הכח הנשי: מה ניתן ללמוד מבנות צלפחד
כשאת שומעת את המושג "אישה", "נשים", מה את חושבת? ● כשאתה שומע :"אישה", מהי האסוציאציה הראשונית שעולה במחשבתך? ● איך נתפסת האישה בראי המקרא, מהו מעמדה, כישוריה יכולת השפעתה? ● האם יש לה יכולת השפעה פוליטית? איך האישה מעצבת את פני היסטוריית העם היהודי אם בכלל? ● חמש בנות צלפחד באו לדרוש את זכותן במסגרת ההלכה, והקב"ה הודה לדבריהן
בטור זה נשתדל לתת פרספקטיבה מעצימה, על הנשים בתנ"ך עם חיבורים לתקופתנו. נבין את מקומה ותרומתה של האישה בעיצוב פני האומה על פי הפשט והסוד. וראה זה פלא, בשימנו את אור הזרקורים על פני האישה היהודיה, נגלה תעצומות ובסיס איתן ורחב לבניין עם ישראל.
בפרשתנו פרשת פנחס, פרשה בה בני ישראל עומדים בסיומן של 40 שנות גלות, בעומדם להיכנס לארץ ישראל, מצווה ה' את הנחלות ואופן חלוקתם למשה רבנו, זאת לאחר המפקד שנעשה לאחר מעשה זמרי, לאחר שנהרגו במגפה עשרים וארבעה אלף איש. הקב"ה מצווה את משה ואת אלעזר בן אהרן הכהן לפקוד את משפחות השבטים כהכנה לצבא ולחלוקת הארץ: "לאלה תחלק הארץ בנחלה במספר שמות, לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו, איש לפי פקודיו יתן נחלתו. אך בגורל יחלק את הארץ לשמות מטות אבותם ינחלו, על פי הגורל תחלק נחלתו בין רב למעט".
זה הקוד! הנחלה המובטחת ברורה על פי קודים קבועים המתאימים לתכונות השבט למספרו, ולמזגו, הכל בצורה ניסית עד כדי כך שהגורל יצעק ידבר ויאמר איזה שבט לאיזו נחלה.
מה יותר שייך לגברים מנחלות בארץ ישראל? העם נקבע על פי האם, השבט על פי האב והנחלות לגברים!
בסוגיית הנחלות מתוודעים אנו לחמש נשים אחיות חכמות השוות בחכמתן זו לזו, הסוגיה שאותה הן מעלות היא סבוכה עד שאפילו משה רבינו לא ידע לענות להן. מדוע מקדישה התורה תשומת לב רבה ומקום מכובד לפרשת בנות צלפחד? מדוע הפליגו חז"ל בשבח בנות צלפחד? מיהו צלפחד ומי הן בנותיו?
נשים תנ"כיות רבות שהשכילו לחולל מהפכות בעולם הגברי שחיו בו, לא דרך מרידה בו אלא דוקא באישור מבוקר שלו.
דוגמא מובהקת לכך היא בנות צלופחד שבפרשתנו. סיפורן של בנות צלופחד הוא מהפרשיות המופלאות ביותר בחמשת חומשי התורה: הוא מתעד כיצד חמש נשים, בנותן של אדם חידתי בשם צלפחד שמת מבלי להותיר יורש זכר, מביאות לשכתוב חוקי התורה "און-ליין", בתוך דפי התורה עצמה, ולחקיקתו של חוק חדש ומהפכני לפיו נשים יכולות לרשת חלקת אדמה ולהיות בעליה.
סיפורן מהווה, אפשר לומר, את זרעה הראשוני של התורה שבעל-פה (הנחשבת לפן הנקבי של התורה, הצומח מלמטה למעלה מתוך הלימוד של כנסת ישראל) בתוך ד' כתליה של התורה שבכתב (הפן הזכרי של התורה, הניתן מלמעלה למטה במעמד הר סיני). אף בנות צלפחד לא שברו את הכלים והכללים של עולם התורה הגברי אלא מגישות את עתירתן המהפכנית במסגרתו: "ותעמדנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאים וכל העדה פתח אהל מועד".
