להב אש בקור הרוסי

גדולי הדור כינו את הגה"צ רבי יצחק זילבר זצ"ל "אחד מל"ו צדיקים של הדור" ● ראש הישיבה הגראי"ל שטינמן שליט"א הספידו: "הגדלות שלו היא נוראה" ● לקראת יום היארצייט העשירי, ראיין 'יתד נאמן' את בנו וממשיך דרכו, ומי שעומד בראש הארגון החשוב ורב העשיה, שהולך ומתרחב באופן ניכר כל העת, הגאון רבי בנציון זילבר שליט"א, חתניו הרב אברהם קופרמן הי"ו והרב יוסף שוינגר הי"ו, הרה"ג רבי צבי פטלס שליט"א ומנכ"ל הארגון ותלמידו הקרוב הרב אברהם כהן הי"ו, ובפיהם סיפורים מרתקים

ליל תשעה באב תשס"ד. אלפי יהודים מתקבצים בשכונת סנהדריה המורחבת בירושלים, כדי ללוות את הגה"צ רבי יצחק זילבר זצ"ל. שורה ארוכה של מספידים מבכים מרה את סילוקו של הצדיק המיוחד, מורם ורבם של בני התורה ובעלי התשובה יוצאי רוסיה. ואז נעמד נאמן ביתו של רבינו מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל - הגר"י אפרתי שליט"א ונושא דברי הספד נרגשים. "שמעתי מפיו של רבינו מרן שליט"א (זצוק"ל) שכינה את רבי יצחק כאחד מל"ו צדיקים של הדור".

במלאות "שלושים" לפטירתו, טרח ובא מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטינמן שליט"א להספידו וכך אמר: "כל החיים שלו היו חיים של ניסיונות. אי אפשר לתאר את מדרגתו ולפי הדור שלנו הגדולה שלו היא גדולה ועצומה לאחר שכאלה נסיונות היו לו במשך כל חייו. הגדלות שלו היא 'מויראדיק' (נוראה)". די בשתי אמירות אלו כדי להמחיש את גדלותו וצדקותו של רבי יצחק זצ"ל.

לקראת יום היארצייט העשירי, כינסנו בבית "תולדות ישורון" בירושלים סביב שולחן אחד, את בנו וממשיך דרכו, ומי שעומד בראש הארגון החשוב ורב העשיה, שהולך ומתרחב באופן ניכר כל העת, הגאון רבי בנציון זילבר שליט"א, חתניו הרב אברהם קופרמן הי"ו והרב יוסף שוינגר הי"ו, הרה"ג רבי צבי פטלס שליט"א ומנכ"ל תולדות ישורון ותלמידו הקרוב הרב אברהם כהן הי"ו, מהם שמענו סיפורים מרתקים, ועוד כהנה דברים, כאשר כל אחד ואחד מהדוברים מגדיר מי היה אותו צדיק וגאון בתורה.

בתחילת השיחה ביקשנו לשמוע, מה היה כוח השפעתו העצום על יהודים רבים להתקרב ליהדות ומצוות. הגרב"צ שליט"א אומר לנו: "לאבא זצ"ל היתה אכן השפעה על הרבה מאוד אנשים, חלקם הגדול נעשו שומרי מצוות לגמרי, וגם לאחר פטירתו, רבים התקרבו בזכות הספר, מהשיעורים שלו על התורה, ובכלל מהדמות שלו, היתה השפעה גדולה. כוח ההשפעה הגדול שלו נבע בראש ובראשונה מהאמת הפנימית שלו שהקרינה החוצה, אך גם מהזריזות וההתלהבות שלו. כשהיה צריך לעשות משהו, הוא תיכף ומיד היה עושה, בלי שום שהיות.

