עשרים שנה להסתלקות ה"שפע חיים"

במלאות עשרים שנה להסתלקותו של האדמו"ר בעל ה'שפע חיים' מצאנז קלויזנבורג זצ"ל, מביא כדורי.נט את סיפור המאבק על קדושת השבת בהרצליה ● השליחות המפתיעה שהטיל הרבי על עסקן השבת ר' יוסף יאקוב, והסיפור המזעזע על הפריץ הוינאי ● וכיצד התגלגלו הדברים לבסוף עם פציעת בנו של ראש העיר בתאונה?

פלגי מים ירדו עיניו בשעה שהיה עומד מול ארון הקודש באימה ומתחטא לפני אביו שבשמים בתפילות ובתחינות, אגלי טל בלטו על מצחו בשעת ריתחא דאורייתא באהבת איתן לתורת משה. הוא עצמו שיכל רעייה וצאצאים והעמיד פניו הטהורות מול העתיד ללא שום שאלה וטרוניה חס ושלום כלפי מעלה.

במלאות 20 שנים להסתלקותו של האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג בעל ה'שפע חיים' זצ"ל, שב העיתונאי משה ויסברג מ'חדרי חרדים' לנתיבי חייו של גאון ישראל ותפארתו עמוד התורה והחסידות וחושף את הקשר והשליחות לראש עיריית הרצליה של מי שהפריח את השממה החרדית דווקא בנתניה.

היה זה בשנת תש"ל. כבזמן הזה כך בימים ההם ניצבו בני היהדות הנאמנה במערכות תמידיות ועקביות על משמר צביונה וקדושתה של ארצנו הקדושה, ועל הפרק עמדה אז מערכה מיוחדת על קדושת השבת, כאשר ראש עירית הרצליה, יוסף נבו (מפלגת העבודה), הכריז בפומבי: "הרצליה תהיה העיר השניה בישראל שבה יסעו אוטובוסים בשבת!" הכרזה זו היתה כמדקרות חרב בליבם של כל שומרי תורה ומצוות. הללו נחרדו לנוכח פירצה חמורה זו של חילול שבת המוני בריש גלי, ולא יכלו לתת מנוח לנפשם ולהסכים לכך כי הרצליה תהיה העיר השניה, לאחר חיפה האדומה, שבה כבר היה וישנו לצערינו "סטטוס קוו" של נסיעה ציבורית בשבת.

רבני ושועי העיר, אישי ציבור, עסקנים ושתדלנים, התחננו ועשו ככל שבידם למען ביטולה של הפירצה החמורה, אך העלו חרס בידם. בשעה קשה זו נטלו שלומי אמוני ישראל תושבי הרצליה את אומנות אבותיהם בידיהם ויצאו להפגין, כמסופר בגמרא שפעם אחת גזרה המלכות גזרה שלא יעסקו בתורה ושלא ימולו את בניהם ושיחללו שבתות, מה עשה יהודה בן שמוע וחביריו, הלכו ונטלו עצה ממטרוניתא אחת שכל גדולי רומי מצויין אצלה, אמרה להם: בואו והפגינו בלילה! הלכו והפגינו בלילה, אמרו: אי שמים! לא אחיכם אנחנו? ולא בני אב אחד אנחנו? ולא בני אם אחת אנחנו? מה נשתנינו מכל אומה ולשון שאתם גוזרין עלינו גזירות קשות?!

לקראת שבת קודש פרשת פנחס, כ"א בתמוז תש"ל, הוכרז על "הפגנת שבת גדולה" במרכז העיר הרצליה. מאות מבני היהדות הנאמנה נענו ויצאו להפגנה הגדולה, שנערכה בראשותם של רבני העיר הגאונים. מראה קהל ההמונים הכואב את רמיסת השבת וזעקתם ומחאתם האמיתית שהדהדה ברמה היו לצנינים בעיני אותם אחים תועים, מחללי שבת בפרהסיא. לצידם של אלו האחרונים נעמדה המשטרה, אשר עצרה 13 איש מבין המפגינים, בתוכם המרא דאתרא הגאון רבע יצחק יחיאל יעקובוביץ, רבני העיר הרב שמואל טוביאס והרב חיים יצחק הלוי, ועוד כמה מטובי העיר. כדי להביא לדיכוי זעקת השבת אף זומנו "הנאשמים" למשפט והוגש נגדם כתב אישום על הפרעת הסדר הצבורי, והיה זה פעם ראשונה בישראל שרבנים זומנו למשפט על מחאה נגד חלול שבת.