חלוקת הקרקעות עם הכניסה לארץ
מדוע בוחרות בנות צלפחד להזכיר את חטאו של אביהן דווקא בבקשתן בהמשכיות לשמו? הן היו קבוצה של חמש אחיות משכילות במיוחד, שלא התביישו לגשת למשה רבינו מול כל עם ישראל. אלו הן בנות צלפחד, הבנות שזכו להוסיף פרשה בתורה – מחלה, נעה, חגלה, מלכה ותרצה. הנה סיפורן:
הדבר אירע בשנת הארבעים לצאת בני-ישראל מארץ מצרים, זמן קצר לפני שהם עמדו להיכנס לארץ המובטחת. עם הכניסה לארץ, החלו גם הדיבורים על חלוקת הארץ לשבטים - חלוקה שנערכה לזכרים בכל שבט ושבט. במקרה של פטירה, הבנים הזכרים יקבלו את ירושת אביהם ובכך יובטח כי חלקות האדמה יישארו במשפחה.
למשפחה אחת משבט מנשה, משפחתו של צלפחד, נולדו רק בנות. צלפחד עצמו מת במדבר (על כך בהמשך), וכעת בנותיו חששו כי הן לא יקבלו אף פיסת אדמה בארץ ישראל. לפיכך הן פנו למשה רבינו בבקשה: גם הן רוצות לקבל נחלה בארץ.
התורה הקדושה מיידעת אותנו ועושה לנו הכרות עם: "צלפחד בן חפר לא היו לו בנים כי אם בנות ושם בנות צלפחד מחלה ונועה חגלה מלכה ותרצה", הכתוב פותח בפנינו את הסוגיה ואומר: "ותקרבנה בנות צלפחד...למשפחות מנשה בן יוסף".
מדוע מזכירה התורה הקדושה שמנשה בנו של יוסף? הרי ידוע לכולם שמנשה בנו של יוסף אלא: "לומר לך, יוסף חיבב את הארץ שנאמר והעליתם את עצמותי ...ובנותיו חיבבו את הארץ שנאמר תנה לנו אחוזה, ללמדך שכולם היו צדיקים" (רש"י).
הכח של הפשרה
בפני מי הן מציגות את טענתן? ותעמודנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאים וכל העדה.
היכן? פתח אוהל מועד לאמר: אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קורח כי בחטאו מת, ובנים לא היו לו, למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן?! תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו!
תגובת משה: "ויקרב משה את משפטן לפני ה'" (נשיא הדור, עיני העדה נביא חכם וגיבור, נתעלמה ההלכה ממנו ולא ידע מה לפסוק).
תגובת הקב"ה: כן בנות צלפחד דברות, נתון תתן להם אחוזת נחלה בתוך אחי אביהם והעברת את נחלת אביהן להן".
האור החיים הקדוש מדייק ולומד ותקרבנה – לומר שלא עמדו לפני משה עד שהתוועדו יחד בעצה הגונה וראו כי יש בפיהם נכונה בטענה הנשמעת.
למשפחות מנשה – התוועדו לקחת עצה מגדולי השבט ולהתייעץ איתם משום דרך ארץ. ...שביישניות היו וקודם שעמדו לפני משה התקרבו לגדולי השבטים. ואחר שהתקרבו לבני משפחתן הסירו מסווה הבושה לעמוד לפני משה.
צלפחד מת בחטאו הפרטי במדבר. הוא שקושש עצים בשבת או שהיה מן המעפילים שניסו להיכנס לארץ בטרם עת. אם הוא המקושש עצים, הרי שלפי המדרש, צדיק היה ולשם שמים נתכוון, שהיו ישראל אומרים, כיון שנגזר עליהם שלא להיכנס לארץ בגלל מעשה המרגלים, שוב אין מחוייבים במצוות, עמד וחילל שבת כדי שייהרג, ויראו אחרים ויבינו שמחויבים במצוות. ואם מן המעפילים היה, הרי הוא בעל תשובה כמוהם, שהתוודו ואמרו: "כי חטאנו". ומתוך גנותם למדים שבחם, שבמסירות נפש ניסו להעפיל לארץ ישראל. ואם צלפחד הוא מהם, הרי שממנו ירשו בנותיו את אהבת הארץ.
