חמישה עשר שנים לפטירת הגרש"מ דיסקין

בהקדמת ספרו 'משאת המלך', כותב הגאון רבי שמעון משה דיסקין זצ"ל: "מורשתי להנחיל לתלמידים דרך הלימוד, השקפה ומידות טובות" ● 15 שנה לפטירתו ואנו מנסים להציץ מבין החרכים של אותו גאון, שבחשיבה מקורית ושיקול דעת בגוון בלתי מוכר, בהירות ניסוח, הסברת פנים ועדינות המידות, הטביע את חותמו בעולם התורה ● פרופיל לדמותו של ראש ישיבת 'קול תורה'

שעת לילה מאוחרת בתל אביב הישנה. מרבית התושבים נמו את שנתם זה מכבר. הגשם שהחל לרדת הפר את דממת הלילה. בני ביתו של הרב התפלאו מדוע האב הגדול עומד ליד הדלת ומתכונן לצאת מהבית. כעבור כמה דקות שב כשבגדיו ספוגים מהגשם ולצידו עומד אחד מעניי העיר. האורח כובד בכוס תה חם, בבגדים נקיים, ולאחר מכן הוצעה לו מיטתו של הרב לשנת הלילה. הרב התיישב ללמוד עד הבקר כשהוא מסביר לבני הבית: איך אני יכול לישן במיטה חמה כשיהודי אחר נרטב בחוץ.

שעת צהרים בבית הרב. ציריה הישנים של דלת הכניסה לא מפסיקים לחרוק, עניים באים להשביע את רעבונם. פליטים מהמלחמה העולמית מחפשים בית חם ואוזן קשבת. לפתע משתתקים בני הבית. סוחר הספרים שנכנס לוקח ממדף הספרים את הרמב"ם היקר שתלאות רבות ליוו את הבאתו מרוסיה לישראל. אבא, מזדעקת הבת: עד היכן צריכה להגיע מסירות נפש למען חינוך יותר טוב לילדים? והרב משיב לבתו בחיוך: בהלכה נפסק כי מוכרים גם ספר תורה בשביל לימוד תורה, לכן חייב אני למכור גם את הרמב"ם הזה על מנת לשלם למלמדים.

'הרב' היה הגאון רבי יהושע זליג דיסקין זצ"ל, רבה של העיירה פריאסלב בפלך קייב, ורבה של פרדס חנה בארץ הקודש. בבית זה גדל הנער שלימים היה אחד מגדולי מרביצי התורה - הגאון רבי שמעון משה זצ"ל, יחד עם אחיו שיבלחט"א.

בהיותו בשנת האבל על אביו הגאון זצ"ל, הגיע רבי שמעון משה באחד הימים לבית הכנסת פא"י בבני ברק לחפש מנין לעבור לפני התיבה. הוא ראה נער קטן יתום שאין לו עמוד, פינה לו את העמוד שלו ומאותו יום והלאה כשהגיע לבית הכנסת - תחילה 'שמר' את העמוד לנער היתום ואחר כך דאג לעצמו. בד בבד הזמינו לבא בכל יום לכולל אברכים ב'תפארת ציון' שהוא עמד בראשותו, שם למד איתו והכין אותו למבחני הכניסה לישיבה לצעירים.

בכלל, הרגשת צרת אחרים הייתה אצלו באופן תמידי. כששמע מביתו צפירת אמבולנס היה אומר מיד פרק תהילים. כששמע על פיגוע רח"ל, לפני ששמע פרטים הוא כבר עם התהילים ביד, לפרטים יש זמן גם אחר כך, את התהילים אסור לדחות לרגע.

פעם קבע פגישה עם פלוני והתעכב באונס גמור. כשהגיע, אותו אדם פתח והשמיע טרוניות והטיף לו מוסר על האיחור והוא שתק. אחר כך שאלו מלווהו למה לא אמר שזה היה באונס גמור? ורבי שמעון משה השיב: אותו אדם המתין ובלבו צבר הרבה תרעומת עלי. העלאת התרעומת בפני תקל עליו. איך אני יכול להרוס לו את הכל בטענה של אונס...

