו את מספר הטלפון של בעלי, הוא ביקש להצטרף כששמע את הריאיון. הנה עוד זכות.

ואם בקבוצה של יוני יש שקט תעשייתי, מלבד הלכה יומית, בקבוצה של אבי, 28, בני ברק, אפשר למצוא אנשים מתלהמים בוויכוח על דף גמרא, שאלה קשה  או הערה קשה בפרשת השבוע וכל שיתוף תורני אחר. בחיי היומיום שלו, עוסק אבי, מלבד לימוד התורה, בליווי רגשי של נוער נושר וקבוצות סיכון – כשהוא שואב אותם אל עולם המוזיקה, אליו הוא מחובר במיוחד. את הקבוצה, "אסתכל באורייתא", פתח "בלי כוונה", באיזשהו רגע בימי "בין הזמנים", לפני כשנתיים. גם הקבוצה הזו התמלאה מהר מאוד בפסיפס אנושי מלא צבעים וצורות, חוגים ומנהגים שונים – כשהמטרה היא באמת ליבון סוגיות, השקפות, הערות על סדר הדף היומי ועוד.

לא קצת מוזר ללמוד גמרא במקום כמו ווטסאפ?

"אני מודע היטב לחילוקי הדעות בקרב הציבור בנושא כשרות המכשירים הסלולריים", אומר אבי, "וכמובן שאין בקיום הקבוצה משום מתן 'הכשר' כלשהו. יחד עם זאת, בתוך עמי אני יושב, מודע למה שקורה ורואה את קיומה של הטכנולוגיה, ברמה כזו או אחרת, עם הכשרים  או ללא, ותפקידי אינו לשפוט. מניסיוני עם נוער נושר, ובכלל, אני יודע שקיימות שתי אסכולות ל'הדחת כלים'. האחת, לקרצף ולשפשף סיר מלוכלך עד שיבריק, אלא שיש לקחת בחשבון שפעולה זו סוחטת את הכוחות. אפשרות נוספת היא להציף ולהשרות במים חמים למשך זמן מה, עד שהלכלוך והשומן שדבוקים יתרככו מאליהם. אני אישית משתדל ללכת בגישה של להדיח את הכלים הקיימים ולתעל את הקיים למקום טוב יותר ואיכותי, שיכול לשמש כ"תורה תבלין", להציף ולחמם באור יקרות של דברי תורה שמגיעים עד לכיס בצורה הנגישה ביותר, ומייחל שמאור שבתורה, יפנה כל אחד מאיתנו למוטב".

ואכן, בקבוצה של אבי אפשר למצוא אנשים שמתגוררים בחו"ל, במקומות נידחים ללא אפשרות של "חברותא", והקבוצה הזו מהווה להם קרן אור, תרתי משמע. "אני יכול להתעורר באמצע הלילה, לתת מבט לפלאפון, ולגלות שאנשים עושים 'שטייגען' בשלוש לפנות בוקר", מחייך אבי.

בשיחה האחרונה שלי, לא ידעתי מראש, יצאתי מחוברת לשתי קבוצות נשים. אבל שוב אני מקדימה את המאוחר. זה משום שאין לי סבלנות, אני כבר רוצה לספר הכל ומהר.

כשביקשתי לדעת מי מנהל את קבוצת החסד של ארגון "עזר מציון", צחקו עלי. מנהל? שאלו כולם. את מתכוונת לעשרות המנהלים? אז כמו שאני אוהבת, לקצר תהליכים, ביקשתי לדעת מי בקודקוד. מכל עבר זרם אותו שם: מאיר קווין. הוא בן 38, מלמד בתלמוד תורה במודיעין עילית, "וכשאני לא מלמד, אני עובד בהתנדבות במשרה השניה שלי", מספר קווין. הוא נולד לתוך מציאות של חסד, לאב שניהל עשרות שנים את סניף עזר מציון בירושלים, "ועם כל פלאי הטכנולוגיה, היה אך מתבקש שננתב אותם למקום של חסד ועזרה לזולת". הוא מפעיל תחתיו 70 מנהלים בכל רחבי הארץ, מאילת ועד קרית שמונה, חברים בקבוצות 3,000 איש, ללא הבדלי דת או מין, ועסוק כל כולו בחסד.

ניתן לומר שהקלתם על חיי האנשים בהקמת הקבוצות?

"ללא ספק - כן", אומר קווין, שחבריו, מבלי שהוא יודע, מכנים אותו "בולדוזר", אדם שמזיז דברים ללא חת ובמהירות האפשרית, בלתי נלאה בעליל. "תראי, זה לא שפעם לא הסתדרנו, אלא שלסדר לאדם חולה נהג שייקח אותו לבית חולים, יכול היה לקחת חצי יום. היום זה לוקח חצי שעה – בהגזמה".

