דברים היוצאים מן הלב: הרב אורי זוהר

בשיחה גלויית לב, מספר הרב אורי זוהר לתלמידי "ברכת חיים" בירושלים את סיפור חייו המרתק, מההיבט החיצוני: כיצד התייחסו אליו בצעדיו הראשונים בעולם היהדות החרדית ● בדרכו היחודית, הוא מתאר בציוריות מהו האושר הכי גדול ומי לדעתו האדם המאושר עלי אדמות

 

פתח צר באמצע רחוב עזרת תורה בירושלים מוביל ללב רחב. אתה חוצה דלת ברזל קטנה ונכנס לקומפלקס של מבנים שהמרכזי שבהם הוא בית-מדרש שוקק המולת תורה. ישיבת 'ברכת-חיים'. זה השער - צדיקים יבואו בו. או לפחות צדיקים בפוטנציה. כאלו ששאיפתם כזו.

הרב אורי זוהר, כידוע, נמנע מלצאת מביתו, שם הוא הוגה בתורה 'סביב השעון' עם חברותות המתחלפות בסרט-נע. הוא מתחיל את יומו מוקדם מאוד ומסיימו אחר חצות. הפניות אליו שיבוא לאירועים ומפגשים לא חדלו, אולי להיפך. בוודאי ב'אלול'. אולם כיום הוא מתרצה הרבה פחות. לפונים אליו הוא מציע דמויות אחרות שלדעתו עושות את המלאכה לא פחות ואולי יותר טוב ממנו. רק בדלית ברירה ולאחר מבחן, הוא יוצא מגדרו. אם, למשל, הפונים השכילו להעביר אליו את הבקשה דרך ביתו של מרן הגראי"ל שטיינמן.

הפעם התרצה כיוון שאחד מבחורי הישיבה התחתן לא מזמן עם נכדתו. אותו בחור, כלומר כיום כבר אברך 'טרי', כך סיפר הרב אורי זוהר, שכנע אותו שתהיה תועלת מיוחדת אם ישמיע דברים בפני הבחורים. אכן, למחרת הדרשה שלח לי אחד מרבני הישיבה הודעה: "החיזוק שנתן הרב אורי זוהר השבוע הותיר בישיבה רושם רב, והרגישו שדברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב".

הרב אורי זוהר דיבר שם בפתיחות. שמענו אותו אין-ספור פעמים באין-ספור אירועים: נואם בפני 300 אנשי משטרה בבסיס מג"ב בירושלים, במעמד השנתי של 'לב לאחים' בבני-ברק, מארח עשרות נערי המדרשיה מנתיבות, וגם באירוע של 'לב לאחים' בפלטבוש ניו-יורק. מעט פעמים דיבר בפתיחות שכזו. על עצמו, על משפחתו, על תקופת העבר ובעיקר על התקופה בה התחבט עד שקיבל על עצמו עול תורה והדהים את כל המדינה.

אף הוא, כנדרש ממנהיג, יודע להלך כנגד רוחו של כל אחד. הוא מיטיב להבין את עולמם של הבחורים הצעירים דוגמת אלו שבישיבת 'ברכת חיים'. הוא לא עושה להם הנחות ולא מוותר על הדרישות, אבל גם את זה הוא עושה בשפה משעשעת שתתיישב על לבם המבקש. הם צוחקים, אבל בולעים אגב כך את דברי המוסר והכיבושים. הוא יודע לדבר בשפתם, הוא איתם, מגלה שעבר דרך חתחתים והתייסר, אבל מובילם למסקנה הברורה: "אני האדם המאושר בעולם". והוא מציע להם להצטרף אליו...

בחורי הישיבה בעיצומה של סעודת-מצווה שנערכה לכבוד 'סיום' מסכת שסיימו כתריסר בחורים. כמה עשרות ישבו סביב שולחנות ערוכים, נהוג כאן לערוך מעין 'טיש' או 'זיץ' כמעט בכל ליל-שישי כחלק מההווי המיוחד של הישיבה. הרב אורי זוהר נכנס ומתיישב בצד, ממתין שיקראו לו.

זה קורה מהר מאוד. הוא מתיישב בראש השולחן והבחורים פוצחים בריקוד. הרב אורי זוהר עוצם עיניים ומתופף בידו על גב השולחן. הוא לא בדיוק האדם שיקום ממקומו ויפצח בריקוד. מושלך הס וראש הישיבה רבי מנחם רקובסקי, אברך צעיר עם לב אוהב ושכל ישר, מזמין את האורח במשפט קצר לשאת דברים.