בריחה מנגיעות

נקיות כפיו שבאה לידי ביטוי בכל הליכותיו, נבעה מהיראה שתמיד עמדה לנגד עיניו: מה רצון ד' ואיך יתרבה כבוד שמים. לא היה אצלו שיקול של 'מה יאמרו הבריות' ומה שעשה, עשה בפומבי ולא כבא במחתרת.

בעצמו התבטא כמה פעמים כי בעסקי ציבור הוא יודע שהוא נקי מכל נגיעה עצמית ושיקול שאינו אמיתי. הבריחה שלו מקצה של נגיעה היתה בצורה קיצונית, עד כדי כך שפעם דן אם רוצה לעשות ההיפך מנטיית ליבו מחשש נגיעה, אם בזה גופא יש נגיעה...

טוב עינו לא התבטא רק בגופו ובממונו, אלא גם בתורתו. רבים היו לוקחים ממנו מחידושי תורתו למסור לשומעי לקחם שלא בשמו כמובן. בשיעורים שמסר בימים טובים ובבין הזמנים היה חוזר פעמים רבות על אותו שיעור באמרו, כי ודאי שאפשר למסור כל פעם שיעור אחר, אבל נראה לו שאחרי שהוא אומר שיעור שהוא כבר רגיל באמירתו יהיה קל לציבור להבין יותר מאשר אם יאמר שיעור חדש שעדיין לא מסר, והעיקר זה טובת הציבור לא כבוד עצמו.

לפני למעלה מחצי יובל שנים, הגה רבי שמעון משה רעיון שמן הצורך לתת במה לבני הישיבות לפרסם את חידושיהם. הוא פנה לרבי יוסף בוקסבוים זצ"ל וביקש ממנו שבמסגרת הירחון הנכבד 'מוריה' יתנו במה לבני הישיבות לפרסם את חידושיהם. בפתח הגליון הוא פנה לבני הישיבות יחד עם יבלחט"א הגאון רבי רפאל שמואלביץ שליט"א:

"עולם התורה פורח ומתעצם, אלפי לומדים מצטרפים לספסלי בית המדרש מדי שנה ועוסקים יומם וליל במלחמתה של תורה. הצורך החיוני שביסוד במה תורנית לפרסום פרי ביכוריהם של הממיתים עצמם באוהלה של תורה ברור ומובן מאליו. לעניות דעתי עיקר מטרת הדבר אינה רק מבחינת עידוד הלומדים להעלות חידושיהם על הכתב, אלא יותר הכוונתם לכתיבת חידושי תורה מוצקים ומיוסדים היטב על במתי האמת ועומדים במבחן הביקורת הצרופה.

"בעבר, כשעמד בן תורה להרצות חידושיו בחבורה היה מכין עצמו לכך זמן רב קודם, ימים ארוכים, לעתים שבועות וחדשים היה בוחן ובודק כל קושיא ותירוץ וראיה האם עומדים הם במבחן האמת. משום מה קיימת התחושה כי כיום חסר מעט בכובד הראש ובהרגשת האחריות בטרם נאמרים חידושי התורה, ועל אחת כמה וכמה בטרם נכתבים הם.

"ברור כי יש לפרסם רק חידושי תורה כאלו, שתוכם יעיד עליהם כי כותביהם אכן נמצאים בדרך הנכונה וראויים הדברים שיכתבו להעיד כי אכן כותביהם מתחנכים להיות גדולי תורה".

להוסיף תורה

ד' טבת תשל"ט. הגאון רבי שמעון משה זצ"ל נכנס בשעה לא מקובלת לבית מדרש ומתחיל ללמוד. כשנשאל לפשר דבר הוא משיב: אתמול נפטר מרן הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל וחסר תורה בעולם. כל אחד צריך להוסיף קצת מעבר לרגילות. להשלים את החסר.