הרב שוינגר: היתה עוד נקודה שבלטה אצלו, התוכו כברו. כל אחד ששמע ממנו משהו הרגיש אליו קשר מיוחד, לא רק כתלמיד לרב, אלא כבן לאבא. וזה לא היה רק לגבי השיעורים ששמעו ממנו, אלא גם כל אחד ידע שהוא יכול לפנות אליו ולהתייעץ איתו בכל עניניו האישיים. הוא היה הרבה מעבר לתפקיד של רב ותלמיד שאנחנו מכירים, אלא ממש הרגישו כבנים שלו. אנשים שהיו להם צרות, יכלו לבוא לגור אצלו, קיבלו ממנו כספים, וכך היה גם מאות עגונות, שממש הרגישו שהוא היחיד שמטפל בהן ובצרות הגדולות שלהן. לא היה להם שום אדם אחר בעולם שיושיע אותם מכל הצרות שלהן.

הייתי מקבל ממנו טלפונים על בעיות שהיו לאנשים עם תשלומי ארנונה בירושלים. אותם אנשים לא הלכו לעיריה כדי לטפל בענין, אלא באופן פשוט באו לרבי יצחק זילבר שיסדר להם את עניני הארנונה. הוא גם היה רץ בעצמו... הוא היה כתובת לכל צרה וצוקה של יוצאי רוסיה, וזה לא היה רק מאנשים שגרו בירושלים, אלא מכל הארץ, מקרית גת, מחולון, מתל אביב, מקרית מלאכי, מירוחם. הייתי מגיע לפעמים לביתו, ורואה אנשים שגרים אצלו. כי כולם ידעו שאצל רבי יצחק בבית הם ימצאו פתרון. ואם באותו יום לא קיבלו את הפתרון, הם נשארו לישון אצלו עד שהענין שלהם נפתר.

כל השנים תהיתי, מה הביא את רבי יצחק להכניס ראשו ורובו לכל הענין של קירוב יוצאי רוסיה. הרי הוא יכול היה לשבת וללמוד תורה מבוקר עד לילה, וכולם ראו איך הוא לומד בכל דקה פנויה שהיתה לו. מה הביא אותו לכך?

הגרב"צ זילבר שליט"א: אצל אבא זצ"ל האהבה לכל יהודי ולהפיץ דברי תורה בכל מקום, היה כבר גם בטשקנט. זה היה דבר רגיל אצלו כל השנים.

הרב אברהם כהן: "בהמשך לדבריו של הרב שוינגר" "היה לו חן מיוחד שאין לאנשים רבים, שאנשים אהבו אותו. כשפגשתי אותו בפעם הראשונה בישיבת 'תורת חיים' ברוסיה, אמרתי מיד לעצמי: הנה, זה בן אדם שאני רוצה להיות איתו, לדבר איתו, לשאול אותו. את החן המיוחד הזה שהיה לו, הוא ניצל כדי לקרב יהודים לתורה ולשמירת מצוות.

"אהבה לכל יהודי באשר הוא"

הגרב"צ זילבר שליט"א: לאבא זצ"ל היתה אהבה גדולה לכל יהודי ויהודי. זה היה דבר מיוחד אצלו.

הרב שוינגר: האהבה הזו היתה לכל יהודי באשר הוא, אם זה לגדולי ישראל ואם לנהג מונית פשוט. לא היה יהודי אחד שהוא לא התייחס אליו באותו צורה, באותו יחס. כל נהגי המוניות שלקחו אותו בבוקר לבית הדין (שם טיפל בעגונות רבות) כבר ידעו לאן הם צריכים לקחת אותו, ובאותה מידה ידעו שהם צריכים לשים כיפה על הראש, כי רבי יצחק יתחיל מיד כשיכנס למונית לומר דברי תורה. כבר היה מושג אצל נהגי המוניות: 'מי לוקח את 107 (כתובת מגוריו בשכונת סנהדריה המורחבת) לבית הדין'. אני לא זוכר מיום שנכנסתי לבית הקדוש הזה, אפילו פעם אחת, שניהלתי איזה שיחת חולין. תמיד כשבאנו לבקר או שהוא בא לבקר אצלינו, הוא שאל 'מה שלומכם' בשביל לצאת ידי חובה, והמשפט השני שלו כבר היה: יש לי איזה רעיון מעניין על פרשת השבוע. לא היה שייך בכלל לנהל איתו שיחה בעניני חולין בשום אופן. כולו היה תורה 24 שעות ביממה. אני מנסה להזכר באיזה 'שיחה' שניהלתי איתו, מעולם לא היה כדבר הזה. לא עניין אותו כלום חוץ מתורה (גם אני שהגעתי לבקר את דודי רבי יצחק זצ"ל פעמים רבות כך גם כאשר הגיע לביקור בביתינו, אוכל להעיד נאמנה, שמעולם לא שמענו ממנו שיחת חולין כלשהי, וכל מעייניו ודיבוריו היו אך ורק תורה ותורה!!!)