הסופר המוערך צבי יעקובזון, מתאר בעיתון 'בקהילה' את דברי הרב אורי זוהר: "חברים יקרים, בדרכי לפה שאלתי את הבחורים שהביאו אותי מהבית לפה, מדוע הם מעוניינים לשמוע אותי. כשנכנסתי לאוטו אמר אחד מהם: 'איזו זכות לנו שהרב בא אלינו'... אני מבין שהוא ביקש לעודד אותי ואני מאוד מודה לו על העידוד והחיזוק. גם זה שבחורים רציניים כמוכם מוכנים לשמוע קשיש כמוני זה עידוד בשבילי, ובכל-זאת כדי להיות יעיל אני רוצה לשמוע מה אתם רוצים לשמוע...

"אתם צריכים לדעת, כבר אמרתי מיליון דרשות, אני לא הולך לאסיפות, אני גם מסופק עד כמה הנאומים והדיבורים מועילים, ואני משתדל לעשות דברים רק אם יש בהם תועלת... אז תנסו להגדיר לי באופן רציני מה לדעתכם אני יכול להועיל לכם. אתם הרי מכירים את העבר שלי, אני בעל תשובה, אשתי קוראת לנו 'ניצולי שואה', באתי מעולם שלא היה חסר לי מאומה מבחינה חומרית, היינו אנשי 'בוהמה', אנשים ציפו מאתנו שנשבור את כל המוסכמות, לא הייתה לנו שום מסגרת שחייבה אותנו, והיום אתם רואים אותי... אז יש לכם שאלות?".

לרוץ לדבר מצווה

בישיבת 'ברכת חיים' לומדים כיום כ-70 בחורים, בכל הגילאים. הישיבה קיימת קרוב לעשר שנים, והמיוחד שבה הוא הגישה המיוחדת לבחורי ישיבות לא סטנדרטיים. כאלו שמתקשים ללכת בתלם ולצעוד במסגרות. הם בחורים מצוינים, עם שאיפות ל'גַדלוּת', בעלי יכולות ומטים שכמם לקבל עול תורה - אבל מצפים שיבינו לרגישותם. ואת זה כנראה יש בישיבה במלוא חופניים ובכפל כפליים.

ביקשתי מאחד הבחורים, שנראה היה בעיניי כממוצע, בחור בין בחורים, שינסה לשרטט לי קווים לדמותה של הישיבה ושל ראשיה. מסתבר שהוא כבר אברך, אולם מעדיף להמשיך ללמוד בין כתלי הישיבה כאחד הבחורים, כמו שהיה עד כה. אני מביא את דבריו כמעט כפי שאמרם: "מדובר בבחורים מיוחדים שחיפשו ישיבה שלא עושה עניין ולא מקדשת את הנורמות הרגילות, אלא מתמקדת בעיקר בפנימיות".

מילים גבוהות, אני אומר לו. אני דיסלקטי. אנא, דבר בשפה קלה. הוא צוחק, מוזג לי עוד כוס משקה, וממשיך: "יש בחורים שנתנו להם 'תווית' [-טיקט] של נושרים וכאלה, אבל זה לא היה נכון בכלל. הם היו נראים חיצונית כתלושים אבל בפנימיות שלהם הם לא נפלו במאומה. אבל כיוון שהחיצוניות שלהם לא הייתה כמו הנורמות המקובלות, הם נדחו. כל בחור היה אולי מנצל את הדחייה הזו כדי לנשור באמת, אבל יש כאלו שאת הדחייה הזו ממנפים כדי להתעלות ולהגיע דווקא מהמקום הזה לדרגות גבוהות מאד ברוחניות".

כלומר, זוהי ישיבת 'ברכת חיים' - - -

"העניין שלנו", הוא מסכם, "הוא דבר ראשון להיות מושלם כלפי הקב"ה. בהמשך כל העניין של החיצוניות כבר מסתדר ממילא. בישיבה משרישים בנו את הגאווה להיות בן של הקב"ה".

בחצי השנה האחרונה זכו בני הישיבה להשתתף בשמחת נישואי כמניין מחבריהם. כולם משפחה אחת ושמחים זה עם זולתו. כולם הקימו בתים לתפארה על אדני התורה עם בנות מוצלחות מבתים טובים. מהישיבה הזו אין 'נשירה'. הבחורים כאן תובעים מעצמם הרבה, ועומדים בתביעה העצמית הזו. הצוות והבחורים יוזמים פרויקטים שונים של 'חיזוק', שעות של תענית-דיבור, לימוד הלכות לשון-הרע, מסירת חבורות וקיום מבחנים. אלו דברים שאילולי באו מהבחורים עצמם ספק אם היו רושמים כזו הצלחה. יוזמה מיוחדת שנהגתה בישיבה הייתה לימוד כל הלכות הכַּשרות. הבחורים שקעו בלימוד הלכות אלו, עברו מבחנים, ובסופו של דבר קיבלו תעודה מטעם הרבנות הראשית.