ההרגשה שצריך להוסיף תורה ליוותה אותו בכל זמן. ליד הסטנדר, ברחוב, באוטובוס קו 39 בדרך לישיבה, במסדרון בית החולים ועל מפתן חדר הצילומים בבית החולים, כשבני המשפחה עומדים ומתפללים והוא שוכב בתוך החדר מתחת למכונה הגדולה האימתנית של הסי. טי. ונבדק.

אחרי עשרים דקות מתישות, הוא יוצא מהחדר וחיוך על פניו. נודע לו שרח"ל נגזרה עליו גזירה, אבל מתחת לסי. טי. עלה בדעתו ישוב לקושיא חמורה של רבי חיים מבריסק שלימים הדפיסה בספרו. בני המשפחה שהיו המומים באותו יום חששו לשוחח איתו, והוא מעצמו מתקשר לאחד מבני המשפחה ומספר על... תירוץ לקושיית רבי עקיבא איגר שעלה כעת במחשבתו, כשהוא חוזר עליו עם כל ה'פרישקייט' בלימוד שלו - ללא מילה אחת על הבשורה הקשה שהתבשר היום.

לפעמים מרוב שקיעות עצומה בלימוד לא שם לב לסובב אותו. הוא יכל לנסוע באוטובוס ולשוחח בדברי תורה. תוך כדי 'רעדען אין לערנען' - בר שיחו ביקש מהנהג שינמיך את המוסיקה בגלל ימי הספירה. רבי שמעון משה השתומם, איך שמת לב שיש בכלל מנגינות, אני לא שמעתי.

כשהיה צריך לעבור בדיקות קשות וארוכות, האחות הציעה לו אזניות עם מוסיקה להפחית את רעש המכונה, והוא השיב לה בנעימות: לא תודה. יש לי קושיא בלימוד שתסיח את דעתי מהרעש.

כשפגש מאן דהוא בחתונה, ברחוב או אפילו בבין הזמנים על שפת הים, היה משמיע מיד קושיא או תירוץ בענין בו הוא עוסק עכשיו. היה רגיל גם לפני צאתו לדרך או לפני שהלך לישון לחפש קושיא טובה שיוכל להרהר בה. דבר זה רצה להנחיל לבני התורה, ולשם כך הוציא קונטרס מיוחד בשם 'פותח שער' ובו קושיות לזמנים של 'בלכתך בדרך' וכדומה.

לא רבים יודעים שהוא היה הוגה הרעיון המבורך של 'ספר המפתח' המוכר מהוצאת רבי שבתי פרנקל זצ"ל. תחילת ישום הרעיון היה בחדרו עמוס הספרים כשהמטרה היא להרבות עוד תורה.

במכתבים ובמאמרים רבים שפרסם גם מעל דפי 'מוסף יתד נאמן', הוא עורר על דרך הלימוד הראויה לבני הישיבות. הנה דברים שכתב מכתב לתלמיד: "בדורנו יש נטיה ללכת אחר מה שמעומעם ומכוסה ופלאי. הדברים המופשטים זוכים לאוזן קשבת יותר מדברים פשוטים וברורים. ישנה חובה לזכור שלימוד אינו שעשוע שכלי, אלא רק תכלית האמת וחקר האמת. במקום שנראה האמת שיש גרסה שונה או סברא בעלבתית אין מקום ללומדות.

"עיקר צריך לדעת, מה קשה לי ומה ניחא לי. לא להשאיר תוס' או רשב"א מעומעמים, עד שנוכל לסכם במשפטים קצרים: הרשב"א אומר כך, קשה לי עליו כך וכך במשפטים קולעים וקצרים. כל פעם להתעמק מעט יותר ובמשך הזמן תעודן המחשבה. לא לומר סברא שנצטרך להוסיף אחריה – ודו"ק או והבן וד"ל. לא להיגרר לחוסר בהירות, לסכם הענין ולסנן את הדברים".