באמצע השיחה, מבקש הגרב"צ זילבר שליט"א להפסיק לכמה דקות, והוא גם מסביר לנו את פשר בקשתו: "קראנו לכל הציבור לומר בשעה 8 פרקי תהילים לאור המצב הקשה של כלל ישראל, ומן הדרך ארץ שגם אני אגיד עכשיו פרקי תהילים...).

הרב כהן: כשלמדתי ב'תורת חיים', אמר לי רבי יצחק זצ"ל שאעזוב את רוסיה ולעבור לגור בירושלים. היה לי מאוד קשה לעזוב את כל הגשמיות שהיה לי שם, שזה היה פי כמה וכמה מכאן. ראשי הישיבה חששו שאעזוב...

הגרב"צ זילבר שליט"א: הם לא תלו תקוות גדולות שכאן הוא ימצא שידוך בשביל ר' אברהם. הם היו מאוד סקפטיים בענין. אבל אבא זצ"ל אמר לו: תסע, יהיה שידוך והכל יהיה בסדר.

הרב כהן: ידעתי שהוא מאוד רצה להתפלל על קברי אבותיו בקאזן, אבל אף אחד במשפחה וגם לא בישיבה הרשו לו לנסוע לשם לאחר התקף הלב שהוא עבר, כי מדובר היה בטיסה ארוכה, אבל רבי יצחק זצ"ל מאוד רצה לנסוע, ואמרתי לו שאקח את זה על עצמי. סידרתי את הכל, ותוך יום טסנו לשם. זה היה בחול המועד סוכות, כי הוא הקפיד תמיד להיות חלק מהחג בארץ. ואז הוא בירך אותי שבתוך שנה אמצא שידוך, והברכה שלו התקיימה, ובד' תשרי בשנה הבאה התארסתי! היו לי חששות גדולים כשעליתי לארץ, אבל הרגשתי ממש שאני הבן שלו. לא רק אני הרגשתי כך, אלא כולם. היה לו ממש חן מיוחד.

"כל הזמן אנשים נכנסים ויוצאים"

הרב שוינגר: אם רוצים להמחיש מה היה הולך אצלו בבית, אוכל לספר מהפגישה הראשונה שלי עם רעייתי מרת מלכה ע"ה. הפגישה היתה בביתו של השווער זצ"ל. הייתי במתח לקראת הפגישה, הנה השווער ישב איתי וכו' וכו'. את הדלת פתח לי ר' שאול רדוצקי, מתלמידיו של רבי יצחק. הוא שואל אותי: מה אתה רוצה? הייתי בהלם מוחלט. עניתי לו שבאתי לפגישה. הוא ענה לי: פאפא (אבא) עסוק (זה היה כינויו של רבי יצחק אצל בני משפחתו ותלמידיו), ואז בדיוק יצאה מלכה ע"ה ואמרה לו: זה בסדר, הוא בא אלי... ישבתי ליד השולחן, וליד ישבו עוד שני אנשים מיוצאי רוסיה שהמתינו להכנס אליו, וכל הזמן נכנסים אליו לחדר אנשים, נכנסים ויוצאים. הוא דיבר איתי אולי דקה. אמר לי איזה ווארט על הפרשה ואמר שהוא מאוד עסוק. השוויגער ע"ה שאלה אותי, אם אני רוצה משהו לאכול או לשתות. אמרתי לה שנהוג שלא אוכלים ושותים בפגישה הראשונה. היא ענתה לי: אני שמה מים על האש ותקח מה שאתה רוצה. כך התנהלה הפגישה הראשונה כשכל הזמן אנשים מסתובבים בבית.

