רעיון לפרשת השבוע "מַסְעֵי"

"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם" ● מה הקשר בין מסעי בני ישאל במדבר, למסע החיים שלנו? ● למה אנו נוטים לזנוח את מסע ההווה, ולחשוב שבעתיד יהיה טוב יותר? ● הרב ערן שצמן מגיש: רעיון לפרשת "מַסְעֵי"

בפסוק הפותח את הפרשה, בראשי התיבות, חבויים הרמזים, לכל הגלויות שעבר עם ישראל:
"אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" – תחילתו של המסע ביציאה ממצרים.
"אֵלֶּה" - "אֵ" רמז לגלות "אֱדוֹם "(שאנו עדיין מצויים בה)
"מַסְעֵי" - "מַ" רמז לגלות "מדי" (פרס)
"בְנֵי" - "בְ" רמז לגלות "בבל"
"יִשְׂרָאֵל" - "יִ" רמז לגלות "יוון".

כתוב "מַסְעֵי" ברבים ולא "מסע" ביחיד, כיוון שיש לפנינו רמז לכול המסעות שעברו ויעברו בני ישראל בכל הדורות, החל מיציאת מצרים, ועד לאחרית הימים, ביאת המשיח, וזמן הגאולה השלמה.

המסע שעוברים ישראל כבר מעל ל-3,000 שנה, הוא למעשה גם מסע התיקון האישי, שעובר כל יהודי בחייו, החל מרגע לידתו ועד ליום שמחזיר את נשמתו לבורא. זהו מסע רוחני רצוף בתחנות, המאופיינות בדרגות קושי שונות, ותפקידן להוות את כוח ההתנגדות, לתיקון נפשו. במידה ויצליח להתעלות, ולתקן את עצמו אל מול הקושי בכל תחנה ותחנה, אז יוכל האדם להמשיך ולהתקדם במסע, ולעבור אל תחנת ההתעלות הבאה בחייו הרוחניים.

הדרך הנכונה להתגברות על הקשיים, אינה תלויה בכישוריו או ביכולותיו של האדם לשרוד ולתמרן, אלא היא אפשרית, אך ורק בדרך התורה. זו עצם עבודת התיקון, אשר לשמה ירדה לעולם הזה נשמתו של כל יהודי. מהות התיקון היא ללמוד, איך לגבור על הבהמיות הפנימית (הנפש הבהמית), הרוצה לקבל את כל השפע שצברה לעצמה, ומנגד, איך לחזק בעצמנו את הניצוץ האלוקי הפנימי (הנפש האלוקית), שרצונו להטיב, ולתת מעצמו גם לאחרים.

"וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם, לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה". לפעמים אדם חי את חייו בתחושה, כי רק כאשר יעבור את תקופת חייו הנוכחית, מיד לאחריה חייו יסתדרו, ואז מצבו יהיה טוב בהרבה – בביה"ס הוא רוצה לסיים את הבגרויות, בצבא רוצה להשתחרר, באוניברסיטה רוצה לקבל כבר את התואר, בעבודה רוצה תפקיד חדש, ברווקות רוצה להתחתן ולבנות משפחה, כשילדיו קטנים הוא רוצה שיגדלו ויוכל להיות חופשי ... – כול הזמן האדם חי באמונה, שהחופש והחיים הטובים, ממתינים לו (לכאורה) מעבר לתחנת הזמן הנוכחית בחייו.

"בן ארבעים לבינה" (משנה אבות ה', כא ) - כול מי שהגיע לאמצע חייו כבר יודע, כי המעבר לתחנת החיים הבאה, אינו מבטיח לאדם חופש, או מציאות של אושר נטול דאגות, אלא לרוב ממתינים לו שם מכלול חדש של קשיים, והתמודדויות מסוג חדש, שטרם הכיר.

"מוֹצָאֵיהֶם, לְמַסְעֵיהֶם" - כל תחנה בחיים, היא אינה רק פרוזדור מעבר אל השלב הבא, אלא היא נקודת תיקון מהותית בפני עצמה, ורק לאחר שיושלם, היא תיהפך להיות נקודת המוֹצָא אל היעד הבא.

כאשר בוחר האדם לנסות ולתקן את חייו בכוחות עצמו, מבלי לתקן את עצמו תחילה (סומך רק על: כספו, רופאיו, יועציו, קשריו וכישוריו...), ואינו מתייחס ברצינות אל הרמזים שמקבל משמיים, הוא מפספס את תיקונו בעולם, נשאר תקוע, וסבלו רק הולך וגובר. אולם, מרגע שמבין האדם, מתוך ייסורי התקיעות בחייו, כי התקדמותו במסלול, תלויה למעשה רק בעבודת תיקון פנימית ובהקרבה, אז תוכל להשתנות מציאות חייו, והוא יוכל להמשיך ולהתקדם במסע בבטחה.

"כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר" (שמות פרק יד). "הֲלוֹא טוֹב לָנוּ, שׁוּב מִצְרָיְמָה … נִתְּנָה רֹאשׁ, וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" (במדבר פרק יד). לאדם היוצא למסע יש שתי נקודות השקפה אפשריות: האחת להביט בכל עת לאחור ולמדוד בכמה כבר התרחק מן המקום אשר ממנו יצא, והשנייה להביט לפנים אל עבר היעד הסופי, ולחשב, בכל עת, כמה עוד נותר לו בכדי להגיע אליו.

ההבדל המהותי בין שתי הגישות, הוא איכן מונחת מחשבתו של האדם - האם תודעתו במִצְרַיִם, ארץ היצרים, אשר ממנה יצא, או שהו רואה לנגדו את יעד המסע, ההתקדמות אל עבר ארץ ישראל, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ, שיא הקדושה ופסגת התיקון.

"האומר, אחטא ואשוב, אחטא ואשוב, אין מספיקין בידו לעשות תשובה" (משנה יומא ח ט). המסע הרוחני של התשובה רצוף בקשיים ובניסיונות, ועל כן, אדם שבוחר להשתחרר מיצריו ולתקן, אינו יכול להביט לאחור בגעגועים, אחרת לא יוכל באמת להתקדם. החשש הוא, שבכל עת של קושי תנקר מיד במוחו המחשבה - כי אולי והמסע כולו היה בעצם טעות, ואולי מוטב היה לו, אילו היה שב לסורו, שב אל חיי החומר - חוזר להיות שוב עבד משועבד ליצריו ותאוותיו (עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם).

אם ירבה להרהר בתענוגות הקלקולים החומריים, שחוו בחייו, הם יהפכו, מהרה, להיות משקולת לרגליו, ולא יאפשרו לו להתקדם במעלה הדרך הרוחנית. כדי להתקדם, חייב האדם לבחור להשתחרר מחייו הקודמים, לשכוח את העבדות ליצריו, ולהודות בפני עצמו, שהיו אלה רק אשליות לחיי האושר.

בכל פעם שצפה ועולה אל תודעתו מחשבה פסולה, זיכרון מן העבר, עליו להחליפה מיד במחשבה קדושה, ולנחם את עצמו, כי זהו רק יצרו הרע המשחק בו, המנסה אותו מחדש, ובעצם הוא אינו שייך עוד אל המחשבות הפסולות הללו.

"לָרַב תַּרְבּוּ אֶת נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת נַחֲלָתוֹ". לכל אחד מישראל יש עוצמת תיקון שונה בעולם, בהתאם למציאות אליה נולד. כוח ההתנגדות שיתקל בו האדם בכל תחנה במהלך חייו, סוגו ועוצמתו, יהיו בהתאם למסע התיקון האישי, המיועד לו. "נַחֲלָתוֹ" - זהו כוח ההתנגדות של החומר במציאות חייו של האדם, ועליו להשתמש בו כדי לתקן דרכיו ומידותיו.

לא כולם יגיעו לדרגתם הרוחנית של גדולי ישראל, ועל כן התיקון הוא בהתאם ל"מוֹצָאֵיהֶם", בהתאם לנקודת המוצא, בה התחיל האדם את חייו - המשפחה אליה נולד, המקום בו גדל, החינוך שקיבל...

פָּרָשַׁת מַסְעֵי מציגה רשימה מפורטת של התחנות, בהן חנו בני ישראל במהלך מסעם במדבר. בכל תחנה היה עליהם לתקן מהות מקולקלת כלשהי בנפשם, ומכך ניתן ללמוד, אלו תיקונים צריך גם כל יהודי לתקן בעצמו, בתוך במסע חייו הפרטי:

"וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים, בְּמִדְבַּר אֵתָם, וַיַּחֲנוּ בְּמָרָה" – במרה היו מים מרים, ולא היה לעם מים לשתות. התורה נמשלה למים, ואדם ההולך במסע חייו "שְׁלֹשֶׁת יָמִים" ללא תורה, מייבש את נשמתו וגורם לה צימאון רוחני – מכאן תקנו חז"ל כי יש לקרוא בתורה כל יום שני, חמישי ושבת, שלא יעבור יהודי "שְׁלֹשֶׁת יָמִים" ללא תורה, ללא מים חיים, כדי להרוות את נפשו.

