מבט לפרשת השבוע "עקב"

שכר מצוה ● הרב יחזקאל שינפלד שליט"א מיישב את מאמרי חז"ל הנדמים סותרים זה את זה ● באחד נאמר, שאין שכר למצוות בעולם הזה. ובמאמרים אחרים למדנו שבזכות מצוות זוכים לאריכות ימים. איך ניתן ליישב את הסתירה? ● פרשת עקב

"למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם" (יא, כא).

מבאר רש"י: "אם עשיתם כן - ירבו, ואם לאו – לא ירבו, שדברי תורה נדרשין מכלל לאו – הן, ומכלל הן – לאו" (ספרי יא, יט).

רש"י מבאר על פי הספרי, שהשכר יהיה מוחשי – אם נעשה כדברי התורה, נזכה לאריכות חיים. ואם לא, חלילה נענש.

הגמרא במסכת מגילה בדפים כז-כח מביאה כמה וכמה תלמידים, ששאלו את רבותיהם במה הארכתם ימים? והרב ענה בגלל מצוות, שהוא דקדק בהם בחייו. למשל: "שאלו תלמידיו את רבי פרידא, במה (זכית) והארכת ימים ? (בגמרא במסכת עירובין נד, ב, מסופר שלעת זקנותו הוסיפו לו ארבע מאות שנה). אמר להם: מימי לא קדמני אדם לבית המדרש (רבי פרידא השכים לבית המדרש תמיד הראשון לפני כולם) ולא ברכתי לפני כוהן (אלא כיבדתי את הכהן שיזמן) ולא אכלתי (מימי בשר) מבהמה שלא הורמו מתנותיה" (הזרוע, הלחיים והקיבה שייכים לכוהן).

אם כן, רבי פרידא דקדק במצוות וזכה לאריכות ימים מופלגת כשכר בעבור המצוות.

וקשה: בגמרא במסכת קידושין לט, מביא רבא את שיטתו של רבי יעקב שאמר: "שכר מצווה בהאי עלמא ליכא". רבי יעקב מלמד אותנו, שאין שכר למצוות בעולם הזה, וכל השכר הוא רק בעולם הבא. לפי שיטתו קשה איך למדנו בגמרא על הרבנים שענו לתלמידים שהם זכו לאריכות ימים בזכות מצוות שהם הקפידו לעשות.

וכן קשה רש"י, שמבאר פשט בפסוק – אם תעשו מצוות, תזכו לאריכות ימים.

ב"בני יששכר" (מאמר חודש סיון מאמר ה אות כז) מביא בשם החיד"א, שמה שרבי יעקב לימד אותנו, שאין שכר על המצוות בעולם הזה, מדובר רק על קיום המצווה, יהודי שזוכה לקיים מצווה, השכר שלו עצום ורב. ורק בעולם הבא אפשר לקבל שכר הולם בעבור מצווה.

כל הנאות העולם הזה אינן יכולות להיות תשלום הגון בעבור מצווה שיהודי מקיים.

אבל על מה שמסביב למצווה – ההכנות, הדקדוקים במצווה, דברים שיהודי מוסיף בכל מצווה, יותר ממה שהתורה הקדושה מצווה. על הדברים האלו יש שכר בעולם הזה.

לפי היסוד הזה צריך לומר, שמה שהרבנים ענו לתלמידים שהם זכו לאריכות ימים, הכוונה היא לא בגלל מצוות שהם עשו, הרי פשוט שכל רב, כל צדיק, תנא או אמורא קיים כל אחת מתרי"ג מצוות שבאה על ידו. הם דיברו על דקדוקי מצווה. לכן הגמרא מסבירה, שהדברים של רבי פרידא היו חומרות. הוא לא רק הקפיד לבוא כל יום ללמוד בבית המדרש, הוא בא הכי מוקדם, ראשון.

הגמרא מסבירה שהכהן היה שווה לרבי פרידא בחכמה, כלומר: כהן תלמיד חכם, ורבי פרידא לא היה חייב לכבד אותו מעיקר הדין, וכן הגמרא מסבירה את החומרה השלישית, למעשה מותר לאכול בשר בהמה לפני שנותנים מתנות כהונה – זרוע, לחיים וקיבה לכהן. אבל רבי פרידא החמיר על עצמו ולא אכל לפני שהכוהן קיבל את מתנות הכהונה.

ועל החומרות, על חיבוב המצוות, זכה רבי פרידא לאריכות ימים.לא על עצם קיום המצוות.

כשמתבוננים ברעיון של החיד"א, מבינים כמה עצומה הזכות שיש לנו לקיים מצוות, שכל הנאות העולם הזה אינן מספיקות לשלם בעבור מצווה אחת של יהודי, ואפילו דקדוק במצווה, תוספת, חומרה, מזכה בשכר עצום את מי שמקפיד ומתמיד בעניין.

אולי אפשר ליישב בעוד דרך לפי המשנה בפרקי אבות – "בן עזאי אומר: הוי רץ למצווה קלה ובורח מן העבירה, שמצווה גוררת מצווה, ועבירה גוררת עבירה, ששכר מצווה – מצווה, ושכר עבירה – עבירה" (אבות ד ב).

יהודי שמקיים מצווה, זוכה לקיים עוד מצווה. וממילא אריכות חיים היא תוצאה של מציאות, כי על כל מצווה שהוא עושה, נותנים לו עוד הזדמנות לעוד מצווה. לכן אותם רבנים, שהקפידו על מצוות, זכו לאריכות חיים לא כשכר על עצם המצווה אלא לתת להם עוד הזדמנות לקיים עוד מצוות. כי שכר מצווה - מצווה. וכך מבוארים דברי רש"י: אם תעשו מצוות ה' – תזכו לאריכות חיים, ואם לא – לאו. למה תזכו לחיים ארוכים, כדי לתת לכם הזדמנות לעשות עוד מצוות.