הלכות מלחמה במשנתו של הגר"ע יוסף

בעת מלחמה מתעוררות שאלות הלכתיות רבות, הנוגעות לכל אחד ● האם להפסיק באמצע תפילת עמידה וקריאת התורה, ולהיכן יש לחזור? ● מה דין מי שהפסיק באמצע סעודה מחמת האזעקה, והאם צריך לברך שוב על הלחם? ● וגם: החובה לסייע לזקנים ובעלי מוגבלויות ● משנתו של הגר"ע יוסף זצ"ל, כפי שליקט נכדו הרב יעקב ששון

בימים של מלחמה, בהם מרבית מערי ישראל נמצאות תחת מתקפת טילים ובהתראת כניסה למרחבים מוגנים, שאלות רבות מתעוררות על איך וכיצד יש לנהוג, למשל כאשר בשעת תפילת העמידה נשמע קול האזעקה, ועוד שאלות והנהגות הקשורות למצב הבטחוני המתוח. 'בחדרי חרדים' ריכז בפרויקט מיוחד את דעתו של הגר"ע יוסף זצ"ל, מכל אשר פסק והורה במשך השנים בהם עם ישראל היה נתון תחת מתקפות טילים מאויבינו צמאי הדם, כפי שליקט וסידר נכדו של הגר"ע, הרב יעקב ששון.

• היה באמצע תפילה ושמע אזעקה, האם צריך להפסיק את התפילה או להתעלם מהאזעקה?

תשובה: במשנה במסכת ברכות (ל:) שנינו, אדם העומד בתפילה, ונחש כרוך על עקבו (על העקב שברגלו), לא יפסיק בתפילתו. ובגמרא (לג.) אמרו, לא שנו אלא נחש, אבל עקרב פוסק. כלומר, יש חילוק בדין אם נחש כרוך על עקבו, שאז אינו פוסק בתפילה, משום שאין בזה סכנה, אבל אם רואה עקרב שבא ומתקרב אליו, חייב להפסיק מיד בתפילה, שאין לך דבר העומד בפני פקוח נפש, ואסור לאדם להחמיר על עצמו ולומר שבזכות התפילה לא יאונה לו כל רע, כי אין מי שיבטיח לו כזאת, ועל כן הוא מחוייב להפסיק בתפילה וללכת מאותו מקום שעומד בו. ואם לא די בכך שילך משם, צריך גם כן שיפסיק בדיבור ממש בכדי לבקש מאחרים לעזור לו, וכיוצא בזה. ומבואר בפוסקים שהוא הדין גם בנחש, שאם יש חשש סכנה, חייב להפסיק בתפילה לסלקו משם, שאין לך דבר העומד בפני פקוח נפש.

ומכאן אנו למדים לעניננו, שמי שעומד בתפילה ושומע קול האזעקה, חייב מיד להפסיק בתפילתו ולהכנס למרחב מוגן, מפני שאי הציות להוראות פיקוד העורף הוא בגדר סכנת נפשות, ושומר נפשו חייב להשמע להוראות אלה. ואם לא די בכך שהוא עוזב את מקומו ונכנס למרחב מוגן בשתיקה, אלא הוא חייב גם לדבר בפיו בכדי לעורר את בני משפחתו להיכנס למרחב מוגן, בודאי שרשאי לדבר על מנת להנצל ולהציל אחרים מספק סכנת נפשות.

ואף שיש פוסקים הסוברים שבמקום מצוה אין אנו חוששים למיעוט רחוק, ולשיטה זו מה ששנו במשנה "שאפילו נחש כרוך על עקיבו אינו פוסק", הכוונה אפילו בנחש ארסי, שאינו פוסק בתפילה משום שהוא מיעוט שבמיעוט שנחש יכיש אדם, ובצירוף מה שהוא עומד בתפילה שהיא ענין מצוה המגן על האדם, אנו אומרים שלא יפסוק. ולפי שיטה זו אין להפסיק בתפילה מפני חשש רחוק של פיקוח נפש מחמת הטילים, הואיל והמצוה של התפילה מגינה עליו שלא ינזק, מכל מקום הואיל ויש פוסקים שאף במקום מצוה חייב להפסיק מפני מיעוט שבמיעוט של פיקוח נפש, ומפרשים את המשנה בנחש שאינו ארסי בכלל, (ועוד שיש לומר שהפסק בשתיקה לא חשיב הפסק), כן יש להורות, שיפסיקו בתפילה בעת שנשמעת האזעקה, הואיל וספק נפשות להקל.

