מבט לפרשת השבוע "מסעי"
תפילה מול תפילה ● הרב יחזקאל שינפלד שליט"א מבאר למה רק אמותיהן של כהנים מספקות לרוצחים בשגגה מחיה וכסות, ולא הכהנים הגדולים בעצמם ● פרשת "מסעי"
"כי בעיר מקלטו יישב עד מות הכהן הגדול, ואחרי מות הכהן הגדול ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו" (לה, כח).
אומרת המשנה במסכת מכות, פרק שני: "לפיכך אימותיהן של כהנים מספקות להן מחיה וכסות, כדי שלא יתפללו על בניהן שימותו".
צריך להבין – מצד אחד, כהן גדול שזוכה להיכנס לפני ולפנים, לקודש הקודשים, ביום כיפור, להתפלל על עצמו ועל משפחתו, וכמובן, על כלל ישראל, הרי הוא הכוהן הגדול, שליח הציבור של כלל ישראל, יש לו כוח התפילה העצום ביותר, מולו הרוצח – אמנם בשגגה, אבל רוצח. כך מכנה אותו התורה.
הוא לא היה אנוס, רק שוגג, ובכל זאת יש חשש, שבתפילתו הוא יפגע בכהן. לכן האמא מכתתת רגליה לערי מקלט לתת לרוצחים מזון וכסות.
מה כוחה של תפילת רוצח מול תפילת כהן גדול? מפני מה החשש?
כתוב בספרים, שאמנם ברור שמעלת הכהן הגדול גדולה ועצומה, אבל תפילת אדם שבור גדולה מאוד, כמו שאומר נעים זמירות ישראל בתהילים (נא, יט): "לב נשבר ונדכה – אלוקים לא תבזה". לכן האמא חוששת מתפילתו של הרוצח, כי הוא מסוגל להגיע לדרגה של סבל, שלבו יישבר, ואז בורא העולם ישמע לתפילתו.
לכאורה, למה רק אמותיהם של הכהנים הגדולים דאגו? למה הכהנים בעצמם לא דאגו ולא פחדו מהתפילות?
אולי אפשר ליישב, שהכהנים חששו להיכנס בכלל לערי המקלט. היה להם חשש מאותם רוצחים, שמא ינסו להרוג אותם כדי להשתחרר מעיר המקלט. למה אחרי מות הכוהן הגדול היו משחררים את הרוצחים מערי המקלט? בחז"ל יש טעמים אחדים.
האברבנאל מסביר: הכוהן הגדול היה הסמכות העליונה. במידה מסוימת, אף עליונה מזו של המלך, ובשעה שמת כוהן גדול ומשחו אחר במקומו, נהגו כמנהג מלכים, והיו מכריזים על חנינה כללית.
חשבתי להוסיף, שיש עניין לתת לכל אדם סיכוי. גם רוצח, שיצא לגלות, נותנים לו אור בקצה המנהרה. הצ'אנס שלך לצאת יהיה בזמן מיתתו של הכוהן הגדול, ואולי לכן דווקא כוהן גדול ולא מלך, כי לא תמיד היה מלך, גם כשהיה משכן. היו תקופות שהיו שני מלכים, והעניין היה לתת סיכוי ברור לכל רוצח, שכן יש זמן שיוכל לצאת לדרך חדשה בלי לחשוש מנקמת גואל הדם.
דרך התורה הקדושה לתת לכל יהודי סיכוי לחזור למקום הטבעי שלו, לחיק משפחתו.
ביהדות תמיד נותנים עוד הזדמנות לתקן. שערי תשובה לא ננעלו, אפילו לא בפני הפושעים הגדולים ביותר. הנה רואים איך דואגים לרוצח נפש בשגגה - נותנים לו זמן שייצא מעיר המקלט, שיקבל – כמו שמבאר אברבנאל – חנינה, וישוב לביתו.
על אחת כמה וכמה יהודי רגיל, שלא חטא עד כדי כך ברצח בשגגה. תמיד צריך לזכור לא להישבר אלא לתקן ולחזור למוטב, כי כך היא דרכה של תורה – כל זמן שהנר דולק אפשר עוד לתקן.