המפקד הזמין ספרי זוהר להגנה

אבישי כהן, פעיל ב'ארגון הזוהר העולמי', גדל כקיבוצניק חילוני לחלוטין, המשיך כחייל ועבר ניסיון חטיפה על ידי מחבלים שסוכל ● כיום, כאברך, הוא תורם למאמץ המלחמתי ע"י הפצת ספרוני זוהר לחיילים בחזית: "המפיצים מסתובבים בבסיסי צה"ל ברחבי הארץ, ומגיעים גם לקו האש"

כבר שנים שאבישי כהן, עוסק בהפצת ספרי הזוהר הקדוש ב'ארגון הזוהר העולמי', אשר שם לו למטרה להפיץ את חשיבות לימוד הזוהר הקדוש, בכל כרך ובכל פינה. מבט אחד על חזותו היהודית האותנטית, וכמעט שאי אפשר להאמין שפעם, הייתה לו חזות אחרת...
 
כהן, 32, גדל והתחנך בקיבוץ יד מרדכי, בן להורים צברים משכילים. על עצמו הוא מעיד שבפנימיותו מעולם לא היה אנטי דתי, אולם מערכת ההסברה החילונית אשר בחיקה צמח השפיעה את השפעתה. "מכיוון שחונכנו על ברכי המוסר, גדלנו בתחושה שאנחנו אנשים די טובים, ואם כך, למה בעצם צריך תורה?", הוא מסביר בראיון לשירה כהן מ'הידברות'. "אומנם בפנימיות שלי לא הייתי אנטי דתי, אבל החינוך זה משהו שזורם לך בוורידים, תרצה או לא תרצה, ואני לא יכול לומר שחונכנו לאהוב דתיים או לרצות להיות כמותם".
 
הכדורים פספסו
 
כשהיה בן 18, גוייס כהן להנדסה קרבית. בשירות הצבאי, חזה כהן עין בעין בניסים רבים. כך למשל, באחד הימים של שנת 2001, שהה כהן בכיתת כוננות, כשלפתע נשמעה אזעקת אמת, לאור פיגוע ירי שהתרחש בסמוך לבסיסו. מסתבר, כי מחבלים ירו לעברו של רכב צבאי עמוס לעייפה בחיילים, מטווח אפס, של חלון מול חלון. "אחרי חצי שעה של כוננות, ראיתי איך הרכב הצבאי נגרר לבסיס, כשהוא מחורר כמו מסננת מהקליעים שנורו עליו. החבר'ה שעטו עליו מיד, אני פחדתי להתקרב. חשבתי לעצמי: 'מה אראה שם'? אבל... יצר הסקרנות גבר, ולבסוף התקרבתי. ובאמת, ראיתי שהכל מלא בכדורים – המנוע, הגלגלים, פנים הרכב – הכל היה מחורר, אך להפתעתי ראיתי שהרכב נקי מסימני דם. שאלתי את החבר'ה כמה נפגעו, היה ברור לי שמישהו נפגע, אחרי שראיתי את הרכב. אולם להפתעתי, התשובה שקיבלתי הייתה שאיש לא נפגע – באופן פלאי, כל הכדורים פספסו את ייעדם, על אף שנורו מטווח אפס".
 
אז ראית נס. פה אתה כבר מתחיל להבין שיש ה' ולקשר את הנס הזה אליו?
 
"הבנתי שקרה משהו, אך עדיין לא הפנמתי את זה עד הסוף. וגם אם הבנתי בזמנו שזה ה', ושהוא דאג לעשות לעם שלו נס – עדיין הייתי רחוק מחזרה בתשובה, ועדיין היו לי שאלות. הראש שלי אמר לי 'אוקיי, גם אם יש ה' - מי אמר שהתורה נכונה? מי אמר שצריך לקיים מצוות?".
 
אז איך מתחיל המהפך בעצם?
 
"הכל היה מאוד לאט, בתהליך די מושכל – התחלתי להשלים מניין, בהתחלה יותר בשביל לכבד את חבריי מאשר לזכות במצווה. בהמשך, בברכת הקידוש בערבי השבת בבסיס, הנחתי את הכומתה על הראש ועניתי אמן, בתחנה המרכזית עצרתי פעם או פעמיים להניח תפילין, כמובן לא לפני שווידאתי שאף חבר לא רואה אותי".
 