אנין טעם בכבוד

בצעירותו נפגש רבי שמעון משה עם ראש ישיבה שהציע לו משרה תורנית. בתום השיחה אמר לו אותו ראש ישיבה שהוא רואה שאינו אוהב כבוד. תיקנו רבי שמעון משה ואמר לו: אני אוהב כבוד, אבל כמו שאנין טעם לא אוכל מכל הבא ליד, אני אנין טעם בכבוד. גינוני הכבוד הנהוגים כיום אין לי בהם טעם, אבל אם מישהו יסתור שטיקל תורה שלי, אז תראה כמה אוהב כבוד אנוכי...

ביום מן הימים נכנס ת"ח אחד וסיפר לרבי שמעון משה כי הוא שב עתה מביתו של מרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, שם ראהו יושב ומשוחח בלימוד עם הגאון הגדול רבי נחום פרצוביץ זצ"ל, כשלפניהם פתוח 'משאת המלך' על הלכות רוצח ושמירת הנפש, והם דנו על חידוש מסוים שכתוב בו. נו, רבי שמעון משה לא התרגש והגיב בפשטות אופיינית: מסתמא מרן הגר"י אברמסקי כותב כעת את התוספתא על מכות והוא מעיין בכל ספר שנדפס על הסוגיות, אולי ימצא איזו ידיעה נחוצה.

פעם התבטא כי בשעה שנכנס לישיבה וקמים בפניו, הוא מרגיש כמו אנשים שקמים מפני שני מקלות עטופים במעיל של ספר תורה שנדמה להם כספר תורה, כי ודאי יש בזה כבוד התורה. בכלל, הפשטות בה נהג רבי שמעון משה זכורה לתלמידיו ולתושבי שכונת עזרת תורה. גם לשכן החדש, לו תיקן את דוד השמש, כשהוא עדיין לא יודע מיהו, עד שהשתתף בשמחה ושמע. גם כשביקשו בשכונה לעשות תורנות בין התושבים להעביר בבוקר את ילדי הגנים בכביש, פנה רבי שמעון משה למארגנים שיכניסו אותו לתורנות כמו כל שאר תושבי השכונה.

לתלמידים זכור פעם אחת שחרג מהרגלו ודיבר על עצמו. היה זה כשלמד בבית עם תלמידים והוגשה שתיה. תלמיד רצה למזוג לו כוס והוא סירב באמרו כי הוא שרוי בתענית. לפליאת התלמידים הוא הסביר, כי אתמול בשעת הלימוד הוא התבטא על אחד הראשונים בצורה חריפה וקיבל על עצמו תענית. ומה שסיפר זאת, כדי ללמד את התלמידים פרק במורא תלמידי חכמים.

במאמר שכתב רבי שמעון משה ב'מוסף שבת קדש' הוא מבהיר מיהו 'בן תורה': "המושג בן תורה הוא מי שהתורה גידלתו וממעשיו ודעתו ניכר בו שבר אבוהן הוא, וההולך בדרך התורה ומצוותיה ומאמריה קובעים את טבעו. להיות ראוי לשם זה צריך לימוד התורה ולחיות על פי תורה והלכה.

"יש מצוות שכל אחד מורגל לשאול שאלת חכם, אבל הרבה הלכות נעשה כל אחד דיין לעצמו וההוראה לעצמו אינה באה בשיקול דעת מיושב, אלא פוטר אותם בקלות דעת מפתיעה ובסברות שהם בגדר ליצנות ממש. במיוחד בבין אדם לחברו או באמונות ודעות ובחילול ד' פוסק לעצמו כלאחר יד".

תלמידו, הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט, מספר לזכרו:

כשנה קודם הסתלקותו שח לי הגרש"מ זצ"ל שמסופק הוא בבעיה חמורה. ידע הוא שלפי דברי הרפואה והרופאים, לפחות על פי דרך הטבע ומצוקות מחלתו הקשה, ייאלץ הוא להיפרד מהאי עלמא דשקרא ולעבור לעלמא דקשוט. ונפשו בשאלתו, בראש מפוכח ובלב מבין אל נכון. חיבור טיוטה מוכן לו על מסכת זבחים, ועליו לסדרו לדפוס (כמהדורא תניינא על מהדורא קמא על זבחים, שכבר יצאה לאור בצעירותו). ומנגד, בני "קול תורה" זקוקים לו, לתורתו, לתשובותיו, לחידושיו ולעצותיו. השאלה היא, איפוא, האם לשבת בבית ולעמול, לכתוב ולהדפיס את חיבורו על זבחים, או שמא עדיף להגיע לישיבה גם ל"סדר שלישי", כפי שנהג בקביעות, ולדבר בלימוד עם הבחורים.

