נעים להכיר: גמ"ח הפאות המשגשג

מנהלת סלון הפאות חגית ביטון, רואה במפעל חייה שליחות שמיימית כפולה: גם קיום רצונו של הרבי מליובאוויטש זצ"ל, וגם מפעל חסד לנשים חולות ל"ע ● השמועה על הגמ"ח עוברת מפה לאוזן בין הנשים החולות, והן מגיעות לחגית ומקבלות יחס של מלכה ● סיפור חיים מרתק

חגית נולדה לתוך מקצוע הספרות והפיאנות: אמה עבדה כספרית. בגיל צעיר, היתה חגית מנקה את המספרה מהשיער הרב שנאסף, ובהיותה בת 13 כבר החלה לחפוף את ראשיהן של הלקוחות, לעשות 'פן', לצבוע ועוד. היא גדלה תוך שהיא שואפת לקרבה את סודות המקצוע.

כשגדלה, החלה למכור פאות ממותגים שונים, כשהיא מקפידה על דבר אחד: שירות טוב ללקוחות. שיצאו מרוצים. השם שלה עבר מפה לאוזן, והלקוחות נהרו בהמוניהן, כשבעלה, ר' אלי הי"ו, הציע לה לייצר פאות בעצמה. "אעמוד מאחרייך ואסייע לך בכל הנדרש", אמר.

היא חששה מהאחריות הכבדה, מאוד היה חשוב לה שהנשים שחסכו את מיטב כספן ונתנו את אימונן בפיאנית, יקבלו בתמורה את הפאה המיוחלת. אך היא נכנסה לתחום, וראתה לאט לאט סייעתא דשמיא הגדולה: הלקוחות יצאו מרוצות ונלהבות מאיכות הפאה שבידיהן, ושמה הלך וגדל.

חגית מודעת לכך שבקרב הציבור החרדי ישנו מיעוט השולל חבישת פאה, ועושה זאת ב"טררם" גדול מאוד, עד כדי איומים והשמצות שזוכות להן פיאניות מהמגזר. עליה זה לא עושה רושם: היא דוגלת בשיטתו של הרבי מליובאוויטש זצ"ל (ורבים אחרים) שפאה היא כיסוי הראש הצנוע ביותר, ובעיניה זאת מצווה לזכות אשה נוספת בחבישת הפאה.

עם זאת, היא משתדלת להתייחס ברגישות ובכבוד לאלה השוללים זאת. ולא חסרים סיפורים: "לא מזמן הגיעה אלי אמא עם בתה הכלה. האם מכסה את הראש במטפחת צנועה מאד, לא רואים לה אף שערה, ואילו הבת רצתה לרכוש פאה. האימא בכתה, מבחינתה הבת שלה הולכת לגיהנום".

"ישבתי והרגעתי אותה, הראיתי לה שיחות של הרבי מליובאוויטש בנושא והדגשתי שבעוד היא מקפידה לכסות את הראש במטפחת צנועה, החשש הגדול הוא שנשים אחרות לא תוכלנה לעמוד בכך. המטפחת מחליקה מהראש והשיער נראה פעמים רבות. פאה יפה ומכובדת תבטיח שכולן תוכלנה לקיים את המצווה בהידור".

היא משתדלת גם לשכנע נשים חילוניות, שלא זכו לכסות את ראשן, ובאמצעות הפאה היא עושה זאת בהצלחה: "פעמים אחרות באות אליי נשים שחששו לקבל על עצמן את המצווה, וכשהן רואות את מגוון הפאות הן שמחות לעשות זאת".

הולדת הגמ"ח

גמ"חים לפאות לא חסרים בארצנו הקדושה. עוד לפני שנים רבות, מזכיר זאת הרבי מליובאוויטש במכתביו (אגרות קודש חלק ו', איגרת א'תתל"ב). הוא מדרבן את הנמען לקנות פאה מהר ככל שאפשר, וע"י זה להמשיך תוספת קדושה בכל העולמות:

"נצטערתי במש"כ במכתבו שעוד לא באה ההזדמנות לנסוע להזמין פאה. ולפלא עליו שמחמיץ את הדבר כל כך, ובפרט שידוע לו המבואר בכמה מקומות בחסידות, ומובן ג"כ בשכל אנושי, אשר כל רגע ורגע אפשר לקנות בו עולם מלא או ח"ו להיפך, ואם כן כל רגע ורגע העובר ואינו עושה בענין הנ"ל, הרי היתה בידו לבנות עולם, היינו להמשיך עי"ז תוספת קדושה בכל העולמות, כמובן מאגרת התשובה לרבינו הזקן פרק י"ב, ומפני התרשלות לא נעשה כזה. אבל אין צועקין על העבר, ועכ"פ עתה עליו להזדרז ככל האפשרי בזה, וזהו ג"כ הטעם שהנני שולח מכתבי זה במשלוח מיוחד. בטח ידוע לו שיש ע"י "מחנה ישראל" קופה מיוחדת לגמ"ח על ענינים כאלו, והתשלומים הם בתנאים נוחים, ואם זה העיכוב עד עתה חבל שלא גילה את זה, וכבר היה הדבר מסודר מכבר".