כל מי שדיברנו עמו, בחורים ואנשי צוות, ביקשו שנעלה על נס את ראש-הישיבה רבי מנחם רקובסקי. "הוא הבריח התיכון והעמוד המרכזי של הישיבה. הצלחת הבחורים נובעת לא מעט בגלל הקשר האישי והאוהב של הרב רקובסקי". הוא מתמסר מאד לבחורים, קשור עמהם ומייעץ להם בכל דבר ודבר. הקשר ביניהם כל כך עמוק שגם כאשר הוא מעניש או משיב בשלילה הם מבינים שזה בא ממקום של אכפתיות ודאגה. יש לו שפה מיוחדת המדברת אל הנקודה הפנימית של הבחורים 'שלו'. הוא כמו אבא שלנו, אומר אחד הבחורים. לכן הוא גם מעורב בענייני השידוכין, כולל בנושא הכספי...

ויש 'שטייגען' רציני. לימוד ב'עיון' סוגיות ישיבתיות, שיעורים וחבורות, הֶסְפֵּק של דף ליום. ויש את ה'זיצים' בליל-שישי, שהם חלק בלתי נפרד מהווי הישיבה. זו סעודת רֵעים, לרוב אגב דבר-מצוה, שרים שירי ערגה סביב שולחנות ערוכים כראוי, וגם שומעים דברי חיזוק מרבני הישיבה ומרבנים אורחים.

כמו השיעור של הרב אורי זוהר הערב - - -

מה קרה לשרון

"תדעו לכם שאתם יכולים לרשום לעצמכם שראיתם אדם שראוי להירשם בספר הגינס כאדם הכי מאושר בעולם". הרב אורי זוהר משוטט בעיניו על פני הבחורים ובוחן את תגובתם. "אני מעיד עליי שמים וארץ באסיפה הקדושה הזו שאני לא מגזים. אין בעולם מאושר יותר ממני. כמוני אולי יש, אבל לא יותר ממני. אליהו יספר לכם באיזו 'וילה' אנחנו גרים... ואין לי לא אוטו ולא וֶסְפַּה ולא אופניים ואין לי כלום. אבל יש לי הכול!".

כולם בהלם. הוא? עם החליפה הדהויה והמגבעת המצ'וקמקת? הוא? המתגורר בדירה בת 18 מטר רבוע? איך אמר לנו פעם? "יש לי את הדירה הכי פרקטית וקומפקטית. אני לא צריך ללכת מהסלון לחדר שינה ולהיפך. כדי לרחוץ ידיים אני צריך רק להושיט יד לכיור במטבח, ואפילו בשביל להוציא מים מהמקרר איני צריך לקום מהמיטה שהיא גם הספה"...

הרב אורי זוהר לבחורים: "אמר לי מיליונר אחד גדול באמריקה שהוא בונה 'רִיוְיֶרָה' בבת-ים. אמרתי לו: אני יותר עשיר ממך בהרבה. כי אין דבר אחד בעולם הזה שאני רוצה ואין לי, ולך עדיין חסרה ה'רִיוְיֶרָה' בבת-ים. אני מסודר בלי זה. אני מאושר"... הוא מבין שכנראה הגיע הזמן להתעמת עם הבחורים. כלומר לאתגר ולעמת אותם. הוא שותק רגע, ומנחית להם שאלה 'פשוטה' למדי: "אם אתם לא שואלים, אז אולי אני אשאל אתכם... תסבירו לי, איך אדם נהיה מאושר? מה פירוש, לפי דעתכם הנשגבה, המילה אושר? אבל שתבינו: אני לא מדבר על 'כֵּיף'. אני מדבר על אושר!".

אחד הבחורים מנסה: להיות אדם חופשי...

הרב אורי זוהר: "נכון. אבל בכל-זאת יש אנשים חופשיים, שיש להם קריירה וכסף, יושבים על גג העולם, אף אחד לא יכול עליהם, איש לא יאמר להם מה לעשות, והם לא מאושרים. אני מכיר אותם".

עוד בחור מנסה: אחד שלא צריך כלום...

