רחוק מישראל, קרוב לאבינו שבשמים

מגיל צעיר מאוד נמצא המוזיקאי המוערך נדב בכר בתחום המוזיקה. "כשאדם מנגן כל כך הרבה שעות ביום, הוא נמצא במקום מאד ממכר, ופשוט לא יכול לעזוב את זה", הוא אומר ● אך דוקא במנזר השתקנים בהודו, כשהוא רחוק מישראל, הוא החל להתקרב ליהדות ● בראיון הוא מדבר על הדרך שעבר, והעבודה המשותפת עם המוזיקאי והחבר אורן צור

אם תשאלו את המוזיקאי המוכשר נדב מנחם בכר (34) על בחירה חופשית בכל הנוגע לקריירה המוזיקלית שלו, התשובה שלו - שהיא די נשללה ממנו. הרי איזה ילד שמתחיל בגיל 11, באמת בוחר את זה בעצמו? במקרה של בכר, כבר אז הבחין אביו, סמנכ"ל חברת החשמל דאז, וחובב מוזיקה מושבע, בתפישה המוזיקלית הפנומנלית של בנו והחליט להשקיע את מיטב כספו ומרצו בפיתוחה. "בתמיכתו של אבא, התחלתי לימודי נגינה על גיטרה קלאסית, בקונסרבטוריון בקיסריה", נזכר בכר בתקופת ילדותו בחדרה, "כך שבתחום הזה, די ניטלה ממני הבחירה. היום אני מבין גם למה. אבל בכל שאר תחומי החיים, ב"ה ההורים שלי הם אנשים מאוד מכילים ומקבלים, כך ששאר הבחירות שעשיתי בחיי התקבלו על ידם באהבה ותמיכה". 

בכר, גיטריסט מוערך, מחובר לגיטרה חשמלית כבר מגיל הנעורים, התקופה שבה היה חבר בלהקת נוער שניגנה בעיקר מוזיקת רוק ומטאל. בהיותו בן 15, זכתה הלהקה בתחרות עם יואב קוטנר. בהמשך השקיע את כל כולו במוזיקה, עד לגיוס. "בגיל הזה ניגנתי בערך שמונה שעות ביום, וכל האווירה שנוצרה סביבי היא 'אטרף' על מוזיקה. כשאדם מנגן כל כך הרבה שעות ביום, הוא נמצא במקום מאד ממכר, ופשוט לא יכול לעזוב את זה", הוא מספר בראיון לשירה כהן מ'הידברות'.

מה הפלא שכשהגיע צו הגיוס התייחס אליו בכר בקלות ראש? "זה לא שלא רציתי להתגייס לצבא", הוא ממהר להדגיש, "פשוט לא רציתי לבזבז את הזמן שלי בתפקידים שירחיקו ממני את המוזיקה, ויהפכו אותה למשהו משני בחיי – בעוד שהיא הדבר המרכזי, והכי ממלא שהיה לי אז. כשהכניסו אותי לבחינות המיון, הלכתי מראש עם גישה שהצבא זה גוף אטום, ואם אצליח בהם, לא יועילו תחנונים להשתחרר ממנו לטובת עשיית המוזיקה". בכר קיבל שחרור מהצבא ונרשם ללימודי מוזיקה בבית הספר 'רימון'. אז גם החלה הקריירה שלו לרקום עור וגידים.

"התחלתי לנגן לצד אמנים שונים כמו תומר יוסף, מיקה קרני ועוד. די התערבבתי עם קולגות בתחום, והרגשתי הכי טוב בעולם עם מי שאני ומה שאני עושה", הוא מחייך ומוסיף, "לפחות לתקופה מסוימת". באותו הזמן הוא הכיר את אורן צור, והשניים הקימו את להקת 'אור ירוק' והוציאו יחדיו לאור את האלבום 'יישוב הדעת'.

כיפור בדרמסלה

בשלב מסוים כשהריקנות החלה להציף אותו והשמחה המדומה שחש בתל אביב הסתיימה, הבין בכר לראשונה שמשהו חסר בחייו. "אמרתי לעצמי: 'אם גם המוזיקה לא מצליחה להביא אותך למקום שאתה שמח באמת, אז כנראה שאתה צריך לחפש משהו אחר'. בתום הלימודים, החלטתי שמה שחסר לי הוא טיול למזרח. שם, כך חשבתי, אוכל לתפוס קצת שקט ולסדר את המחשבות והרצונות".