"ומה הרב החליט?" שאלתי.

- "אני אכנס לשאול את מרן הגראי"ל שטיינמן שליט"א", השיב לי הגרש"מ זצ"ל, "אתה הרי יודע על התבטלותי כלפיו. מרן הגראי"ל שליט"א, כגדול הדור ומשושו, יכול להכריע, לבדו, בכל שאלה של עגונות ובכל שאלה ציבורית כבדת משקל הזקוקה להכרעה. אך אני אסביר לך מדוע דווקא הוא מתאים להשיב לי על השאלה הזאת באופן מיוחד".

והגרש"מ פתח בסיפור–משל ליהודי עם הארץ שניגש לרב חרדי ולראביי רפורמי, ושאל "האם מותר לנסוע ברכב מיצובישי בשבת". השיב לו הרב החרדי: "מה זה שבת אני יודע, אך מהו מיצובישי איני יודע"...

השיב לו הראביי הרפורמי: "מהו מיצובישי אני יודע, אך מה זה שבת אינני יודע"...

"והנמשל הוא", ביאר הגרש"מ, "ישנם גדולי תורה שחיברו חיבורים וספרים. יש להם 'גישמאק' והבנה גדולה בהדפסת חידושי תורה ובזיכוי הרבים הגדול שבכך, אך מנגד הם אינם תופשי ישיבה ואינם עוסקים בהרבצת תורה לתלמידים, תלמידים צעירים בישיבות. ומאידך ישנם גדולי תורה שהם מרביצי תורה, אך לא הוציאו הם את חידושיהם לאור הדפוס. מרן הגראי"ל שטיינמן שליט"א הוא גם 'ראש ישיבה', וגם 'מחבר ספר'. כך שמלבד גדלותו, עומק דעתו ועבודת ה' המיוחדת והמופלאה שלו, הרי מבין הוא היטב את צדדי הספק, מתוקף שייכותו לשני סוגי הרבצת התורה הללו, לימוד התלמידים בישיבה וגם זיכוי הרבים שבהוצאת הספרים"...

אמר ועשה. עלה הגרש"מ זצ"ל ונכנס לקודש פנימה, עם כל עשרות שנותיו, עם כל תורתו הגדולה וגדלות שמו בכל בתי המדרשות, ושאל. ורבנו בעל "איילת השחר" חוכך בדעתו ומכריע ש'קול תורה' עדיפה. הנוכחות המיוחדת של הגרש"מ דיסקין ב"סדר שלישי" ב'קול תורה', הריתחא דאורייתא ושדידת מערכותיה של תורה ביני עמודי דמתיבתא, עדיפים על פני עוד חלק נפלא של "משאת המלך", למרות מעלתו העצומה של האי ספרא רבא.

ועולם התורה הפסיד את "משאת המלך" מהדורא תנינא על זבחים, אך מאות בני "קול תורה" הרוויחו עוד שנה של "סדר שלישי" במחיצתו של רבם ומאורם, נמשכו הם אל אורו הגדול והקיפוהו בחבלי אהבת תלמיד לרב רבנן.

"אפשר לפטפט קצת יחד איתכם?"