גם בשכונת סנהדריה הירושלמית, מנהלת פנינה מועלם, אחייניתו של מרן הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, גמ"ח לפאות. היא מייבאת פאות יד שניה מחו"ל, ומוכרת אותן במחירי רצפה, על מנת לכסות את הוצאות המשלוח.

אז מה הניע את הפיאנית חגית ביטון לפתוח גמ"ח לפאות?

היא מספרת כי לפני כשנה התקשרו אליה וסיפרו לה על אחת מקרובות משפחתו של בעלה, אישה צעירה בת 29 בשם לילך, הנמצאת בחודש התשיעי להריונה השני, אשר חלתה במחלה הנוראה, ושערה נשר כולו בעקבות הטיפולים הכימותרפיים הידועים לשימצה.

חגית לא היססה, היא ארזה מיד מזוודה עם פאות ויצאה לדרך. כשהגיעה לביתה של לילך, היא התאימה לה פאה יפהפייה, ועשתה הכל כדי לחזק אותה. היא יצאה משם עם סיפוק רב, על שזכתה לשמח אשה חולה במצב נואש שכזה.

ומצוה גוררת מצוה: יומיים לאחר מכן היא קיבלה טלפון, המבשר לה על בחורה חולה הנמצאת במחלקה האונקולוגית בבית החולים.

הבחורה, ששערה נשר, התביישה אפילו לצאת מהחדר, וכסף לרכוש פאה לא היה ברשותה. גם כאן לא היססה חגית ושלחה לה פאה במתנה, ואז היא חשבה לעצמה - מה עם כל אותן נשים חולות שלא יכולות לדאוג לעצמן לפאה? כך נולד "גמח לילך", על שמה של אותה קרובת משפחה שנפטרה בינתיים.

הגמ"ח שיגשג וסיפק פאות בחינם לנשים חולות. בני המשפחה של לילך ז"ל, התרגשו מאוד מהמחווה של חגית, וגיסתה של לילך פרסמה כתבה נרחבת על הגמ"ח, בעיתון בו היא עובדת, היוצא לאור בקרית גת. בכתבה היא ביקשה מהקוראות לתרום את הפאות שברשותן, שלא באות לידי שימוש. עשרות פאות הגיעו דרך כתבה זו, ודרך פרסום נוסף בפייסבוק. נשים מכל הארץ נענו ליוזמה ושלחו את הפאות המיותרות שברשותן.

בני משפחתה של לילך התרגשו מהמחווה בצורה בלתי רגילה. גיסתה של לילך, העובדת בעיתון בקרית גת, פרסמה עוד באותו השבוע כתבה על הגמ"ח וביקשה מנשים לתרום פיאות שאינן בשימוש. עשרות פיאות הגיעו מאז לחגית דרך המודעה וגם דרך הפרסום בפייסבוק. נשים מכל הארץ הצטרפו ליוזמה ושלחו את הפיאות שאינן בשימוש.

חגית מקבלת את הפאות שנשלחות אליה, חופפת אותן, מתקנת ומשדרגת. השמועה על הגמ"ח עושה לה כנפיים, ועוברת מפה לאוזן בין הנשים החולות, שבאות לחגית על מנת לקבל פאה בחינם, וזוכות ליחס מיוחד. כולן מתרגשות עד עמקי נשמתן להתחדש בפאה יפה.

מי שאינה מוצאת פאה, גם לה חגית מוצאת פיתרון: היא מוכרת לה פאה חדשה מתוך קולקציית הפאות שלה, בחצי מחיר. ואחרי הכל היא לא מרגישה מיוחדת: "אני לא מרגישה שאני עושה משהו מיוחד. אם לרבי, שהיה עסוק כל כך, היה אכפת ממצבו של כל יהודי ויהודי ברחבי העולם והוא עשה הכל כדי לעזור לו, איך אני יכולה להתעלם מקושי או מצורך שנמצא ממש מול עיניי?"

"אחרי כל מה שעברתי בחיים אני יודעת שהפרנסה היא רק מאת ה' ולכן אנחנו צריכים לעשות כל מאמץ להשתמש באמצעים שיש לנו כדי לעזור ליהודים אחרים ולהפיץ אור וחסד בעולם", היא מסכמת בסיפוק.