הרב צבי פטלס: עליתי לארץ לפני 35 שנה עם כיפה מג'ינס שאשתי נתנה לי במוסקבה לפני שעלינו. שבועיים לאחר מכן הגיעו אלי למרכז הקליטה בשכונת גילה הרב שמעון פוזנר זצ"ל ויבלחט"א הרב אלכסנדר איזנשטט שליט"א, מתלמידיו הראשונים של רבי יצחק זצ"ל. הם שאלו אותי אם אני רוצה ללמוד בישיבה. עניתי בוודאי שלא. בישיבה מלמדים להיות רב, אבל יש לי מקצוע טוב, אני במאי תיאטרון ואני לא צריך את זה. הם יצאו מהבית, ואחרי חמש דקות שוב דפיקה בדלת, והם שוב בדלת. הם היו נראים לי מוזר מאוד, עם המגבעות, עם הציצית בחוץ. הם אמרו לי: נו, אתה חשבת על מה שהצענו לך? רציתי להגיד להם מה שאני חושב, אבל אשתי אמרה לי: זה לא נעים. אנשים חזרו שוב, אז תלך איתם... הלכתי איתם, והם לקחו אותי לישיבת איתרי בשכונת בית צפפה. הם שאלו אותי: אתה יודע מה זה תפילין? עניתי: בוודאי. היה לך במוסקבה? עניתי שכן. בבית הכנסת, אבל פחדתי לגעת בהם. הבנתי שזה משהו קדוש, יהודי, ולכן לא נגעתי בהם. הם שאלו אותי: אתה רוצה לקיים מצוות תפילין? עניתי שכן. ואז הם הניחו לי תפילין ואמרו לי: עכשיו תנסה להניח את התפילין כל יום. הלכתי לבית הכנסת שהיה במקלט בשכונת גילה ושם הנחתי תפילין כל יום.

ברוסיה, אנשים היו עושים דבר אחד, אומרים דבר אחר וחושבים דבר שלישי. כשעליתי לארץ, התפללתי שאפגש באדם שאצלו כל שלושת הדברים יהיו דבר אחד. ופגשתי. זה היה רבי יצחק זצ"ל. זה דבר נדיר, וזה מה שכבש אותי. במשך 25 שנה הוא היה הרבי שלי בכל דרכי החיים. במשך 15 שנה נסעתי ללמד בישיבת 'תורת חיים' במוסקבה, וידעתי שמיד כשאני חוזר לארץ, אלך לרבי יצחק לספר לו מה קורה שם. כך זה היה בכל חיי היומיום של המשפחה שלי. כל דבר היה רבי יצחק.

הרב אברהם קופרמן: כולם הכירו את רבי יצחק זצ"ל כמי שדומה למלאך ד', את טוב ליבו, את אהבת ישראל שיקדה בו, כל כולו היה שופע אהבה לכל יהודי, והיתה לו אהבה לכל הבריאה כולה, גם לבעלי חיים. היה ליד הבית גור חתולים, ורבי יצחק שמע שהגור מילל, הוא היה צועק: מהר מהר, החתול מילל. צריך להביא לו אוכל. מצד אחד מעיין של אהבה, ומצד שני יראת שמים שקשה לתאר. פעמיים בכל השנים שהכרתי אותו, ראיתיו ממש במראה של שרף נורא. פעם אחת כשהלכנו לסמינר של בחורים מרוסיה. הוא כנראה התכונן לקראת הסמינר, וכשהבטתי על פניו, זה היה פשוט מבהיל. פניו היו כמאויימים, מלאי יראה, דבר שלא ראיתי בימי חיי. הוא כאילו פשט את צורתו הרגילה. לא הייתי יכול להסתכל עליו והזזתי את עיני הצידה מרוב שהיה מפחיד להסתכל עליו. אם להסביר את המראה הזה, הרי שלמרות שתמיד הוא שידר לכולם אהבה, אבל בתוכו היתה יראה מפחידה. פעם הוא שאל אותי שאלה: תגיד לי, אם היה לך סיפור של אשה סוטה, מה היית עושה? היית מיד מגרש. נכון? עניתי בחיוב. אבל מה התורה אומרת? שצריך לקחת אותה לבית המקדש, להשקות אותה וכו' וכו'. הנה אתה רואה, אתה נגד התורה!  