מעולם לא פנה הגרש"מ זצ"ל לתלמידיו, אפילו לתלמידיו היותר מובהקים, בשם "תלמיד". תלמידיו נקראו אצלו "חברים". "כמה חברים מהישיבה אמרו אתמול פשט חדש ברמב"ם, או "זה חבר שלי מהישיבה", אמר והצביע על בחור (נבוך...) בשנות העשרה לחייו, מציג אותו ואת סברתו בפני אחד מתופשי התורה, בפגישה אקראית בחתונה, באוטובוס או ברחוב. אני זוכר שנסענו, מספר בחורים, לבקרו בבית חולים כשבועיים לפני פטירתו. רעייתו התעניינה בטלפון מי נמצא אצלו והוא השיב בפשטות: "חברים שלי מ'קול תורה'...".

החביבות הזאת הייתה תורה שלמה אצלו. ללא שום מחיצות וסייגים, מבלי הבדלי מעמדות, שררה וכבוד. הנה עולה לו בחור משיעור א' בתחנת אוטובוס קו 16 ברחוב הפסגה. הגרש"מ, שעלה בתחנה הקודמת, מתיישב לידו, מחייך חיוך גדול ושואל שאלה חמורה על הסוגיה, או שמא על פרשת השבוע, או על הרמב"ם, או רבי עקיבא איגר, בעיקר על רבי עקיבא איגר, משוש אהבתו הגדולה. והשניים, תלמיד חכם מופלא ומורם מעם, בסוף שנות השישים לחייו, והצורב הצעיר, שרק זה עתה מלאו לו שש-עשרה, מתווכחים בלהט, מלבנים, מקשים ומתרצים, ובסוף גם מחייכים, חיוך פנימי גדול של אהבת תורה.

שני בחורים מהישיבה ישבו יחד ליד שולחן עגול באולם השמחות, ממתינים להתחלת חופתו של אחד מחבריהם לספסל ולסטנדר. השניים ישבו ופטפטו בענייני השעה "הבוערים", והגרש"מ ניגש אליהם, נטל כסא והתיישב. "אני רואה שאתם מפטפטים קצת. אכפת לכם לפטפט איתי גם כן?", שאל והתחיל להרצות בפניהם את הפטפוטי-דאורייתא שלו, שאלות מקוריות על "אבני מילואים" בענין "אמירה לקידושין". כזה היה רבי "סימוניק" זצ"ל, כפי שכינוהו חבריו ואוהביו מתקופת הישיבה.

במכתב שכתב לאחד מתלמידיו בישיבה – 3 חודשים בדיוק לפני פטירתו, מבקש ממנו הגרש"מ בקשה אישית: "מאד אשמח אם תקבע את דירתך בירושלים ותמשיך לשקוד על התורה בישיבה".

ומדוע כה חשוב למרביץ תורה אדיר, הנושק את שנת ה-70, שבחור בן 21 וחצי ימשיך ללמוד ב"קול תורה"?

"כי מאד יחסר לי המשא ומתן איתך בלימוד, אם לא תמשיך ללמוד איתנו"... מאד, יחסר, לו, המשא ומתן בלימוד, עם צעיר בן תשחורת, הצעיר ממנו בחמישים שנה, ואשר רמתו וידיעותיו אינם נוגעים לקצה אפס קצהו של רבו הגרש"מ. ובכל זאת, "מאד יחסר לי המשא ומתן איתך"...

כולנו זוכרים כיצד היה נכנס בסערה להיכל הישיבה, "חוטף" את אחד הבחורים שהכיר, ומבקש: "בוא תשמע משהו". ה"משהו" הזה היה חידוש חדש, קושיה עמוקה או "סתם ווארט על הפרשה". "אתמול בלילה לא יכולתי ללמוד, כי הייתי עסוק בצרכי ציבור. אז לפני שהלכתי לישון לקחתי "רבי עקיבא איגר" וראיתי קושיה שלו. הלכתי לישון איתה ואני חושב שזה התירוץ"... אמר לי לא פעם ולא פעמיים.

בשנתו האחרונה, עם דמדומי חמה ושקיעתה, ניגשתי לשאול שאלה על דברי "המאירי" בסוגיה ב"שניים אוחזין". "מגיע לי מזל טוב", האיר הגרש"מ פנים, "נולדו לי תאומים!"