אולם נראה, שבמקום ששכיח שישמע קול האזעקה, נכון לקבוע לכתחילה את מקום התפילה במרחב מוגן, כל שיש אפשרות כזו, בכדי שלא יבאו למצב שבאמצע התפילה יאלצו לעזוב את המקום ולהפסיק בתפילה. ובכל מקום של ספק, יש לעשות שאלת חכם איך יש לנהוג.

• אחר שפסק בגלל האזעקה לאן ימשיך כשחוזר לתפילתו?

וכעת, אחר שנתבאר כי מי ששומע קול אזעקה באמצע התפילה חייב להפסיק בתפילתו, נותר לנו לבאר, איך יש לנהוג, לאחר שאדם הפסיק בתפילה מחמת האזעקה, וכעת הוא נמצא במרחב מוגן, האם הוא רשאי להמשיך התפילה ממקום שפסק, או שעליו לחזור לראש התפילה ולהתפלל שוב - כי הרי מי ששומע קול אזעקה בשעה שהוא עומד בתפילה, והוא אינו נמצא במרחב מוגן, הרי הוא צריך להפסיק בתפילה ולהכנס לאלתר למרחב מוגן. ועליו לעשות זאת מבלי להוציא מילה מפיו. ואם יש צורך לדבר, כגון שהוא צריך לעורר את בני משפחתו להכנס למרחב מוגן, רשאי גם לדבר לצורך זה כפי שאמרנו.

ומעתה עלינו לבאר את הדין, במי שפסק באמצע התפילה מחמת סיבה כזו, ונכנס למרחב מוגן, האם הוא רשאי להמשיך בסדר התפילה כרגיל, או שחייב לחזור לראש התפילה.

והנה דין זה נתבאר בשלחן ערוך (סי' קד, ובהגה סי' סה), שכל הפוסק בתפילה מחמת סיבה כעין זו, אם היה ההפסק יותר משיעור הזמן שהוא מתפלל את כל התפילה (שנקרא שיעור "כדי לגמור את כולה"), אז צריך לחזור לראש התפילה, כאילו לא התפלל בכלל. ולכן יש להשתדל מאד שלא להאריך בהפסקה באמצע התפילה, אלא להתארגן בזריזות גדולה להמשך התפילה במרחב מוגן.

ואם היה ההפסק בתפילה רק לזמן קצר, באופן שלא היה ראוי לסיים את כל התפילה בזמן זה, וכגון אדם שהוא מתפלל בדרך כלל תפילת העמידה במשך שבע דקות, ולא היה ההפסק בתפילה יותר משיעור שבע דקות, אז הדין הוא שאינו צריך לחזור לתחילת התפילה, אלא ממשיך להתפלל מתחילת הברכה שפסק בה. ולמשל אם הפסיק את התפילה באמצע ברכת "על הצדיקים" כשעמד במילים "ועל גרי הצדק", אז הדין הוא שימשיך מתחילת הברכה, "על הצדיקים ועל החסידים" וכו'. ושלשת הברכות הראשונות שבתפילה נדונות לענין זה כברכה אחת. וכן שלשת הברכות האחרונות של התפילה נדונות כברכה אחת. לכן, אם היה ההפסק באמצע אחת משלשת הברכות הראשונות של התפילה, או באחת משלשת הברכות האחרונות, חוזר לתחילת הברכה הראשונה, כלומר, אם היה ההפסק בתפילה באמצע הברכות "מגן אברהם", "אתה גבור", "האל הקדוש", חוזר תמיד לתחילת התפילה. ואם היה הדבר באמצע הברכות "רצה", "מודים", "שים שלום", אז תמיד חוזר ל"רצה".