"לא היה מושג אצלו שזורקים לחם"

הגרב"צ זילבר שליט"א: אני זוכר שמישהו פרסם דברים בעיתון נגד אגדות חז"ל, הוא כתב מכתב שכולו אש! אבא זצ"ל סיפר לי, שבצעירותו נהג ללמוד בקביעות את הספר 'חובת הלבבות'. ספר נוסף שהיה מאוד חביב עליו, היה 'ספר חסידים'.

הרב קופרמן: את הספר 'שערי תשובה' נוהגים ללמוד בסדרי מוסר בישיבות, אבל אני ראיתי אותו לומד בספר בשמחת תורה בין הקפה להקפה. הוא היה מופקע מכל מיני מרובעות.. זה עשה עלי רושם אדיר (בתו מעידה, שפעם למדה בספר 'שערי תשובה' ורבי יצחק זצ"ל שם לב שהיא לומדת בספר זה, והמשיך להקריא בעל פה מהספר במקום בו למדה).

הרב שוינגר: מידת הכרת הטוב שלו היתה עצומה, לכל אדם ואדם שעזר לו. גם לא היה מושג אצלו שזורקים לחם. היה תמיד קופסא של לחם יבש, וכשהייתי מנסה קצת בעדינות לעשות סדר, הוא מיד היה אומר לי: חס וחלילה. רק מי שישב בסיביר יודע מה זה פרוסת לחם. אבל הוא היה אוכל את זה ואומר: זה ממש כסעודת שלמה בשעתו... לפעמים היו נמלים במטבח, אמרתי לרעייתי ע"ה שתעבור עם תרסיס על הנמלים. פעם אחת הוא אמר לי: כתוב 'ורחמיו על כל מעשיו'. אסור לעשות את זה. מה שהבנתי ממנו היה פשוט מאוד: אם לך זה מפריע זה דבר אחר, אבל לי זה לא מפריע. אני לא יודע חשבונות של שמים, ואם הם צריכים להיות כאן, אז שיהיו כאן.

הרב קופרמן: אכן הכרת הטוב שלו היתה עצומה. זכינו באחד עשרה השנים האחרונות לחייו לאחר פטירת השויגער ע"ה, שהוא היה אוכל אצלינו לפחות סעודה אחת בשבת. על כל מאכל ומשקה הוא היה משבח, כאילו הוא לא אכל או שתה את אותו מאכל ומשקה עשרים שנה, למרות שבשבת שעברה אכל ושתה בדיוק את אותם הדברים. אני נזכר בעוד סיפור. היו לא מעט אנשים לא טובים שבאו להוציא ממנו כסף, כשלא היה לו כלום וידענו שהם אנשים לא הגונים, אבל הוא הלך להלוות כסף משכנים כדי לתת כסף למי שיש לו יותר ממנו... אמרתי לו: פאפא, צריך להוציא אותו מהבית! הוא ענה ואמר בקול: מי בעל הבית כאן? אני ולא אתה! הוא פעם הסביר לרעייתי שתחי': אני יודע בדיוק מי כל אחד. הוא לא היה תמים כפי שאנשים חשבו, אבל הוא אמר: עדיף לי אלף פעמים לטעות ולתת לאלף אנשים שלא צריך, מאשר חס וחלילה לא אתן לאדם אחד שצריך לקבל. 