צלפחד מותיר אחריו חמש בנות (ללא בנים) - מחלה נועה חגלה מלכה ותרצה. בנות חכמניות ודרשניות השוות בחכמה זו לזו, ונמנות על כ"ג נשים ישרות וגדולות בצדקות. בשנה האחרונה לנדודי ישראל במדבר טרם חלוקת הנחלות לעם ישראל, באות בנות צלפחד למשה ותובעות בעוז ובענווה: "תנה לנו אחוזה". מתוך אמת פנימית, המחוברת לרצון ה', הן מגלות את חיבתן לארץ בגבורה. אין הן מפחדות מתגובת העם, אף שראו איך העם רצה לרגום באבנים את יהושע וכלב.
הן באות בדרישה ותביעה ממשה: "תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו".
[אחוזה כדבר חומרי שנאחזים ודבקים בו ממש, דוגמת העולים המגיעים לארץ ומנשקים את עפרה].
התורה מתירה רק לבן לרשת את אביו, אך אביהן מת בלא בנים. אין הן מוותרות, הן מבקשות לקבל חלק ונחלה בארץ ישראל. הן רוצות להקים שם לאביהן (בדומה לתמר אשת יהודה ורות המואביה)
ושואלות: "למה ייגרע שם אבינו?"...
לטענתן, אין לשלול את זכות אביהן לנחלה בארץ ישראל, יש להעביר את נחלתו לבנותיו. משה אומר להן: כל ישראל מבקשים לחזור למצרים ואתן מבקשות נחלה בארץ?... ובעמידתן בתוקף על זכותן לקבל נחלה בארץ, הן עונות למשה: יודעות אנו שסוף כל ישראל להחזיק בארץ...
משה שמינה שרי עשרות, שרי חמישים, שרי מאות ושרי אלפים לשפוט את העם בכל עת, וציוה לעם ישראל להביא אליו למשפט את הדברים הקשים. כשמגיעות אליו בנות צלפחד לפסוק דין, אין הוא יודע מה להשיב... לפיכך "ויקרב משפטן לפני ה'" [לדעה אחרת, משה רבינו ידע שבנות צלפחד יורשות הן, אך לא היה יודע אם נוטלות חלק בכורה או לא, שצלפחד היה בכור ואמור לרשת בנכסי אביו]. בנות צלפחד זוכות לכוון לאמיתה של תורה, עד שהקב"ה מודה לדבריהן, שמגלגלין זכות על ידי זכאי.
בהשגחה פרטית כשהן מגיעות למשה רבינו לתבוע נחלה, הן פוגשות את משה רבינו יושב ועוסק בפרשת יבמין – "כי ישבו אחים יחדיו"... הן יודעות שאם יינשאו לאנשים שלא משבט מנשה, בבוא העת תעבור נחלתן לילדיהן, ואז תיגרע נחלה משבט מנשה. לכן הן אומרות למשה: אילו היה לאבינו בן, לא היינו תובעות כלום. אם אנו כבן חשובים, תנה לנו נחלה כבן, אם לאו, תתייבם אמנו!... (או "נחלה" או "יבום" - שהרי לא יתכן שאב שהותיר בנות ייגרע מאב שלא השאיר צאצאים כלל).
מיד "ויקרב משה משפטן לפני ה'". והקב"ה מודה לדבריהן: "יפה תבעו בנות צלפחד, שכך כתובה פרשה זו לפני במרום" - "כן בנות צלפחד דוברות!"... בנות צלפחד יוצרות תקדים הלכתי, לפיו בנות יורשות את רכוש אביהן כאשר אין בנים זכרים, "אשרי אדם שהמקום מודה לדבריו!"... "ראויה היתה פרשה זו להיכתב על ידי על ידי משה, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן".