ולסיכום: מי ששמע קול אזעקה באמצע תפילת העמידה, חייב להפסיק בתפילה, ויכנס למרחב מוגן. ואם יכול לעשות כן בלי לדבר, יזהר שלא לדבר, ואם יש צורך בדיבור, רשאי לדבר. ולאחר מכן, אם משך הזמן של הפסק התפילה היה לא יותר ממשך הזמן שהוא רגיל תמיד להתפלל את כל תפילת העמידה (כשש דקות אצל אדם ממוצע), יחזור לראש הברכה שהפסיק בה. ואם היה ההפסק באחת משלשת הברכות הראשונות, חוזר לראש התפילה. ואם היה ההפסק בשלשת הברכות האחרונות, חוזר לברכת רצה. ואם היה שיעור הזמן ארוך יותר משיעור הזמן שהוא רגיל להתפלל את כל התפילה, חוזר לראש התפילה.

• מי שהיה יושב לאכול סעודה עם פת בביתו, ולפתע נשמע קול האזעקה, ומיד יצא אותו אדם מביתו וירד למקלט הנמצא סמוך לבנין בו הוא מתגורר. ולאחר כמה דקות עלה בחזרה לביתו וברצונו להמשיך לאכול, האם הוא צריך לברך שנית על מה שאוכל או לא?

ועל כך נקדים, עיקרי דיני שינוי מקום בסעודה, שמי שיצא מביתו בשעה שהיה אוכל, והלך לביתו של חבירו הנמצא בבנין הסמוך, לאחר מכן כשיבא להמשיך באכילה זו חייב לחזור ולברך שנית על מה שאוכל. שדין זה שייך דוקא כשהיה אוכל דבר שאין חיוב לברך עליו ברכה אחרונה במקום האכילה, למשל פירות וירקות, שאין חיוב לברך עליהם ברכה אחרונה "בורא נפשות" במקום האכילה, אלא רשאי לברך עליהם בכל מקום שירצה. ולכן כל שיצא ממקום האכילה, מיד נגמרה סעודתו וחייב לברך שנית כשירצה להמשיך לאכול. אבל אם היה אוכל דבר שחובה לברך עליו במקומו, כגון פת לחם, שחייבים לברך עליה ברכת המזון במקום האכילה, אז אף שיצא ממקומו אינו מברך שוב כשירצה להמשיך לאכול, שהואיל והוא מחוייב לחזור למקומו הראשון לברך ברכת המזון, ממילא עזיבת המקום אינה נחשבת לו לסיום הסעודה, וכל הזמן הוא באותה סעודה, ולכן אינו חוזר לברך שנית.

ולכאורה היה נראה כאן בשעת האזעקה לחייבו לברך שנית, מפני שכל מה שאמרנו שאינו חוזר לברך כאשר אוכל פת, זהו דוקא במקום שחייב לחזור לברך במקומו הראשון, שהואיל וחייב לחזור למקום האכילה, עזיבת המקום אינה נחשבת לו כסיום הסעודה, אולם כל מה שאמרנו שחייב לחזור לברך במקום האכילה היינו דוקא במקרה שעזב את מקום האכילה במזיד (בכוונה), אבל במקרה שעזב את מקום האכילה באונס, כגון במקרה שלנו, שיצא לאונסו שלא מרצונו ממקום הסעודה, כבר פסק מרן השלחן ערוך (בסי' קפד) שאינו חייב לחזור לברך ברכת המזון במקומו הראשון. וממילא יש מקום לומר שעל אף שהיה אוכל פת, כל שעזב את מקומו באונס חייב לחזור ולברך אם ירצה להמשיך באכילתו, שהרי אינו חייב לחזור למקומו, ודינו כדין מי שהיה אוכל פירות ועזב את מקומו שחייב לחזור ולברך כשירצה להמשיך באכילתו. ויש עוד להאריך בזה.