"מה?" תמהתי, מביט בזקנו הלבן של מורי ורבי, לא מבין בעליל.

"כן, נולדו לי תאומים! הוצאתי אמש לאור שני כרכים חדשים של "משאת המלך" על פסחים ועל גיטין. לא מגיע לי "מזל טוב"?!"...

- "חז"ל אומרים 'ודברת בם' ולא בדברים בטלים". איזו דרשה מצינו כמותה, שדורשים שצריך לקיים את המצווה ולא להימנע ממנה?!" תמה הגרש"מ זצ"ל ומיד תירץ – "אלא כוונת חכמינו להבהיר לנו שאנו צריכים שגם ה"דברים בטלים" שלנו יהיו בדברי תורה!"....

מוצאי יום הכיפורים האחרון בחייו של מו"ר זצ"ל. ההלכה ממליצה להקים מיד את הסוכה, אך כוחותיו הפיזיים של הגרש"מ מונעים ממנו לעשות זאת. מה עושים? פונים בפשטות אל ארון הספרים, שולפים מסכת סוכה ומתחילים ללמוד ולחדש, עד השעות הקטנות של הלילה, ועד בכלל.

"שירת הים" אצל הרבי מקרלין, והגרש"מ רוצה להשתתף בו. הוא יצא מביתו שב"עזרת תורה" בשעה יחסית מוקדמת, אך הגיע ל"טיש" בשעה יחסית מאוחרת. מה קרה? הגרש"מ דיסקין עצר בדרך, נכנס לבית מדרש בפאתי הכביש ורצה לבדוק לרגע לשון מדויק של הרמב"ם. הוא התיישב וצלל בעומק העניין וכשסיים המשיך בדרכו, לכיוון קרלין. בהמשך הרחוב ניבט לעיניו בית מדרש נוסף והוא נכנס לרגע קט, לעיין ב"לחם משנה", ונשאר עוד ועוד מבלי משים. אל "הטיש" ו"שירת הים" הגיע הגרש"מ לבסוף בצירוף תירוץ מוצלח על הקושיה הנוקבת ברמב"ם.

באחד הימים שח לי הגרש"מ זצ"ל שאם בחור מגיע אליו ושוטח שתי סברות שחידש, "אך אני לא מסכים לשני הסברות, אז אני לא מסכים איתו לסברה הפחות טובה מבין שתיהם, כדי שהוא לא יישבר וימשיך להגיע אלי לדבר בלימוד. כי הרי אם אפרוך לו מיד את כל החידושים שלו, הוא ייפגע בנפשו ויפסיק בכלל להגיע ולשאול. אז מה הרווחתי? ככה אוביל אותו לאט לאט בדרך הנכונה, עד שלבסוף הוא יפסיק להגיד סברות לא נכונות"...

בסדר א' אחד שאלני הגרש"מ קושיה חמורה וביקש תשובה. חשבתי, חשבתי וחשבתי עד שלבסוף יצאה לה תשובה ברמה בינונית שכזאת, תירוץ דחוק. למחרת ניגשתי ושטחתי את התירוץ. הוא הסתכל עלי ותהה: "תראה, זה תירוץ זה?!?"...

"מחומר הקושיה. זה רק תירוץ מחומר הקושיה"..., המהמתי.

"אני מעדיף שתהיה למדן, מאשר שיהיה לי תירוץ על הקושיה", השיב בחריפות חיננית.

זהו, בלי כחל ושרק. עליכם להיות למדנים אמיתיים, נקודה. שום כיסוי מילולי או רגשני לא יכסה את החובה הבסיסית הזאת.

ובכלל, פשטותו ואי גינוניו עשתה אותו למה שהיה. דווקא חוסר הכבדות והכבוד המדומה, הקרינה עליו קרני הוד מיוחדים במינם.