בנות צלפחד זכו לקבל את מבוקשן ולא עוד אלא שסיפורן מסיים את התורה. התורה הפותחת בבריאת העולם מסיימת בבריאת עם ישראל ערב כניסתו לארץ, ואם בתחילת התורה גרמה אשה לחטא עץ הדעת ולגירוש מגן עדן, הרי שבסוף התורה מתקנות נשים חטא זה ומשיבות את ישראל לגן עדן – לארץ ישראל.
"רבות בנות עשו חיל", רבות נשים נאבקו על זכויותיהן, כתמר שבתחבולות עושה מלחמתה עם יהודה לשמור על שם בעלה, וכדבורה הנביאה - שופטת בישראל החורצת דינים ומנהלת את ענייני הביטחון ביד רמה, וכשהיא שולחת את שר הצבא ברק בן אבינועם בשם ה' להילחם עם סיסרא וחיילותיו, והוא מסכים רק בתנאי: "אם תלכי עמי והלכתי ואם לא תלכי עמי לא אלך", היא הולכת עמו, ובהליכתה היא מקבלת את תפארת הניצחון. ביד אשה מוכר ה' את סיסרא. וכמוהן בנות צלפחד נאבקות על ירושת אביהן בהיותן היורשות היחידות, כי אין בנים במשפחה. אך העיקר אינו ההיבט הקנייני והחברתי. לא כסף, לא מעמד חברתי, לא ייחוס – לא הם העיקר!... העיקר הוא ההיבט הרוחני - זכות שם אבינו. "למה ייגרע שם אבינו מתוך משפחתו?"...
בנות צלפחד מייצגות בפעולתן את כל נשות דורן. אותו הדור היו הנשים גודרות מה שהאנשים פורצים. גברים מוציאים דבת הארץ רעה, מתלוננים שלא יוכלו לעלות לארץ, ואומרים: "ניתנה ראש ונשובה מצרימה", ונשים אומרות: "תנה לנו אחוזה", גברים מפרקים את נזמי הזהב אשר באזניהם במעשה העגל, ונשים לא זו בלבד שאינן משתתפות במעשה העגל, אלא מוחות על כך ומתנגדות.
בנות צלפחד אינן יוצאות דופן, בנות צלפחד מייצגות את בנות ישראל היקרות, שלא נלכדו לא בחטא העגל ולא בחטא המרגלים. לסוף ארבעים שנה כלו מתי מדבר ולא נותר מהם איש, פרט לכלב בן יפונה ויהושע בן נון. וכמוהם כל הנשים שעליהן לא נגזרה גזרת המרגלים, לפי שהן מחבבות את הארץ.
בנות צלפחד כנשות כל הדור יודעות היו את מעלת ארץ ישראל – "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה,
תמיד עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה עד אחרית שנה", ארץ שאוירה מחכים, והנבואה שורה בה. ארץ שדוקא בה אפשר להגיע לשלימות התורה והמצוות והעם. ו"מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" – דוקא בארץ! זוהי ארץ הקודש – ארץ החיים.
"נשים – עם בפני עצמן". סוד נפש האשה הוא, שהיא עיקר הבית, בכל בניין הבית והמשפחה היא נוטלת חלק עיקרי. האשה, השתולה בירכתי הבית כגפן פוריה וסוככת על כל יושבי הבית בענפיה, ("אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך"), מקבילה לספירת המלכות, שלית לה מגרמה כלום. האשה דומה לכנסת ישראל הדבוקה לארץ ישראל. ש"ארץ ישראל" וספירת ה"מלכות" מקבילות זו לזו ונקראות "ארצות החיים". והקב"ה מוציא את עם ישראל ממצרים ומביאו לארץ טובה ורחבה.
"גפן ממצרים תסיע תגרש גויים ותטעיה, פנית לפניה ותשרש שרשיה ותמלא ארץ... תשלח קציריה עד ים ואל נהר יונקותיה". גפן כזו ששתל הקב"ה בארץ ישראל אי אפשר לעקור ממקור חיותה... ואכן כנסת ישראל זועקת עד לב השמים: "למה פרצת גדריה וארוה כל עוברי דרך, יכרסמנה חזיר מיער וזיז שדי ירענה?". ומתפללת בכל לב ונפש ומאד: "אלוקים צבאות, שוב נא הבט משמים וראה, ופקוד גפן זו וכנה אשר נטעה ימינך".