"ובאותה עת פניתי עם השאלה לסבי מרן זיע"א", מספר הרב יעקב ששון, "והוא השיב לי על כך שלהלכה יש להורות שכשיחזור למקומו הראשון אינו חייב לחזור ולברך שנית. וטעמו בזה, לפי שדומה הדבר למה שכתב רבינו הריטב"א בחידושיו למסכת סוכה (מה:), וזו לשונו: 'וכיוצא בזה לענין ברכת הנהנין, כשעמד בתוך הסעודה על דעת לחזור לאלתר (לחזור מיד), שאינו טעון ברכה לאחריו ולא לפניו, ולקביעותו חזר'. ומבואר אם כן בדבר הריטב"א, שאף שאנו אומרים שכל יציאה ממקום הסעודה נחשבת כסיום הסעודה, זהו דוקא כשיוצא סתם ואינו חושב לחזור שוב למקום האכילה, אבל אם יוצא לזמן מועט, ובדעתו לחזור לסעודה, היציאה אינה נחשבת לו לסיום סעודה, וממילא הברכה הראשונה שבירך בתחילת האכילה עדיין פוטרת אותו מלברך.

"ומכאן מבואר, אדם שהיה מוכרח לצאת ממקום האכילה ולרדת למקלט מפני אימת הטילים, הואיל ובדעתו לחזור מיד להמשיך באכילתו, ובפרט שאינו יוצא בכלל לרצונו, כשיחזור למקומו אינו צריך לחזור לברך על מה שאוכל".

• בשאלה שנשאל הגר"ע יוסף על ידי אחד מרבני העיר אופקים בדרום הארץ בזמן מלחמת עמוד ענן, לגבי לצאת בשעת קריאת התורה לקול האזעקה, הוא נשאל כך: "בשבת שעברה החלה התקפת טילים לעבר ישובי הדרום, בשעת קריאת התורה וחזרת הש"צ, כאשר נשמעת אזעקה האם חובה לצאת למקום מוגן, אף על פי שספר תורה פתוח? וכן בזמן לימוד בכולל באמצע הסדר או באמצע שיעור תורה לרבים, האם חייבים להפסיק ללמוד ולרוץ, או שזכות לימוד התורה והשהות בבית-המדרש יכולה להגן על הכלל?"

ועל כך השיב הגר"ע: "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם נאמר, ובעתות כאל סוגרים את ספר התורה וספרי הקודש, והולכים למקום מוגן, שאנוס רחמנא פטריה, וחכו כמעט רגע עד יעבור זעם, חזקו ואמצו".

לסייע לזקנים בשעת אזעקה

בכל עת של שעת מלחמה עורר הגר"ע זצ"ל על החובה והדאגה הרבה שצריך לדאוג לזקנים ובעלי מוגבלויות בשעת האזעקה ולא להשאירם ברחוב לקול האזעקה. בדבריו של הגר"ע במבצע האחרון "עמוד ענן" מלפני כשנתיים, כאשר מטחי טילים נורו לעבר ישראל אמר הגר"ע בשיעורו הקבוע במוצאי שבת: "יש לי רק בקשה, הצעירים הזריזים שומעים אזעקה, תיכף בורחים למקלט. אבל יש זקנים, זקנות, יש נכים, מסכנים. לא יכולים לזוז".

"כל אחד לא יאמר 'שלום עלייך נפשי'. ישים לב, יש שכן זקן, מסכן, שלא יודע לזוז - יציל אותו! ייקח אותו, ישים אותו במקלט. ייקח אותו לאט-לאט, כפי ערכו. ואהבת לרעך כמוך, זה עיקר חשיבותם של עם ישראל, כמה אהובים וכמה ברורים", אמר ובירך, "הקדוש ברוך-הוא ישמור אותם ויציל אותם, נשמע עליהם בשורות טובות, ישועות ונחמות".

יצוין כי השבוע דברי הגר"ע קיבלו משמעות רבה, כאשר הפצוע בשבוע שעבר יום שישי בטיל שנחת בתחנת דלק בעיר אשדוד היה יהודי נכה אשר לא יכל לצאת מרכבו, והאנשים אשר רצו למרחב המוגן לא שמו לב לנכה, אף שיכלו למנוע את פציעתו.