אז איך זה עובד? ובעצם כיצד התחיל?

"זה התחיל במודיעין עלית", משחזר קווין. "עיר חרדית, שיש בה 70 אלף תושבים, ואני מעריך שאולי 1,000 כלי רכב בכל העיר. ישבנו כמה חברים וחשבנו על אנשים שזקוקים לעזרה וכיצד אנחנו עוזרים להם. נוצר מצב שאנשים שצריכים הסעות לבתי חולים, לצורך הדוגמה, הם נאלצים לעבור דרך לא פשוטה". ואכן, עיקר העיסוק של קבוצות הווטסאפ, הוא ארגון נסיעות. "קחי לדוגמה ילד שנפצע קשה בתאונת דרכים חלילה. עכשיו הוא מאושפז, וההורים צריכים לנסוע אליו מדי יום, לעשות משמרות לידו, אז אנחנו מוציאים בקשה, הרבה פעמים אנשים נוסעים מאלעד לבני ברק, לצורך הדוגמה, אז הם יאריכו את הדרך וייקחו את האמא, או יחזירו את האבא הביתה. ישנם מתנדבים שיוצאים באופן מיוחד, אם נתקלנו בקריאה שאין לה מענה".

המידע מגיע דרך פניות לעזר מציון, או פניות בתוך הקהילה. ברגע שיש כל כך הרבה קבוצות, אנשים יודעים להגיע אליהם. וישנם מקרים שבהם מנהלים מחליפים מידע בינם לבין עצמם, ומעבירים מקרים מעיר לעיר לפי הצורך. בהמשך התפתחו הקבוצות והפכו להיות גם קבוצות של חלוקת אוכל ומשימות נוספות. אל הקבוצה נשלחות משימות ממוספרות כמו הסעה להורים, או הכנת ארוחת צהריים למשפחה שהאם חולה במחלה, וכל אחד בקבוצה שרוצה לקחת על עצמו משימה, רושם: 'אני לוקח את משימה 13', וכד'.

חייב לעוף

אחד הדברים הגדולים שעושים המתנדבים המחוברים לקבוצה, הוא סיוע בשינוע מבחנות לבדיקת התאמה למח עצם. לעזר מציון יש מאגר דגימות ענק של מח עצם, הממוקם בפתח תקווה. ברגע שיש התאמה, צריכים לערוך עוד שתי בדיקות, כי אנשים יכולים ליפול בהמשך ההתאמה. לכן שולחים לאדם שנמצא מתאים בבדיקה ראשונית, מבחנות ממוספרות ומקודדות, הוא ניגש לקופת חולים, מבצע בדיקת דם, ומשם המבחנה נשלחת למאגר, שם נבדקת ההתאמה ואם הוא מתאים – הוא נקרא.

"מדובר בדבר שחייב לעוף בתוך שעות", מסביר קווין. "היה לנו למשל שינוע מבחנות לחיילת שמשרתת בבסיס ליד ירוחם. אז מתנדב מפ"ת בדיוק נסע לנתיבות, לקח את המבחנות, משם יצא מתנדב לבאר שבע, ומשם מתנדב נוסף לירוחם. שם יצא באופן מיוחד פראמדיק לבסיס, לקח את הדם, שמר אצלו במקרר, ולמחרת שלח עם מתנדב שנסע ללוד, ומשם חזרה עם מתנדב נוסף לפתח תקווה בחזרה. תוך יממה עשינו מבצע מטורף שמעורבים בו כל כך הרבה מתנדבים, וזו רק דוגמה קטנה. הקבוצות הללו מסייעות לכ-500 איש מדי שבוע". בסוף השיחה מבקש קווין להבהיר, כי הצלחת הפרויקט היא 70 המנהלים, ו- 3000 המתנדבים המסורים "ואין מלים שיכולות לבטא את הכרת הטוב שאנו חשים על מסירותם".

קשה לי לסיים את השיחה מבלי שהתחברתי לשתי קבוצות נשים בעירי, קבוצת טרמפים וקבוצת ארוחות למשפחות, וכבר למדתי איך זה עובד. עד שאני מגיעה לפתוח את ההודעות בקבוצה, הן כבר חילקו שתי ארוחות של עשר מנות כל אחת, כולל תוספות ויום חלוקה. האם יש מדהים מזה?

והם כולם, אבל כולם, מצהירים פה אחד: לא מחליפים את ניהול הקבוצות האלו בעד שום דבר בעולם. ומשום מה אני יכולה להבין אותם. אשריהם ואשרי חלקם.

יונית מילבסקי | כדורינט16/12/2014 13:15
חזרה
עבור לתוכן העמוד