הרב שוינגר: ראיתי פעמים רבות שאנשים היו באים לבקש ממנו דבר מסויים, וכשהערתי לו במה ובמי דברים אמורים, הוא מיד ענה לי: אסור לנו לעשות את החשבונות האלו. אדם שמבקש טובה צריך לעזור לו. הוא פעם אמר: כאשר הקב"ה רואה שאפילו כאשר מכשילים אותך בדברים אבל העברת על מידותיך, הקב"ה מעביר לו על כל פשעיו. רבי בנציון שליט"א הביע את הדברים בהלויה כשאמר על השווער זצ"ל: הוא תמיד חשב לא מה אדם יכול לעשות אלא מה הוא חייב לעשות. מידה נוספת שהיתה טבועה בו, זה לעשות את הדברים מיד. לא לשהות אפילו דקה. לקחת מונית ולנסוע לאן שצריך ולעשות את מה שצריך. לא היה מושג ומצב שהוא דחה דברים. היו פקידים שהיה צריך להם, וביקש שאתקשר אליהם. זה היה בשעת לילה ואמרתי שזה לא שעה מתאימה, אבל הוא אמר: תתקשר עכשיו, אם לא אני מיד אלך אליהם. פעם אחת אמרתי לו שזה לא מתאים, ואחרי שעה שמעתי שהוא הגיע אל אותו אדם הביתה. ידענו, שאם אנחנו נתעכב ולא נעשה את מה שהוא ביקש, הוא בעצמו יעשה את זה.

"אל תדבר, קח את הילד"

הרב קופרמן: סיפר ר' יעקב לרנר מעשה שהיה ממש לפני יום כיפור. הכבישים ריקים מאנשים, כולם ממהרים הביתה לסעודה המפסקת. ילד שנפצע בראש, ואביו ניסה לעצור מכוניות שיקחו אותו למד"א, אבל איש לא עצר. באותן דקות הוא מיהר לבית, ופתאום הוא ראה באמצע הכביש שוכב אדם. ממש על הכביש. הוא בלם בחוזקה, יצא מהרכב, ולנגד עיניו התרומם לאט רבי יצחק. הוא שאל אותו, מה אתם עושים? אבל הוא מיד אמר לו: "מהר, אל תדבר! קח את הילד וסע איתו ל'מגן דוד אדום'!".

הרב כהן: כל חייו הוא ראה את עצמו כמי שמוטלת עליו שליחות שעליו לבצע, גם כשהיו דברים שנראו לנו כבלתי אפשריים, אבל אצלו לא היה מושג כזה 'בלתי אפשרי'. הוא היה עושה השתדלות מקסימלית. יש שני סיפורים שמופיע בספר 'אחד מל"ו' שאני נוהג לספר תמיד וזה ממחיש בדיוק מי היה רבי יצחק. פעם הוא הסדיר גט לאשה מחולון. הוא שלח אנשים שימצאו את האשה כדי למסור לה את הגט, אבל השליחים לא מצאו אותה. כך כמה פעמים,  אבל היא עברה דירה, ואיש לא ידע את הכתובת החדשה. רבי יצחק שהיה עסוק מאוד וזמן פנוי כמעט לא היה לו, אבל באחד מימי שישי הוא אמר: 'נוסעים'. הם הגיעו לחולון ועלו לאוטובוס, ורבי יצחק הכריז בקול רם: 'סליחה, שקט! מישהו מכיר אשה פלונית? פעם היא גרה ברחוב זה וזה'. כך אמר בעברית וברוסית. אף אחד לא ענה לו. במשך שלוש שעות הוא עלה לכל האוטובוסים העירוניים, שילם כרטיס נסיעה, ועבר בין הנוסעים ושאל על האשה. כך עבר אוטבוס אחרי אוטובוס, עד שנמצא מישהו שהכיר אותה. רבי יצחק יחד עם האנשים שהיו עמו, מסרו לה את הגט, והוא חזר הביתה ממש סמוך לכנסת השבת.