הרב אורי זוהר: "טוב, את זה אני אמרתי... זה לא מספיק"...

בחור שלישי מציע: אדם שיש לו תכלית.

הרב אורי זוהר: "נכון מאוד, אבל איך זה קשור באושר?".

הבחור נבוך מעט מתשומת הלב הממוקדת בו, ומגמגם איכשהו: כי אוהב כסף לא ישבע כסף, אבל מי שיש לו תכלית הוא רגוע. הוא חושב על עולם-הבא.

לאורח הדורש, תרתי-משמע, זה מספיק כדי לשעוט ולעוט קדימה. ההקשבה כבר רושמת שיאים, הבחורים שבויים בכנפיו, הם צמאים למוצא פיו, סקרנים דיים, תאבי דעת בעליל.

הרב אורי זוהר: "המשפט הזה שהחבר אמר הוא משמעותי. זה כל ההבדל בין החיים שלנו לחיים של כל העולם כולו. להיות מאושר זה לדעת שעכשיו פה הקב"ה נמצא. שעיניו פקוחות על כל אדם ואדם והשגחתו בכל רגע. זה מצב תמידי של להיות עם הבורא-עולם. מה זה כסף? תהיה העשיר הכי גדול, אם הקב"ה מסיר מבטו ממך, רק טיפה, פיק קטן בשסתום קטן בלב, והמיליונר נפרד בשנייה מכל המיליונים שלו. כלומר הכסף קיים, אבל הוא כבר שם...

"תראו את שרון. היה ראש ממשלה הכי פופולרי, עריץ, גנרל, גיבור, לא פחד מאף אחד בעולם, אפילו את ההתנתקות הוא העז לבצע, צחק על כולם. פתאום, סתימה קטנה בצינורית של המוח והוא שוכב כאבן שאין לה הופכין. רק כמה מוּלקוּלוֹת. אתם יודעים מה זה לב? זו משאבה שסוחבת את כל הדם. המשאבה הזו מעבירה בגוף 7,000 ליטר דם ביממה. חברים, הבורא עולם מחייב אותנו כל רגע. הוא מבקש מאתנו גם להבין מה שאנחנו רואים. אנחנו לא חתולים... כמו שהבחור אמר: יש תכלית והיא נצחית, אז איך אפשר להיות טיפש ולהתעסק בשטויות ובכסף ובכבוד ובכוח?".

מה זה חיים

חיכיתי שידבר על עצמו, כי הרי אין דבר משכנע מ'בא הרוג ברגליו', והנה זה בא: "אני היום עוד מעט בן שמונים... נו? תגידו 'עד מאה ועשרים'... או, יופי, אמן, והמברכים יתברכו בכפלים... כשבורא-עולם החזיר אותנו בתשובה הייתי בן 40. היום מבחינת שעות וזמן ואינטנסיביות ומאמץ וערנות ומחשבה, בכל-מכל-כל, אני עובד לכל הפחות פי שתיים או שתיים וחצי ממה שעבדתי אז כשהייתי בן 40. פחות ישן, כמה פחות מתעסק בדברים אחרים, העניין הוא בהבנה האמתית, בהתבוננות, מה הסיפור? מה שם המשחק? מי נגד מי זה? להתבונן. לא לראות חפצים כמו חתולים, בלי הבנה. זו כל הדרשה שלי... זהו, סיימתי.

"אם תתבוננו מה זה חיים, מה זה איזון בגוף, מי נותן לנו כוח לשתות... בורא עולם נותן לך הכול, אז מה המסקנה? רבי משה קורדובירו אומר שאנחנו לוקחים את הכוח מבורא-עולם, ובכוח הזה שהוא נותן לנו, אנחנו פועלים נגדו, רחמנא-ליצלן. לא רק שאנחנו לא פועלים למען התכלית הנצחית שעין לא ראתה אלוקים

זולתך אשר יעשה האלוקים למחכה לו) ישעיהו סד, ג) אלא שבכוחו שלו אנחנו פועלים נגד הבורא. בכוח של השכל והתאוות והבריאות והחיוּת והנעורים והיופי, באותו כוח עצמו שאנחנו מקבלים ממנו יתברך, אנחנו מבזים אותו. זה כל הסיפור חברים".

"אתם רוצים לדעת למה חזרתי בתשובה?" - זו שאלה היפותטית שנועדה לפתוח את הלבבות. מי לא רוצה לדעת? ועוד מפי בעל-המעשה עצמו. הבחורים מתלהבים. בטח שהם רוצים לדעת. הרב אורי זוהר שוב מתחיל בשעשוע וצחוק, אבל זה נגמר כמו תמיד בתביעה נוקבת: "חזרתי בתשובה כי לא הסכמתי להיות 'פרייאר'. בורא-עולם שלח לי את הרבי שלי, הרב זילברמן, הוא הסביר לי מה-זה-יהודי".

