ישיבת 'פורת יוסף': ההיסטוריה

מחבר הספר 'איש על העדה' ונכדו של ראש ישיבת פורת יוסף הגר"ע עטיה זצ"ל, הרב יהודה עטיה, בשיחה מיוחדת על חורבנה של אם הישיבות הספרדיות במלחמת השחרור והקמתה מחדש ● כיצד החריבו הירדנים את המבנה המפואר ובזזו את תכולתו? ● מדוע קוננו הגר"ע עטיה והגרב"צ חזן זצ"ל? ● ובאיזה אופן ניצחה לבסוף רוח התורה?

עולם הישיבות הספרדיות המשגשג כיום, החל את דרכו בישיבה אחת ויחידה, ישיבה שבה צמחו רוב גדולי התורה הספרדיים ובהם גדולי ראשי הישיבות בעבר ובהווה, הלא היא ישיבת פורת יוסף בירושלים.

בין גדולי התורה בדורנו שלמדו בישיבה ניתן למנות את נשיא 'מועצת החכמים' הגר"ע יוסף זצ"ל, הגרב"צ אבא שאול זצ"ל, ויבלח"ט נשיא המועצת כיום הגר"ש כהן. כמו גם חברי המועצת הגר"ש בעדני והגר"מ מאיה, מה שלמעשה מגלה כי גם תנועת ש"ס צמחה לה בזכות ישיבת פורת יוסף. כמעט כל גדולי התורה החיים עמנו היום וגם שהלכו לעולמם מהציבור הספרדי - למדו בישיבת פורת יוסף ונמנו על תלמידיו של ראש הישיבה הגאון רבי עזרא עטייה זצ"ל.

ישיבת פורת יוסף נוסדה בשנת תרפ"ג בעיר העתיקה, והיא חוותה מאורע קשה במיוחד. היה זה במלחמת השחרור, כאשר היכל הישיבה עלה באש וכל אוצרה של הישיבה הקדושה, כולל מגילת יוחסין וכתבי יד נדירים - נספה בלהבות. בימים אלו, כאשר עם ישראל מתאבל על חורבן בית המקדש, שוחח כתב 'בחדרי חרדים' עם נכדו של ראש הישיבה ורבם של גדולי התורה הגר"ע עטייה, הרב יהודה עטיה, מחבר הספר "האיש על העדה" על סבו הקדוש זצ"ל. הרב עטיה מגולל את סיפורה של הישיבה ותקופת החורבן של המגדלור של תורת ספרד, בראיון ל'חדרי חרדים'.

"הישיבה נוסדה בשנת תרפ"ג, כאשר גביר גדול ושמו מר יוסף אברהם שלום ז"ל החליט בליבו להקים בית חולים גדול בירושלים. לפני שעשה את הצעד, ביקש הגביר להתייעץ עם הבן איש חי זיע"א, שהשיב לו, 'עד שתבנה מקום לרפא את הגופים, תרפא את הנשמות, על ידי הקמת מקום של תורה', ואז החליט בליבו לבנות את ישיבת פורת יוסף, שבמשך הזמן הפריחה את השממה בעולם הספרדי.

"גם את מקום משכנה של היכל ישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה בירושלים, קבע הבן איש חי זצ"ל. זאת כיון שמדובר במקום קדוש, מול שריד בית מקדשנו, מקום הראוי ביותר לעסוק בו בתורה, ואכן כך עמדה לה הישיבה והצמיחה גדולי תורה עד לשנת תש"ח, אז פרצה מלחמת השחרור ונחרבה הישיבה".

שאלי שרופה באש

"עת פרצה מלחמת השחרור, הביא כיבוש ירושלים העתיקה בידי הלגיון הירדני לחורבן בנין הישיבה הקדושה. מעל היכלה של הישיבה ניצבה עמדה שבה התמקמו החיילים הישראלים, וכך מצאה את עצמה ישיבת פורת יוסף בעיצומה של מלחמה על קיומה ממש.

"בחודש אייר, כאשר הגאון רבי בן ציון חזן זצ"ל, אשר היה מראשי הישיבה ורבה של העיר העתיקה, ראה כי נוצרה שפיכות דמים רבה, ורבים מתו במלחמה קשה, הוא הניף דגל לבן לאות כניעה לירדנים. תלמידי הישיבה עזבו את היכלה, ועברו לבתי כנסיות להמשיך ללמוד שם תורה, בשכונת הבוכרים בבית הכנסת צופיוף ובבית הכנסת סילוורא, כמו גם בבית הכנסת יגיע כפיים ליד זכרון משה, כולם קיימים עד עצם היום הזה".

הרב עטיה ממסיך ומספר: "באותה עת, כאשר האש אחזה בהיכל הישיבה הקדושה, צער ויגון ניכרו על פניהם של רבני הישיבה. מסכת התלאות והיסורים של המלחמה לא תמה, נפשו של ראש הישיבה יצאה לבנין הישיבה שנותר מאחור, זה שכותליו ספוגים בלימוד תורה, שבית המדרש שבו עמוס בספרי קודש ובכלי קודש רבים, וחדריו גדושים ברהיטים ששימשו את חכמי הישיבה ותלמידיה - הכל נותר מאחור, עתה נפלה הישיבה בשבי ואי אפשר היה לשוב למקום".

"שמועות שהילכו אז סיפרו כי הישמעאלים כילו את זעמם, והמקום הקדוש נפגע ונהרס. יצא ראש הישיבה מו"ר סבי רבי עזרא עטיה לשמוע זאת מכלי ראשון והגיע לשכונת קטמון, שם פגש בחכם בן ציון חזן לשמוע מה עלה בגורלה של הישיבה. דמעות היו בעיניו של רבי בן ציון. זכרון הבניין שהתנוסס לתפארת והיה לתל פיות ואשר נחרב. חכם בן ציון חזן התיישב על הארץ כאבל וראש הישיבה התיישב לצידו, די היה לו להביט בפניו של חכם בן ציון כדי להבין שבניין הישיבה איננו, שניהם יחד פתחו בקינה, באווירת הנכאים השמורה לתשעה באב, 'על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון'. ודמעותיהם של השניים לא פסקו".