הדבר גרם לזעזוע עמוק בקרב בני היהדות הנאמנה בהרצליה ובארץ כולה, וכל לב יהודי כאב על רמיסת השבת ברגל גאוה ועל דיכוי קולם של המוחים והזועקים. רבני העיר ועסקניה החרדיים המשיכו בנסיונות רבים של פגישות והידברויות עם ראש העיר ושאר הגורמים בעיר, להביא לביטול הפירצה, אך הכל ללא הועיל.

שליחותו של הרבי

מראשי העסקנים בענין השבת, היה הרב יוסף יאקוב, שכיהן אז כיו"ר המועצה הדתית בהרצליה. ר' יוסף היה ממארגני אותה הפגנת השבת הגדולה ואף נמנה בין העצורים והנאשמים. כל אותה תקופה לא ידע מנוח לנפשו הסוערת ופעל ועשה ככל שלאל ידו למען כבודה של שבת בעירו. משחלפו למעלה מחודשיים ועדיין הפירצה בעינה עומדת, החליט ר' יוסף לנסוע לנתניה הסמוכה, לעלות ולבוא לחצר הקודש בקרית צאנז נתניה ולשטוח לפני האדמו"ר זצ"ל את הענין החמור, וליהנות הימנו עצה ותושיה.

וכך מספר ר' יוסף יאקוב:
"היה זה בין כסה לעשור, בבוקרו של יום 'שלש עשרה מדות'. עוד טרם האיר השחר הגעתי למשכן קדשו של הרבי בקרית צאנז, והשתתפתי באמירת הסליחות במנינו של הרבי, שבאותו יום, מפאת חולשה מיוחדת של הרבי, נאמרו הסליחות בבית מדרשו הקטן שבביתו. לאחר הסליחות, הצטופפו אנשים ליד דלת חדרו של הרבי כדי להיכנס עם קוויטל ולהתברך לשנה טובה ומבורכת, אך הגבאי הכריז שרק מי שיש לו ענין דחוף ביותר יוכל עכשיו להיכנס. פניתי לגבאי ואמרתי שאני צריך להיכנס לרבי בגלל איזה ענין ציבורי דחוף, וכעבור המתנה קלה נכנסתי לקודש פנימה.

הרבי הורה לי לשבת, ולנוכח מראה הוד פניו הקדושות נאלמתי דומיה. עיניו היו עדיין נפוחות מבכיותיו בעת אמירת הסליחות, עד שהתביישתי לפצות פה. אף כי באתי לשטוח לפניו נושא ציבורי ולמען השבת, מ"מ היה קשה עלי להטריחו. בתחושות כאלו עברו עלי דקות ארוכות, עד שהרבי במאור פנים ביקשני להציע את מבוקשי.

הצגתי את עצמי, סיפרתי על המערכה שאנו מנהלים וכיצד ראש העיר אוטם אזנו לתחנוני הרבנים והציבור הדתי שלא לפגוע בבבת עינו "שבת קודש". שטחתי את חומרת הענין של פריצת גדר זו, כאשר תוצאות התנהגותו הלא אחראית של ראש העיר יכולה להרוס ח"ו את חומת השבת בכל הארץ.

הרבי הקשיב רב קשב לדבריי, וכששמע ממני על התבטאותו החמורה של ראש העיר "הרצליה תהיה העיר השניה בישראל שבה יסעו אוטובוסים בשבת!", נפלטה אנחה כבדה מפי הרבי ואמר לי: אספר לך סיפור. היה לי דוד שהיה איש קדוש, והיה גר בעיר וינה. הוא היה נוהג לצאת לטייל מפעם לפעם כדי לשאוף אויר צח. באחד הימים בעת הטיול בא מולו "פריץ" גוי אוסטרי, ופנה אליו בשאלה: האתם "גרויס רבינער?" (כינוי לרב חשוב). "אכן" - השיב דודי - "אני גרויס רבינער!"...

"ואתם היודעים אתם מי אני? - אני המן השני!"... (ואיס אין זו ועהר איש בין? - איש בין דיע צוויטער המן!)...

דודי הקדוש הגיב מיד ואמר: "אותו סוף כמו שהיה להמן הראשון יהיה לכל מי שהולך בדרכיו"...
אותו גוי אנטישמי לא הרחיק ללכת, ולפתע נפל והתמוטט על המדרכה ונפח נשמתו.

מדוע אני מספר לך סיפור זה? - המשיך הרבי ואמר לי: "ברצוני שתאמר לראש העיר שלך, כי מי שרודף את דת ישראל סופו לא יהיה טוב!"...