בהמשך, התוודע כהן לנס נוסף, כאשר ניסה במשך תקופה ארוכה לצאת מהבסיס שלו – אולם ללא הועיל. לעומת זאת, תפילה אחת לה' – ובאורח פלאי, הכל הסתדר במהירות. " מאחר ושמרתי המון, הרגשתי מאוד לבד, והתחלתי להתפלל, כי... זה כל מה שהיה לעשות בזמן השמירות. וכך בעצם התחלתי לצעוק לה' שיוציא אותי מהבסיס הזה, אחרי שבמשך זמן רב ניסיתי לצאת משם בעצמי ללא הועיל – עשרות פעמים שוחחתי עם מפקדיי על כך שאני רוצה לעבור לבסיס אחר, ולשווא. מי ששירת בגדוד קרבי יודע, שברגע שאתה משובץ – אין כמעט דרך חזרה". לאחר חודשיים, קרא לו מפקד הפלוגה ללשכתו, והודיע לו חגיגית כי הגיעה פקודה מאלוף מסוים, להעביר אותו לבסיס קרוב לבית. "זה היה נס גדול בשבילי. מה שחיילים אחרים עשו בשבילו שמיניות באוויר, כולל כניסות לכלא צבאי, וגם לא תמיד קיבלו – אני קיבלתי בצעקה אחת לה'".
 
נס החטיפה
 
זמן מועט לפני ההעברה, יצא כהן מהבסיס לחופשה קצרה בבית – אך את נשקו האישי השאיר מוצפן בחדר הבסיס. "באותו זמן, היו התראות רבות על ניסיונות חטיפה של חיילים בעיקר לאור העובדה ששלושת החיילים עדי אביטן, בני אברהם ועומר סוויעד ז"ל שנחטפו ונרצחו – שירתו בגדוד שלי", משחזר כהן בכאב, "אך משום מה, עובדה זו כמו 'פרחה' מזיכרוני, כשהשארתי את הנשק בחדר. עמדתי בתחנה לבד, בשעת אחר הצהריים, כשלפתע ראיתי מרחוק שעל הכביש השומם נוסעת מכונית, שכבר מרחוק - נראתה בעיניי חשודה. עד היום אני זוכר כיצד היא נראתה – טויוטה עם ארגז פתוח בצבע אפור. לאט לאט אני מתחיל להבין שהמכונית מתחילה להאט את קצב הנסיעה שלה, ככל שהיא מתקרבת אליי ובשנייה האחרונה לפני שהיא עוצרת אני קולט שבתוכה יושבים שלושה גברים בעלי חזות ערבית – שמביטים אליי, מעברו השני של הכביש.
 
"מתוך אינסטינקט - חיפשתי את הנשק שלי, אך לדאבוני נזכרתי שיצאתי בלעדיו. מחפש את הטלפון, להתקשר למישהו – שום דבר. הסוללה שבקה חיים. בנקודה הזו – התחלתי לרעוד. הרגשתי את המוות חולף לי מול העיניים ואת הבעתה דוקרת את הדקירה הכי חזקה שלה, זו שמשתקת אותך מבפנים ומבחוץ. ניסיתי להקטין את עצמי, אך היה כבר מאוחר מדי - אני מסתכל לכיוון שלהם ורואה איך הם יושבים באוטו, מדברים ביניהם עם תנועות ידיים ומסתכלים עליי – חייל נטול נשק, לבדו בתחנה, באמצע שומקום! אני לא רוצה לחשוב אילו מחשבות זדוניות חלפו להם בראש. פתאום, אחד מהם פתח חלון וקרא אליי בעברית רצוצה: 'חייל, בוא – בוא'. לא עניתי לו, רק התפללתי שייסע משם כבר, שיעזוב אותי בשקט, ה' – שייגמר כבר הסיוט הזה. 'ניקח אותך לאן שאתה רוצה', הוא אומר לי".
 
סביר להניח שרוב האנשים היו מאבדים עשתונות בסיטואציה כזו, אך יד ההשגחה שליוותה אותו, דאגה שגם בניסיון הזה יישאר כהן רגוע. "אין הרבה מה לעשות במצב כזה חוץ מלנסות לשמור על קור רוח, עד כמה שניתן", הוא אומר, "לא יכולתי לדבר כי הקול שלי די רעד - כל מה שעשיתי היה לסמן לערבי בידיי 'סע מפה', בתנועה עצבנית שלאחריה, בחסדי שמיים, פתאום הרגשתי כיצד הפחד עוזב אותי ואת מקומו תופשת התחושה שיש עליי שמירה מיוחדת מה', וששום דבר רע לא יאונה לי. זה לא נתפש. אני, הקיבוצניק שלא יודע כלום על מושגים של 'נס' ו'השגחה' – מרגיש בהבנה השכלית שלי, שלא יקרה לי כלום". התחושה שלו התאמתה כאשר מכוניתו הצבאית של קצין עברה במקום והניסה את הערבים על נפשם. הקצין שמע מה קרה, והתעקש להסיע את כהן עד לביתו.
 