"וַיַּחֲנוּ, בִּרְפִידִם, וְלֹא הָיָה שָׁם מַיִם לָעָם, לִשְׁתּוֹת" - "אין רפידים אלא רפיון ידים מן התורה", כוון שרפו ידיהם מן התורה, שנמשלה למים, מנע גם ה' מהם את המים - מדה כנגד מדה (אור החיים הקדוש – שמות, פרק יז).

כנגד רפיונם הרוחני של ישראל, התעוררו כוחות הטומאה בדמות עמלק, ובאו ולהילחם בהם. תיקונם היה בכך, שהרים משה את ידיו, וכשבני ישראל הביטו כלפי מעלה, לבקש את ישועת אביהם שבשמיים – רק אז תיקנו את רפיונם, ניצחו את עמלק, ויכלו להמשיך במסע (ניצחו את הכוח הרוצה להכשילם).

"וַיַּחֲנוּ, בְּקִבְרֹת הַתַּאֲוָה" – ושם למדו ישראל לגבור על הַתַּאֲוָה, ולקבור אותה - "כִּי שָׁם, קָבְרוּ, אֶת הָעָם, הַמִּתְאַוִּים" (במדבר פרק יא). "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם, לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם, וְצָרְרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ". העמים, היושבים בארץ, נמשלים לאותם כוחות רעים בנפשו של האדם, הרוצים ללא הרף להכשילו במסע, ולמנוע ממנו לכבוש את תאוותו הבהמית לחומר, ועל כן, על האדם מוטלת המשימה, להכניעם בנפשו ולגרשם מעליו (הָאָרֶץ נמשלה לחומר).

לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם" - ליתדות המנקרות עיניכם (רש"י). "וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי, שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ: כִּי, אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל."
יהודי נבחר להיות שונה מן הגויים סביבו, והוא נידרש להישמר מהבלי העולם הזה, ולא לטמא את גופו הקדוש. בתוך כל יהודי קיים ניצוץ קדוש מן הקב"ה, המחייה את נפשו האלוקית. על כל יהודי מוטלת החובה, להתחבר אל כוח הקדושה הזה שבו, ולצאת אל מסע התשובה.

"וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ - לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה" (משנה אבות ג', א). כיוון שאחריתו של כל אדם ידוע מראש, לא יתכן שמטרת חייו, היא רק לדלג במהירות על התחנות במסע חייו, אל עבר יעד "האושר" הסופי, כי הרי סופו "עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה".

מכאן שמטרת החיים חייבת להיות המסע עצמו, ועל כן בכל תחנה, לאורך המסע, חבוי שיעור חיים בפני עצמו שעליו לעבור, ורק מרגע שילמד את השיעור, יפנים ויתקן, יוכל להתקדם.

מטרת המסע היא - שימקד האדם את כול כוחותיו בהווה (יזנח את העבר, ולא יפנטז לקפוץ לפני הזמן אל העתיד), שתהיינה כל שאיפותיו להצטיין ולהצליח במה שעושה באותה העת, כי רק כך יוכל האדם ללמוד את השיעור, להפנים את המסר, ולתקן את דרכיו.

אושר אמיתי הוא אינו תוצאה של התחדשות, אלה תוצאה של מיצוי הקושי הטמון בהווה, ההתגברות על אתגרי המשימה בכל תחנה ותחנה, וכיבוש הפסגה ביגיעה. רק באופן זה יכול האדם להגיע למיצוי, ולראות בתחנה הנוכחית, את נקודות המוֹצָא להמשך.

"אֵלֶּה הַמִּצְוֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: בְּעַרְבֹת מוֹאָב, עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ". הפרשה מתחילה ב- "אֵלֶּה מַסְעֵי ...", ומסתיימת ב- "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת ..." המסע עומד לפני סיומו, הגאולה קרובה, זה הזמן של כול יהודי לשוב אל המסלול, לתקן את נפשו לנתינה, ולחדש את מסע חייו בדרך התורה ("אֵלֶּה הַמִּצְוֹת ...").

אחרי שריקת הסיום המשחק נגמר, ולא יהיה ניתן עוד לתקן. רק מי שיתעורר בזמן, ויסיים את מסע התיקון בכבוד, יוכל ליהנות מחיי העולם הזה, ויזכה גם לחיי העולם הבא, וישוב לחגוג את ניצחון המסע עם משיח צדקנו, בגאולה האמיתית והשלמה, במהרה בימינו ממש.