מספר ידידי, תלמידו הרה"ג רבי מרדכי ברגר, ר"מ בישיבת 'תורת חסד' באלעד: "הייתה לו אמת מאד פשוטה ויפה. דוגמה, אחת מיני אלף, כדי לשבר את לב הקורא. ישבנו ודיברנו בלימוד. השעה היתה עשר וחצי בלילה, הזמן הרשמי שבו 'סדר שלישי' מסתיים וההסעה של הגרש"מ דיסקין מגיעה לאוספו למעונו. 'אני צריך ללכת', התנצל הרב וקם ממקומו, לאחר שנפרדתי ממנו. הוא התקדם עד פתח היכל הישיבה ולפתע רץ, חזר עד אלי, למקומו שב'מזרח'. 'אמרתי לך שאני 'צריך' ללכת. לא, אני גם 'רוצה' ללכת... אמר, ואץ לדרכו.לשם מה הגרש"מ חזר עד אלי? רק בשביל שלא יישמע שכל מה שהוא הולך כעת, זהו בגלל החובה ללכת. ולא היא, הוא לא רק צריך ללכת כעת. הוא גם רוצה".

ב"קעמפ" באב התשנ"ה ביקשתי ממנו להצטרף אליו בכדי לבדוק את העירוב המקומי בעיה"ק מירון, שם שהתה הישיבה. "אני מכיר את הלכות עירובין רק מהגמרא והרמב"ם", הצטדק בחיוך אופייני. בהמשך הדרך, יחד עם מחבר ה"שמירת שבת כהלכתה" הגרי"י נויביירט זצ"ל, התגלה שהגרש"מ דיסקין יודע בעניין גם "עוד כמה" פרי מגדים, מגן אברהם ושולחן ערוך, "משנה ברורה" וגם "חזון איש".

הוא אמר: "אינני אוהב לשבת ב'מזרח', כי זהו הרי "מתכבד בקלון חברו". שהרי כל חשיבותו של "המזרח" הוא דווקא לאחר שיש "מערב", וישנם אנשים שלא יושבים ב"מזרח"... כך הוא נהג, הלכה למעשה, בחתונות תלמידיו. כשהגיע לחופה וכובד בברכה, עמד ונטל את כוס היין, ביקש מהצלם לצלמו, כדי שיישאר לחתן ולכלה למזכרת, ולחש בשקט למחותנים ש"כדאי שתעבירו את הברכה למישהו אחר, יש לכם בוודאי עוד מישהו שישמח ושרוצה לקבל ברכה".

תקופה ארוכה בת שנים לבש הגרש"מ דיסקין זצ"ל "פראק" בצבע כחול כהה – אפרפר. לימים הוא סיפר לנו את טעמו הכמוס בעניין: "למדתי את הסוגיה של כיבוס ומלבן בשבת והבנתי שלכלוכים בצבע לבן המצויים על ה"פראק" אסורים בניקוי, ומכיוון שהלכלוך ניכר הרבה יותר על צבע שחור, לכן אני מעדיף ללכת עם בגד בהיר יותר, בו פחות יש חשש שאנקה אותו בשבת". "פראק" אפרפר? לרב ומורה דרך בתורה לאלפי תלמידים ורבבות לוקחי שמועה? אכן כן. אם הפראק השחור יגרום לו, אולי ואולי, לאיסורי שבת, אז לובשים "פראק" בהיר יותר. מה הבעיה?!

"כשבחורים קמים לפני, כשאני נכנס לישיבה, אני מרגיש כמו שעומדים לפני ספר תורה פסול. אין לי מזה שום כבוד", אמר לי פעם בשעה שהיתה כשרה לכך, "אבל אל תחשוב אפילו לרגע שאני עניו. תנסה רק לנסות ולפרוך לי "שטיקל תורה" שכבר הדפסתי בספרי, ותראה כמה אני אוהב כבוד"...

כבוד? כן. השאלה היא מהו כבוד. וכל בחור בישיבה, שרואה דוגמה אישית, ורואה בחוש את התנהגותו של רבו ומורו, מקבל מושגים שיש בהם ממש בתורה ובאהבתה, במתיקותה ובכך ש"טוב לי תורת פיך מאלפי זהב". כך בפשטות, בחינניות.