אף שכנסת ישראל כוללת את כל נשמות ישראל - אנשים ונשים, מדה זו של חיבור לארץ ישראל מצויה יותר בנשים. ומי כרחל אמנו המייצגת את "כנסת ישראל", מקור נשמות ישראל, שלכבודה ולכבוד בניה הוקדש מזמור זה, ובו נשמע הד קולן של נשות ישראל הצדקניות שבזכותן ניגאל. בקול זה נכלל גם קולן של בנות צלפחד, הבאות מזרע יוסף בן רחל. יוסף שחיבב את הארץ וביקש: "והעליתם את עצמותי מזה!"... ורחל שקולה נשמע ברמה, קול רחל המבכה על בניה, שיצאו מארץ ישראל נחלת ה' לגלות. ונשות ישראל הכשרות האוחזות במידת רחל אמם, כששומעות את נהי ובכי תמרוריה... מלוות את קולה ובוכות על הגלות המרה, המבטאת את הגעגועים והכיסופים לגאולה האמיתית והשלימה, הכוללת את שיבת עם ישראל לארצו. בכייה המתקנת את חטא המרגלים ואת בכיית החינם של תשעה באב.
ובזכות קול הבכי והתחינה, בזכות קול הזעקה הגדולה ומרה המשווע למשיח ולגאולה, מבטיח הקב"ה לרחל היא כנסת ישראל: "מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה, יש תקוה לאחריתך, ושבו בנים לגבולם" ובנות ישראל הצדקניות שבדורנו כבר שומעות קול מבשר, קול מבשר ואומר: "כן בנות צלפחד דוברות!"...
בסופו של דבר מקבלות בנות צלפחד ג' חלקים בארץ ישראל, חלק אביהן, חלקו עם אחיו בנכסי חפר וחלקו כבכור. זהו עניין חריג בירושת בנות, ואם יינשאו לאנשים משבט אחר, שבט מנשה יפסיד חלק גדול מהחלק המגיע לשבטו. ועל כך נשמעת זעקת ומחאת ראשי האבות למשפחת בני גלעד בן מכיר בן מנשה. וגם בטענתם יש צדק: "כן מטה בני יוסף דוברים!"...
זהו חלקו האחרון של סיפור בנות צלפחד המגיע לשיאו בסוף פרשת מסעי. ואם גדולת בנות צלפחד התגלתה כבר בפרשת פנחס, הרי שהיא מתעצמת בסוף פרשת מסעי. כאן עומדות בנות צלפחד בניסיון לא קל. אמנם "לטוב בעיניהן תהיינה לנשים", שמותר להן להינשא לכל איש משבטי ישראל. אך הצעת הכתוב היא: "אך למטה אביהן תהיינה לנשים", שאז תישאר נחלתן במסגרת השבט – שבט מנשה. ומתוך שצדקניות הן וכל פעולתן לשם שמים, מתגלה בהן כח הפשרה. הן מקבלות את העצה להינשא לבני שבט מנשה, ומסכימות להינשא למשפחת מטה אביהן דוקא, כדי שנחלתן תישאר במסגרת שבט מנשה.
סוף טוב הכל טוב – בנות צלפחד מתחתנות לבני דודיהן. אפילו קטנה שבהן לא נישאה פחותה מגיל ארבעים, שכל אחת מהן המתינה לחתן ההגון לה ממשפחת אביה. ומתוך שצדקניות היו נעשה להן נס וזכו לפרי בטן.
סיפור הנשים - בנות צלפחד - המחבבות את ארץ ישראל, החפצות לעשות את רצון ה', שבכח הפשרה נישאות לבני דודיהן, שבו מסתיים ספר במדבר. ימשיך ללוות אותנו עד קריאת הפרשה בפעם הבאה, ועד הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש, שתהיה קודם לכן.
9/07/2014 12:40