בכר  טס למזרח לבד, אולם אחרי חודשיים הוא נדבק במלריה כתוצאה מעקיצת יתוש. בעקבות המקרה, נאלץ לשוב ארצה לאשפוז בתל השומר. כעבור חצי שנה, סמוך לראש השנה, החליט שוב לטוס - הפעם למנזר שתקנים בהודו. "התנסיתי שם בעשרה ימים של שתיקה מוחלטת, וזה למעשה אחד הדברים ש'פתחו' אותי ליהדות דווקא. מדוע? ראשית משום שידעתי שאני מרחיק לכת למקום שליהודים אסור להיות בו. שנית, מאחר שמדובר בשינוי הרגלים אינטנסיבי בזמן כה קצר, אתה פתאום תופס את עצמך בפאזה אחרת לגמרי: אין לך מיטה, אתה קם בארבע בבוקר בכל יום כדי לשתוק ולעשות מדיטציות. מטבע הדברים אתה מתחיל לפשפש שם בפנים. משהו מאד טוב קורה כשאתה עושה תענית דיבור – שם בעצם הבנתי שני דברים: שאם אני יודע כל כך הרבה דברים על בודהיזם, אין שום סיבה שלא אדע על יהדות. ודבר שני, שאני רוצה שהרוחניות תהיה חלק מהחיים שלי לא רק למשך עשרה ימים, אלא יום-יום, ולכל החיים".

 ממנזר השתקנים הגיע בכר לבית חב"ד בדרמסלה שבהודו, כדי לעבור את חגי תשרי. זאת גם הייתה הפעם הראשונה בחייו שהוא צם ביום הכיפורים. "הלכתי לבית הכנסת, ואפילו שלא מצאתי ידיים ורגליים בתפילות, הרגשתי מדהים".

זיווג משמים

רחוק מישראל, אבל קרוב לאבא שבשמיים, החל בכר להתחבר ליהדות. "התחלתי להמציא לי כל מיני שיטות 'יהודיות' למדיטציות: הדלקתי נרות ואמרתי תהילים. יום אחד קלטתי שהחיכוך שנוצר ביני לבין היהדות חייב להוליד כיוון. דהיינו, אני חייב לבחור דרך, ולפחות להתחיל – לצעוד בה". אז הוא בחר. חודש שלם של לימוד תורה בבית חב"ד בדרמסלה, עם שליח חב"ד בשם דרור משה שאול. לאחר אותו חודש, חזר בכר ארצה וכעבור שנה נכנס ללמוד בישיבת חב"ד ברמת אביב. לאחר מכן, למד כשנתיים נוספות בישיבה ברחובות, שם הוא מתגורר עד היום, יחד עם אשתו וחמשת ילדיהם. "אחרי שלוש שנים בישיבות, דיברתי עם אורן, שבינתיים התחזק והתקרב ליהדות גם כן, והצעתי לו לעשות שיתוף פעולה. כך הקמנו את להקת 'א גרוייסע מציאה', שהתפתחה די יפה והפיקה שני אלבומים שהצליחו. מאוחר יותר התחלנו להיכנס יותר לקטע של הניגונים, שזו שפה נפלאה משלה".

אתה ואורן צור מנגנים ויוצרים יחד במשך שנים, אבל זה לא מובן מאליו שיש ביניכם כזו כימיה. נראה כאילו החיבור ביניכם הוא 'זיווג משמיים'.

"אין ספק שאכן, היה ביני ובין אורן חיבור ראשוני טוב, עוד מתחילת ההיכרות. עם זאת, כמו בכל סוג של שותפות, גם לנו יש את העליות ומורדות שלנו, וגם מאיתנו נדרשת עבודת מידות אחד עם השני. אורן ואני מנגנים כבר כמעט עשור יחדיו, כך שאני מאמין ששנים של התמדה ונגינה משותפת, עשו את שלהם. וחוץ מזה, משהו שאתה משקיע בו מעצמך, אתה גם אוהב אותו ולכן, אי אפשר להחליף את זה בעד שום הון שבעולם".

במבט לאחור, האם אתה יכול היום להתרווח על הכיסא, לתת חיוך גדול ולשחרר אנחת סיפוק על הדרך שעשית ועל מה שהשגת עד כה?

"לא יכול להגיד שאני מרוצה מכל מה שהוצאתי. אני מרגיש שעדיין אין לי את החופש לתת לעצמי ציון 100. בוודאי שיש סוג של סיפוק, אחרת לא הייתי ממשיך בעשייה הזו. אלא שבפרויקטים מהסוג הזה, אתה לא פעם מתמודד עם אילוץ. מצד אחד, אתה רוצה להפיק כמה שיותר אלבומים ולהישאר 'מחובר'. מצד שני, אתה אדם נשוי שצריך לפרנס חמישה ילדים, וברור שאתה לא יכול להתקיים רק ממכירת דיסקים. היום הפורמט השתנה, ועם כל המוזיקה שמורידים באינטרנט – הפרנסה נהייתה מאוד קשה. אתה צריך מימון. אז ב"ה שעוד יש אנשים שאוהבים מוזיקה איכותית וחשוב להם לתעד מוזיקה, כמו עמותת 'גל עיני' שמממנת הפקת דיסקים לאמנים שונים. גם מעיבודים לא מרוויחים כסף בכלל. רק אם כתבת שיר מקורי, שבאמת זוכה להצלחה מסחררת ומושמע ברדיו – אז יש בזה הרבה תמלוגים. השאיפה שלי היום היא להצליח ליצור, בלי שזה יעלה כל כך הרבה כסף, וזו אינה משימה קלה".