זה מתחייב שבכל שיחה של הרב אורי זוהר בה הוא מדבר על תהליך קבלת התורה האישי שלו יוזכר הצדיק רבי יצחק-שלמה זילברמן זצ"ל, אבי 'שיטת זילברמן' ו'זכרו'. מדובר בצדיק-יסוד-עולם, גאון ומדמויות ההוד של ירושלים, הגם שמוצאו מברלין, משם עלה בשנת 39' (תרצ"ט). הוא התגורר ב'שערי-חסד' וביתו היה פתוח לרווחה עם 18 צאצאיו. הרב אריה יצחק ז"ל שגם הוא תמיד יוזכר בהיסטוריה של הרב אורי זוהר, היה זה שהחזיר את 'גיבורי' תל-אביב עמם היה מיודד [ובהם הרב מרדכי ארנון, וכמובן הרב ישראל-איִקַא ישראלי ז"ל, גיסו של הרב אורי זוהר, הסנונית הראשונה של החוזרים בתשובה ומי שהדהים את הבוהמה האליטיסטית בישראל עם חזרתו].

הרב אורי זוהר, שתמיד היה 'איש רוח' ומחפש אתגרים אינטלקטואליים, נעתר לבקשת הרב אריה יצחק לבוא לירושלים 'להתווכח' עם 'רב חרדי'. ה'סיכום' היה שאם הרב משכנע שיש בורא לעולם אז 'אורי זוהר' - האיש והמותג - חוזר בתשובה. לאורי זוהר לא היה ספק מי ינצח בוויכוח התיאולוגי. תמיד כשהוא מזכיר את הרב זילברמן, "מורי ורבי", תמצאו דמעה בזווית העין.

בוודאי כשהוא מספר - כמו שעשה הערב הזה בישיבה בירושלים - על בתו רחל וייס הי"ד שנשרפה חיים בפיגוע. היא הייתה עם ילדיה באוטובוס שנסע לירושלים וערבי זרק בקבוק תבערה על האוטובוס בכביש יריחו. רחל נכנסה להציל את ילדיה ונשרפה עמם. זה אירע בחשוון תשמ"ט. הרב אורי זוהר מספר על האסון, והבחורים הצעירים שלא שמעו על כך, בהלם.

"מי ששמע את ההספד של מורי ורבי זכר צדיק לברכה הבין מה זה יהודי. מי יכול עלינו? בואו לא נהיה 'פראיירים' ו'טמבלים', אנחנו נכדים של אנשים שמסרו נפשם על קידוש השם. בחור אומר לי קשה לי. מה קשה לך? תזכור מאיפה אתה בא. תזכור מי אתה! אנחנו יהודים! מי יכול עלינו? מה יש לנו לקנא בחילוניים? על מי הם מתגאים?".

ושוב מילי דבדיחותא שזורים במוסר-השכל:

"לא אשכח את הנחת התפילין שלי בדאלאס-טקסס כל ימי חיי. שלחו אותי לסמינר של 'ערכים'. אתם יודעים מה זה דאלאס? יש מחלוקת את מי שונאים שם יותר, את הכושים או את היהודים... אמרו לי שלא אוכל להתפלל במטוס... זה הרי לא 'אל-על' שאנחנו יכולים להתפלל. שמה, מי ייתן לך לעמוד באמצע הטיסה? בקיצור, נאלצתי להתפלל בטרמינל.

"תתארו לעצמכם, יהודי כמוני, לבד שם בטרמינל, מול מאות גויים עם כובעי ענק וסיגרים כבויים ביד, והם מסתכלים עלי בעיניים כאלו... אם עיניים היו יכולות לשרוף לא היה נשאר ממני פירור... פתאום אמרתי בלבי: למה צנחן שהולך עם כובע אדום לוהט גאה בכובע שלו? כי יש לו 'גאוות יחידה'! ואני לא? אלו המדים של הסבא שלי. אני אתבייש מהטקסנים האלה? בשום אופן! רַאס-בִּן-אֶמוֹ!".

ראס-בִּן-אֶמו הוא ביטוי בערבית שמשמעותו לפי המילון משהו כמו "על אפו ועל חמתו". אני מכיר את הרב אורי זוהר. הוא צריך היום להתאמץ כדי להשתמש ב'סלנג', אבל כאן זה צורך. הבחורים אכן מתמוגגים.