פעם הוא היה צריך למצוא מישהו באופן דחוף, כנראה בשביל גט – אבל לא ידע את כתובתו. הוא הזמין מונית, יצא מהבית, התיישב ברכב ואמר לנהג: 'בוא ניסע!'. שאל הנהג: 'לאן נוסעים?'. 'לא יודע. אני צריך למצוא מישהו. סע...'. הם יצאו משכונת סנהדריה והגיעו לצומת. 'לאן הלאה?', ורבי יצחק משיב: 'אם לא יודעים לאן לפנות, כתוב – לפנות ימינה'. הם פנו ימינה, עברו את כל שכונת רמות, יצאו מירושלים לכיוון השפלה... נהג המונית, שלא יכול היה להחזיק מעמד יותר, פנה ליישוב הראשון בדרך – גבעת-זאב, ואמר: 'אתה הרי לא יודע את הכתובת! למה שתבזבז סתם כך את כספך? רד כאן. הנה, יש פה תחנת אוטובוס, ותחזור הביתה. חבל לי על הכסף שלך!'. יצא רבי יצחק מהמונית ושאל את האדם הראשון, שהזדמן לו ברחוב: 'תגיד, אתה מכיר במקרה את פלוני?', והוא ענה: 'הנה, כאן, הוא מתגורר בבית הזה'. הסיפורים האלו ממחישים יותר מכל את הסייעתא דשמיא שהיתה לו על כל צעד ושעל, ולפי הבנתי, זה היה בגלל ההשתדלות הגדולה שהוא עשה בכל ענין.

"אחד מל"ו צדיקים שיש לנו בדור הזה"

"אני יכול להעיד", מספר חתנו הרב יוסף שוינגר, "בכל פעם שהייתי מגיע למעונו של רבינו מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, היה מרן זצוק"ל אומר לי בתחילת כל שיחה ביידיש, שאני צריך לדעת שזכיתי לשווער שהוא אחד מל"ו צדיקים נסתרים שיש לנו בדור הזה. באחד הפעמים העזתי וניסתי לתמוה על אבחנה זו, ואז אמר לי מרן זצוק"ל, שאני חייב לדעת שאין לו כלל ספק בעניין שרבי יצחק הוא אחד מאותם צדיקים נסתרים שהקב"ה מעמיד בכל דור ודור! ואכן השווער זצ"ל זכה ליחס מיוחד בבית מרן זצוק"ל, כאשר בכל שעה שהיה מגיע, וזה היה לעיתים בשעת לילה מאוחרת או השכם בבוקר לפני הנץ החמה, ידעה הרבנית ע"ה, שאת רבי יצחק תמיד מכניסים לרב בשל האהבה והיחס המיוחד לו זכה השווער ממרן זצוק"ל. היא ידעה, שרבי יצחק לא מגיע לדבר על דברים של מה בכך, אלא תמיד על הפרק עמדו שאלות ובעיות סבוכות הלכתית של עגונות יוצאות רוסיה אשר ראו ברבי יצחק אבא אמיתי לכל דבר ועניין".