"הגעתי הביתה, ישבתי בחדר הקטן שלי בקיבוץ – המום מכל מה שקרה לי – ואני מרגיש איך הקול הפנימי לוחש לי 'אבישי, ה' הציל אותך'. אני, הקיבוצניק שלא יודע כלום על דת, שלא לימדו אותי בחיים מי זה ה' – מרגיש פתאום שאני חב את החיים שלי לקב"ה, כי הוא הציל אותי. כאילו, מה פתאום אתה חושב עליי, מה אתה חייב לי בכלל? ככה הרגשתי, ואז פרץ ממני הרצון החזק להגיד תודה לה'. אבל תודה אמיתית – לא רק מן הפה אל החוץ, אלא כזו שמלווה גם במעשים".
 
מכאן והלאה, החל כהן לשמור שבת כפי שהבין באותו השלב. מאוחר יותר, הלך לחנות תשמישי קדושה וקנה ציצית – כשאין לו מושג איך "מפעילים את הדבר הזה". אחר כך הגיע תור התפילין שקיבל במתנה, ולבסוף – אחרי שנה וחצי של התחזקות... נכנס לישיבה? זהו שלא, דווקא טס לאנגליה לטיול של אחרי הצבא. אבל אל דאגה, לסיפור הזה יש הפי אנד משל עצמו – כיוון שאת ההתחזקות הרוחנית שלו, המשיך כהן באנגליה כשהוא מתפלל בבית הכנסת היהודי שברחוב שלו, ועם הזמן אף מתוודע לפעילות אתר הידברות. לאחר ארבע שנים בהן שהה באנגליה, חזר ארצה – כחרדי למהדר
צוק איתן: מפקד הפלוגה הזמין 10,000 ספרוני זוהר להגנת החיילים
 
אל הרב יהודה שלום גרוס, האדמו"ר מהאמלין, ונשיא מפעל הזוהר העולמי, האחראי על הדפסת והפצת ספר הזוהר בעולם - הגיע אבישי 'במקרה', כאשר קיבל ספר של תיקוני הזוהר. החיבור עם הרב היה מיידי. "ראיתי מדבקה עם טלפון והיה כתוב שם שמי שרוצה להפיץ את הספרון יתקשר למספר. התקשרתי והרב גרוס ענה. ככל שהיטבתי להכיר אותו, כך אהבתי את מה שאני מגלה בו. ראיתי את מסירות הנפש שיש לרב על התורה, את הדרך בה הוא מחפש לעשות עוד ועוד כבוד לה' – ללא כל בקשת תמורה לעצמו, וזה מצא חן בעיני מאוד. מאז, זכיתי ברוך ה' לעזור לרב בהדפסת ספרים רבים ביניהם 'מאמרי הזוהר על ספר תהילים', 'זוהר על שיר השירים', 'סט הזוהר המחולק', ועוד.
 
"יותר מ-1500 גדולי ישראל במהלך הדורות, כתבו על מעלת וחשיבות לימוד הזוהר הקדוש. במהלך מבצע צוק איתן, זכינו להדפיס ולהפיץ למעלה מ-45,000 ספרוני זוהר, כאשר 10,000 מתוכם הוזמנו על ידי מפקד פלוגה – שביקש להניח ספר אחד בכל טנק שנכנס לעזה, למען בטחון החיילים שלו".
 
הזוהר כהגנה לחיילים

האם נדרשת איזו בקיאות קודמת לפני שמתחילים לקרוא בספר הזוהר?
 
"על לימוד הזוהר כתוב כי 'בזה החיבור לא צריך ניסיון'. מי לנו גדול יותר ממשה רבינו שמבטיח שאם עוסקים בזוהר הקדוש, אזי פטורים מכל הגזירות שאנו עדים להם היום. הלימוד של הזוהר הקדוש שולף את הנשמה של האדם מכל כוחות הטומאה שמבקשים להיאחז בה".
 
לדברי כהן, מסירות הנפש על ההדפסה וההפצה של ספרוני הזוהר, אינה יודעת גבולות. "המפיצים מסתובבים בבסיסי צה"ל ברחבי הארץ, ומגיעים גם לקו האש. הרב גרוס עושה לילות כימים, ומדיר שינה מעיניו כדי שלימוד הזוהר יגיע לכל פינה בארץ, וכיום כבר יש לנו קבוצות כלל ארציות בישיבות, בתי כנסת ועוד – שלומדות את הזוהר כמו ספר תהילים מחולק, כשהמטרה היא לומר דף אחד ביום. הערבים לא נלחמים איתנו עבור שטחים, כי אם עבור הדת והאמונה שלנו. ובמלחמה על דת, שהיא כל כולה רוחניות - צריכים להשיב מלחמה אף בדרך רוחנית, לצד זו הגשמית".
 
כיום מתגורר כהן עם אשתו ברמת בית שמש, אברך מן המניין שעוסק לא רק בהפצת ספרי הזוהר החשובים, אלא גם בארגון קבוצות לימוד הזוהר בכל חלקי הארץ, וכן בליווי הספר בכל שלבי הדפסתו.