מינימום של תפילה

לא צריך להיות גאון כדי להבין שבגיל הבחורים לכסף יש משקל סגולי וערך מוסף. לא פלא, לפיכך, שחלק מהמְשלים, ההַמחשוֹת וההַמחזוֹת שמשולבים בשיחה הם כספיים:

"אין לי ספק שאם אציע לכם כעת לעבוד שנה תמימה עבודה קשה, עשרים שעות ביממה, אפילו רק שש-עשרה, ובסוף השנה השכר יהיה 500 מיליון דולר, אין מי שלא יקפוץ על ההצעה. אם יש כזה הוא פטור מכל המצוות... אה? כולם מסכימים, נכון!".

הוא מרוצה, ופונה כאילו לבחור מסוים: "אתה יודע איפה תהיה בעוד שנה, אם תלמד 16 שעות ביום? כן תתענה. הרי אצל העשיר שייתן לך 500 מיליון דולר אתה מסכים להתענות. תרוץ, תעלה, תרד, תסחוב... 'כן-אדוני', 'מאה אחוז', 'מה שתגיד'... הכול בשביל כסף. מה זה כסף? זה להשתעבד לניירות... אז בשביל כל העולם כולו לא כדאי להתענות שנה?".

אחד הבחורים מרים יד ומעיר: הבעיה שה-500 מיליון דולר הרבה יותר מוחשי...

הרב אורי זוהר 'יורה' מניה-וביה: "תגידו, זה ברור שיש בורא לעולם? יש מישהו שמסתפק בזה?".

כולם מהנהנים בראש. כלום למישהו יש ספק? לא ולא!

הרב אורי זוהר: "אם אני בטוח שיש בורא לעולם, אז זה כמו 500 מיליון דולר. אלא מה? שטופים בעולם הזה. זה ברור. אדם מוכן להקריב שנה מהעולם הזה עבור 500 מיליון דולר, ואני אומר לכם שאדם שיקריב שנה מהעולם הזה עבור העולם הבא הוא יהיה הרבה יותר מאושר מזה שיש לו 500 מיליון דולר! כשהוא יגמור את השנה הזו הוא יהיה האדם הכי מאושר בעולם. הוא יהיה בן חורין".

הבחורים בדממה. והוא ממשיך:

"הייתי אומר לכם עוד דבר, ואני מעיד עלי שמים וארץ שזה אמת, אם יגידו לי אל תתפלל שחרית, אתם יודעים מה? לא שחרית, ערבית! שזה 'רשות', אם יגידו לא להתפלל פעם אחת 'מעריב' ואקבל בתמורה לא 500 מיליון דולר אלא כל הון שבעולם, זה אפילו לא ניסיון בשבילי... מה אעשה עם כל ההון שבעולם? אוכל ארבע ארוחות ביום? אשן על שתי ספות? אבל להפסיד 'מעריב' אחד זה חור בעולם הבא שאי אפשר לסתום לעולם! אני עבדתי עם השכל שלי. השלטתי אותו עליי, כמו שאומר הרמב"ם שהשכל הוא אמצעי לדביקות בהשם. יש לי 'דיבור' עם הקדוש-ברוך הוא'...".

הרב אורי זוהר לא מבזבז זמן. זו שעת רצון והוא ממשיך להכביד עליהם:

"אגלה לכם סוד גדול. רק לכם אני מגלה את זה. אם מדברים עם הקדוש-ברוך-הוא, הוא עונה! אם יש לך עיניים לראות ואוזניים להקשיב, אתה רואה ושומע איך הקב"ה מוביל אותך. לא לאן שאתה רוצה אלא לאן שטוב לך. אין אבא שאוהב את בנו יותר משהקב"ה אוהב אותנו, כל אחד ואחד מאתנו".

הוא, הרב אורי זוהר, לא עונד שעון, על אף שזמנו ממש מדוד, לפי דקות. בלי להביט בשעון שאין לו, הוא כנראה מבין שהגיעה העת לסיים. "יש שאלות?" - הוא שואל. כולם שותקים. "נו", הוא אומר, "אם אין שאלות זה מצוין. זה אומר שהכול ברור"...

בכל-זאת שאלה: איך עושים את זה?