הרב שוינגר ממשיך ומספר: "זכורני שלא אחת היה מרן זצוק"ל מבקש מהשווער לרוץ לקבל עוד חוו"ד נוספת מהדיין החשוב רבי יוסף כהן זצ"ל (אביו של ראש ישיבת חברון הגאון הגדול ר"ד כהן שליט"א), ובאורח פלא לא היה ולו פעם אחת בעיה הלכתית קשה בענייני עגונות ששניהם לא כוונו במדויק לאותו פסק, אם להתיר או לאסור את הגט שנעשה על-ידי שליח וכדו'. זכורני שבשבעה על השווער זצ"ל הטריח עצמו מרן זצוק"ל במיוחד לבא ולנחם את בני הבית בשל היחס והקירבה המיוחדת ששרה ביניהם. באותו ניחום אבלים מפורסם הטיל מרן זצוק"ל על בנו הגאון רבי בנציון שליט"א ליטול על עצמו את המשך מפעלותיו הרבים בהם התעסק השווער זצ"ל כמעט עד ליומו האחרון כשגולת הכותרת היא: המשך הנהגת בני התורה יוצאי רוסיה במסגרת ארגון "תולדות ישורון" אשר הגרב"צ זילבר שליט"א משמש כנשיאו עד היום הזה, מפעל עצום ואדיר שידיו רב לו בקירובם של אלפים אלפים מיוצאי רוסיה לחיק היהדות הנאמנה".

"אני לא מפחד מאף אחד חוץ מהקב"ה!"

בתו הרבנית ח. קופרמן תחי': "שמעתי שהגדירו את מרן הסבא מקלם זצוק"ל, כמאלף שנמצא בזירה עם חיות טרף, שנמצא בסכנת מוות, אבל הוא עומד שם בזירה, ביראה ובפחד עצום, ושולט בהם. הוא ראה את כל היצרים כחיות טרף שעומדים מולו ורוצות לטרוף את נפשו בכפו, והוא צריך לשלוט עליהם. את אבא שלי זצ"ל ראיתי בצורה אחרת. הוא היה כמי שמאמנים אותו לסוג ספורט מסויים, וכל משימה ותהיה הקשה ביותר שהמאמן מטיל עליו, הוא לא ראה זאת כקושי, אלא בדיוק ההיפך, כאתגר, וכהבעת אימון גדולה של המאמן כלפיו, וברור שהמאמן מכיר אותו ויודע את יכולותיו, ולכן הוא מטיל עליו משימות שהוא יודע שיוכל לעמוד בהן. באותה צורה ממש הוא ראה את הקב"ה - אם אפשר להגדיר זאת כך - כמאמן שלו. שהייתי מגישה אוכל לאבא זצ"ל הוא אמר לי: אתמול עשיתי את הדבר הזה והזה בשעה ו-35 דקות, היום אני יעשה את זה בשעה ו-31 דקות. כך הוא היה כל הזמן שובר את השיאים שלו עצמו. הוא גם לא פחד מאף אדם. הוא פעם נכנס הביתה ואמר לי: אני לא מפחד מאף אחד חוץ מהקב"ה!

כבוד הבריות היה חשוב מאוד לאבא זצ"ל. הוא התייחס לכל אחד בכבוד וזה בא לידי ביטוי בכל דבר. אם הגיעו אורחים לביתו, צריך לקבלם בצורה מכובדת ביותר: לשבת איתם, לשוחח, להגיש תקרובת. לא היה דבר כזה, שאבא יגיד: 'סליחה, אני באמצע משהו. סליחה, אני צריך ללכת...'. אפילו כשהוא היה כבר חולה ומישהו הגיע לביתו, הוא ביקש ממני להביא לו ז'קט, כדי לקבל את האורח בצורה מכובדת. גם כשהיה בבית החולים וליבו עבד רק על 20 אחוז ממה שהיה צריך לעבוד, ולהתלבש בחליפה זה היה דבר קשה מנשוא עבורו, אבל כשהוא ידע שאחותי הצעירה צריכה להגיע, לא בן אדם זר, הוא היה אומר: "תני לי ז'קט'. ניסיתי לשכנע אותו שלא צריך וזה מיותר, אבל הוא נשאר בשלו. 'היא באה מרחוק לבקר אותי, צריך לכבד אותה'. כך היה ביחס לכל אדם. לכל מי שפנה אליו הוא התייחס במלוא כובד הראש. היה קשה לו לשמוע בכי של ילד. השכנים סיפרו, שהוא היה יכול לדפוק על דלתם ולשאול: 'הילד בכה אצלכם? מה קרה?'