ראש הישיבה, שכל פינה בישיבת פורת יוסף הייתה יקרה לו יותר מביתו הפרטי, ביקש לשמוע את אשר התחולל ולדעת אם נותר משהו לפליטה, "אמור נא לי מה עלה בגורלה של הספרייה הגדולה", שאל הגר"ע עטיה,

חכם בן ציון נאנח אנחה עמוקה וכבש פניו בקרקע, "הספרייה עלתה באש", סיפר בקול חנוק, "עם כל הספרים הרבים וכתבי היד הנדירים ועם מגילת יוחסין". ראש הישיבה שמע זאת וקונן בבכי "שאלי שרופה באש".

מאוחר יותר התקבלו תמונות קשות ומצמררות, שבהן צרוב לדיראון עולם כל מה שהתחולל, נשות הערלים המחזיקות על ראשיהן את נרתיקי ספרי התורה שבזזו, מהלכות בין עיי החרבות, כשעשן השריפה עדיין נראה והן צועדות ונושאות את השלל.

חורבן הכיפה

כולם חשו בשברון ובנזק הרב, משום שהכיפה הגדולה שהתנוססה על היכל הישיבה, שהייתה לחלק בלתי נפרד מנופה של העיר העתיקה - איננו, הנוף נגדע כאשר בני עוולה שבניין הישיבה שהתנוסס לתפארת היה לצנינים בעיניהם, עשו הכל כדי למחוק אותו מעל פני הקרקע.

אמנם בראשית הקרבות תפסו הלוחמים היהודים את בניין ישיבת פורת יוסף הריק וקבעו בו עמדה קדמית, בהיותו נקודה אסטרטגית גבוהה וחשובה ברובע, אך הלגיון הערבי הפנה חלק ניכר מהארטילריה שלו אל בניין הישיבה שנדמה בעיניו כמבצר מתנשא, וביקש להכריע אותו. פגזים נורו על האבנים העוטפות את המבנה ופגעו בכתליו החסונים, ואט אט הלכו הקירות והתמוטטו, מבלי יכולת לשאת עוד את הפגיעות, צלפים ממרומי הר הבית פגעו ישירות בחלונות הגדולים והאש הכבדה שנורתה בלי הרף מצאה לה פינות רבות להיאחז בהן.

בשעה שבניין הישיבה הלך ונחרב, נאלצו החיילים המגנים לסגת מהחזית אל עבר בית מחסה, הם הביטו בתדהמה על הבנין שהיה עטרת תפארת יהדות ספרד, ממלכת התורה שקידמה כל יהודי כאשר הגיע לשפוך שיח בכותל המערבי, הנהרס מול עיניהם הכלות.

הלגיונרים הירדנים המשיכו לכלות את זעמם במבנה גם אחרי שנעזב, והוסיפו לעשות הכל כדי להפוך אותו לעיי חרבות. לשם כך הניחו חומר נפץ תחת הקיר הצפוני והוא נהרס כליל, זה היה רצונם - למחוק את מה שסימל שגשוג תורני".

"מוסדי דור ודור תקומם"

במשך שעה ארוכה ישבו ובכו הרבנים על חורבנה של הישיבה, ופתאום קם ראש הישיבה הגר"ע עטייה, התנער מאבלו והניח כף יד תומכת על כתפו של הרב בן ציון, "מוסדי דור ודור תקומם", קרא בקול מנחם, "בעזרת ה' ירושלים העתיקה עוד תחזור לידינו ונבנה את הישיבה מחדש", עודד אותו.

אמנם, חלפו יותר משמונה שנים, ובנין הישיבה התנוסס מחדש בשכונת גאולה, וכך עומדת לה עד היום כהמשך הישיבה שנחרבה, ובה כיהנו פאר הגרב"צ אבא שאול והגר"י צדקה. וכיום, מי שמכהן כראש הישיבה הוא בנו של הגר"י - הגאון רבי משה צדקה.

19 שנים ארוכות נמשכו עד ששבה ירושלים העתיקה לידיים יהודיות וישיבת פורת יוסף התנערה מהריסותיה, אך כבר עתה לא נתן ראש הישיבה לאבל החורבן הפיזי להשתלט עליו, כמנהיג שעתיד הישיבה בידיו - התנער מאבלו והביט קדימה. ידוע ידע כי על כתפיו מונחת החובה הגדולה ביותר לפעול להמשך פריחתה הרוחנית של יהדות ספרד.

• היכן התגוררו תלמידי הישיבה לאחר החורבן?

"חוץ ממה שגלו לבתי כנסיות, היו גם כעשרים דירות של מגורים לבחורים בשכונת קטמון, שם היו ישנים בני הישיבה. כאשר פרצה המלחמה ברחו הערבים בקטמון מבתיהם, וכך הדירות נשארו עזובות ויהודים רבים השתלטו עליהם, עד היום הזה".

עם שחרור העיר העתיקה, נבנתה גם שם מחדש ישיבת פורת יוסף, כסניף של הישיבה אשר לפני כן שכנה בשכונת קטמון בירושלים, ובה כיהנו כרבני הישיבה הגר"ש כהן והגר"ש בעדני. במשך השנים עזב הגר"ש בעדני לעיר בני ברק והותיר בה את הגר"ש כהן, אשר בין תלמידיו - עוד מתקופת קטמון - היה גם הראשל"צ הגר"י יוסף.