לי לא ברור בדיוק למה מתכוון הבחור כשהוא אומר 'את זה', אבל לרב אורי זוהר השאלה ברורה, והוא מסתער:

"על זה נאמר 'פתחו לי פתח'. גם לי היה קשה. אני זוכר את זה. ללמוד עשר שעות ביום? זה לא שייך. שש שעות? מה אתה מדבר! ארבע? אי אפשר. שעתיים? זה המון. שעה... אולי חצי שעה... עשר דקות אני מסוגל... אתה יודע מה? עשר דקות, אבל ברצינות! זה נקרא 'כחודו של מחט'. אבל את הפתח הזה תקיים".

"אספר לכם סיפור ובזה אסיים. אני זוכר שיצאתי מהבית של הרב זילברמן בשערי-חסד. אני, הוא אמר לי, אני האדם הכי מאושר בעולם. הסתכלתי עליו ואמרתי, מה הוא מבלבל את המוח? אני גרתי אז בוילה ביפו, מול הים, כל היום הסתובבתי בחוף שרתון, והוא יושב פה בחדר ישן בבית מקולף, ואם לא היו לו ספרים מהרצפה עד התקרה אני חושב שהתקרה הייתה קורסת... והוא אומר שהוא מאושר? על מה הוא מדבר? ואני מחכה כבר לרגע שאני אצא מהחדר הזה... די. שנחזור כבר לים. לחופש.

"אבל הוא הוכיח לי את האמת. אני זוכר שאמרתי לעצמי: אורי, לא יעזור לך שום דבר בעולם, זו האמת! נו, מה תגידו, שזה היה הרגע הכי מאושר שלי בעולם? אני מודיע לכם שזה היה הרגע הכי קשה שלי בעולם! כי אחרי שהבנתי שזו האמת, ויש גן-עדן ויש גיהינום, ויש שכר ועונש, ויש עולם הבא, ופה זה הפרוזדור, אז מה אני עושה? מה עושים? מה יהיה? שאני אשים כיפה על הראש? אין מצב. הסתכלתי בראי ואמרתי: אני לא שם את הדבר הזה גם אם יש מיליון גיהינומים... תפילה? מה פתאום. שבת? איך אפשר.

"ישבתי ואמרתי: אני לא מסוגל. שום דבר. אבל ידעתי שיש בורא לעולם, אז אמרתי לו: תראה, אני לא מכיר אותך, ככה ממש דיברתי אתו, אבל מה אני אעשה והוכיחו לי שאתה 'יש', שאתה קיים, שהתורה אמת, ויש לי אחריות על אשתי ועל הילדים שלי, ואני מבין שזה אמת, אבל אתה רוצה ממני משהו שאני לא מסוגל... תעזור לי.

"נו, ומה קרה? הקב"ה הוליך אותי. הוא שלח לי מחשבה: קשה לך, אז תמצא משהו קל, שאתה מסוגל, אבל אותו תקבל בצורה מוחלטת... חיפשתי מה אני יכול לעשות. את המצווה הכי קלה בתורה. מי יודע מה המצווה הכי קלה בתורה?".

מישהו צועק: כיפה...

הרב אורי זוהר: "כיפה? שאני אשים דבר כזה על הראש?".

עוד צעקה: צדקה.

הרב אורי זוהר: "למי לתת צדקה? לחרדים? מה פתאום?".

עוד ניסיון: להשתתף ב'סיום' מסכת....

הפעם הרב אורי זוהר הוא שצוחק: "סיום... אם רק הייתי יודע שיש סעודה כזו... מי ידע על כך ביפו? איפה שגרתי לא הייתה אפילו התחלה... בקיצור, מצאתי מצווה קלה: להדליק שני נרות לפני שבת... פעם אחת בשבוע, שני נרות שבת, עם ברכה... 20 שניות בשבוע. וזהו. אבל לכל החיים. יהיה מה שיהיה זו קבלה מוחלטת.

"וזו הייתה ההתחלה. צריך להשתדל להראות לקדוש-ברוך-הוא שאנו רציניים. אחרי זה כבר לבשתי ציצית, כמובן בלי שכולם רואים, ואפילו התחלתי להתפלל. אני זוכר שבאתי לרב זילברמן ואמרתי לו שיגלה לי מה המינימום של תפילה. הקו האדום. רק כדי לא להיות בגיהינום. לא אכפת היה לי להיות בגן-עדן אפילו בשורה האחרונה, אפילו להרגיש בגב את החום של הגיהינום... מינימום של תפילה... תפילין, שמע ישראל ושמונה עשרה...".