הקשבתי לסיפור ולמוסר השכל שמתבקש מתוכו. הייתי כולי נדהם כי קשה היה לי לספר באזני ראש העיר מעשה נורא שכזה, אולם הרבי חזר ואמר לי: "לא מעשיות אני מספר לך! אני מבקש כשתחזור לביתך בהרצליה תיצור מיד קשר עם ראש העיר ותאמר לו בשמי, שהאדמו"ר מצאנז (הרבי התבטא "דער צאנזער רב") אמר לך לספר לו מעשה זה, כדי שיחדל להלחם בקדשי ישראל ולא יפגע בשבת קודש לחללה, ואם לא יאבה לשמוע - מרה תהיה אחריתו!"...

בעודי כולי מלא התרגשות, הושיט לי הרבי את ידו הקדושה והרעיף עלי ברכות רבות להצלחה בכל אשר אפנה. נפרדתי לשלום וחזרתי להרצליה".

ה'מויפת'

ר' יוסף ממשיך בסיפורו: מרגע צאתי את ביתו של הרבי ולאורך כל הדרך להרצליה הפכתי בדעתי כיצד להעביר את המסר לראש העיר, שהוא אדם חילוני. שקלתי בליבי כיצד עשוי הוא לקבל את הדברים, והתלבטתי אם ניתן בכלל לאמר לו את הדברים בצורה החריפה כפי שהרבי התבטא וכפי שבאמת ציוה עלי למסור את הדברים. הגעתי למסקנה החלטית כי אין עוררין על מצוות הרבי ויהיה אשר יהיה אני חייב לקיים את השליחות המוטלת עלי, אך כיון שנרתעתי מלעשות זאת פנים מול פנים, סוכם אצלי אז כי אעביר את דברי השליחות לראש העיר בשיחה טלפונית, בה אספר לו על פגישתי עם הרבי ועל המסר התקיף של הרבי אליו, כי יטוש את דרכו הפוגענית ויחזור לסטטוס קוו שאין לאפשר תחבורה ציבורית בשבת.

מיד בהגיעי לביתי התקשרתי ללשכתו של ראש העיר, ומזכירתו הודיעה לי כי הוא אינו בלשכתו ובביתו, וכי אין להטרידו כי אם בדברים דחופים מאד. אמרתי לה כי יש לי איזה ענין חשוב לשוחח עמו, ואכן זמן קצר לאחר מכן נוצר הקשר. ראש העיר היה מתוח ונרגש, וסיפר לי כי הוא מדבר מ... בית החולים. אמרתי לו כי יש לי מסר עבורו מהרבי מצאנז בענין השבת...

עוד לא הספקתי להמשיך ולפרט, וראש העיר התפרץ: מר יאקוב! אני זקוק לך ולקשר שלך אל הרבי מצאנז! זה עתה אירעה תאונת דרכים קשה לבני, הוא שוכב כאן בבית החולים ונאבק על חייו, ואני שוהה לידו, הוא נמצא בסכנת חיים, אנא! - זעק ראש העיר לתוך שפופרת הטלפון - היכנס בדחיפות לרבי ותזכיר אותו לרפואה ולחיים!...

אחזתי באפרכסת ועמדתי נדהם. אני הייתי תוהה כיצד יקלט המסר על ידי ראש העיר, וכי מה לו ולרבי? ומה תועיל בקשתו-אזהרתו של הרבי לאיש נוקשה ונחוש? ואולם חזקה עלי מצות הרבי לאמר את הדבר בשמו, והנה אני מוצא עצמי מתפרץ לדלת פתוחה. אך בכל זאת חשבתי בליבי, כיצד אחזור לרבי להזכיר את בנו של ראש העיר והענין עצמו עדיין בלתי פתור. העזתי, למרות המצב הקשה, ואמרתי לראש העיר כי איך אבוא לפני הרבי בלא שנושא השבת שבנפשנו עדיין לא בא על תיקונו? על כן השיב לי ראש העיר נחרצות: "אתה יכול לאמר לרבי בבטחה שהענין מסודר!"..
.
דקות ארוכות לאחר שראש העיר טרק את השפופרת מצדו השני של הקו, עדיין לא יכולתי לחזור לעשתונותי, ראיתי כאן לפני מופת גלוי וכן נוכחתי לראות את כוחם של צדיקים, כי במעשה פלוני שהם מספרים, טמונים ענינים עמוקים ונשגבים. על אתר התקשרתי לבית הרבי, העברתי את תשובתו של ראש העיר והזכרתי לרפואה ולחיים את בנו.

ואכן לא חלפו ימים רבים וכהבטחת ראש העיר שב הסטטוס קוו בענין השבת בעירנו לקדמותו, לשמחת לב כל בני היהדות הנאמנה".