בקיצור, תהיו רציניים

שניים מהבחורים מגיחים מהמטבח עם קערות 'טשולנט' שריחן משכר, אבל איש לא מתעניין בקערות המוערמות על השולחן. כולם יותר מדי מרותקים. "בקיצור", אומר הרב אורי זוהר, הגם שבקיצור זה כבר לא. "בקיצור, תהיו רציניים. אם תשתדלו ברצינות מובטח לכם שתצליחו. אם תקבלו על עצמכם באמת, אז אין גבול לאן שאתם יכולים להגיע. ואז גם תהיו מאושרים באמת".

כמה בחורים משוחחים ביניהם אבל מהססים אם לשאול. הרב אורי זוהר מבחין בכך, וסוחט את השאלה: מה עושים עם התגובות המלגלגות? הבחור לא יודע שהתפרץ לדלת-פתוחה. הרי לא היה איש שספג חיצי-רעל כמו איש-החברה, הבדרן והבמאי והשחקן, שהעניק סטירת לחי מצלצלת לכל העולם ממנו ערק.

"לועגים על 'קבלות' שאתה מקבל? צוחקים על 'שטייגען' שהתחלת? אל תיבהל מזה. הבחור שצוחק עליך עושה זאת לא רק מקנאה אלא זה חלק מההתגוננות שלו. הוא היה רוצה לעשות כמוך ולא מסוגל. בינתיים. אז מה שנשאר לו זה רק לצחוק. אבל בתוך-תוכו הוא מעריך אותך בכל לבו. הבדיחות זה כדי להגן על עצמו". חברים, הוא אומר לבחורים בניגון של פרידה, אנחנו לא נפרדים. אני עומד לרשותכם. אם אתם חושבים שאוכל להועיל לכם אז תבואו אלי. אבל תתאמו מראש. והכי טוב בטלפון...

מערכון עצוב

בתוך הדברים שחזר הרב אורי זוהר את הרגע בו יצא לראשונה מביתו ביפו של פעם עם מגבעת וחליפה: "הרי כולם עקבו אחריי והיו בטוחים שתוך שבועיים-שלושה אני חוזר בי מהרהורי התשובה. היו שחשבו שאולי זה עוד שיגעון או 'צ'יזבט'... העניין של כובע וחליפה באמת היה קשה לי, אבל כבר שמרתי מצוות, בעיקר בסתר, והחלטתי שהגיע הזמן שלא אתבייש. אני זוכר את היום הראשון...

"יצאתי מהבית שלנו ברחוב הצְדַף 18 ביפו, עם כובע וחליפה, וכל השכונה עומדת ברחוב, ומנסה לזהות מי זה ה'דוס' הזה... מי ראה אז ביפו 'דוס'? פתאום הם מזהים אותי ומתחילים לצחוק. היה ברור להם שזו הצגה. היו שחיפשו אם יש מצלמה נסתרת. היה ברור להם שאני עושה איזה מערכון... ואני לא יודע איך להגיב... הלכתי רגוע, מבסוט כזה, והם באים מולי".

אורי, הם שואלים, מה קרה לך?

ואני עם פנים רציניות, עונה: אני לא יכול לספר!

הם לוחצים: מה קרה? מישהו במשפחה נפטר?

ואני עונה: לא.

אז מה קרה?

אני לא יכול לספר! הבטחתי שאני לא מספר.

אבל מה הסיפור?

אמרתי: יש פה עניין של הרבה כסף, אני לא רוצה להפסיד. אל תלחצו עליי.

הם כמובן 'נדלקו': כסף? אתה חייב לספר!

אמרתי להם: טוב, אבל אל תספרו לאף אחד... החברה אלה, הדוסים, הרי הם מיליונרים, באו אליי כמה דוסים ואמרו לי: אתה אורי זוהר, אתה מפורסם, אם תלך חודש עם כובע וחליפה ותשחק אותה 'דוס' אתה מקבל מאתנו חמישים אלף לירות...

הם היו בהלם: אורי, לא! אתה עובד עלינו!

אמרתי: אני לא עובד עליכם, אבל אל תדברו על זה... תנו לי ללכת... תעשו לי טובה, זה סוד. הבטחתי להם. אני לא רוצה להפסיד את הכסף...

הם ניגשו אליי אחד אחד: אורי, תעשה טובה, תכניס גם אותנו לעניין, לא מאה אלף, אפילו חמש אלף, נלך לא חודש אלא חודשיים... דבר איתם בשבילנו...

עכשיו היה תורי לצחוק: ככה? בשביל עשרת אלפים שקל אתם מוכנים להיות 'דוסים' כמה חודשים! ובשביל עולם-הבא לא? הרמתי את הראש והתחלתי ללכת בגאווה, עם החליפה והכובע..."