סוד שם האדם - תוכן:

א. קריאת שמות לחיות.

ב. שם הבורא ושם האדם.

ג. ביאור שמות תנכיי"ם.

ד. דיוק בשמות.

ה. מקור ושמירה על חיות האדם.

ו. שינוי השם ושינוי מזלו של האדם.

ז. השם שניתן לאדם - נבואה קטנה.

ח. כאשר שמות המתחתנים שווים.

ט. גימטריות בשידוכין - האם נכון הדבר?

י. קריאת שם – על שם מי?

יא. משימה בחיים לפי הפרשה שבה נולדת.

יב. שמות של מדינות וערים.

יג. ניתוח שמות.

סוד שם האדם ומהותו

א. קריאת שמות לחיות.

הנה מצאנו בלשון הקודש ששם האדם נושא בחוּבו לא רק תוכן, אלא אפוף סוד ומסתורין לגבי שורש נשמתו, ומשימתו בעולם הזה.

בא ונתבונן בסודות אלו.

· ונתחיל באדם הראשון, שמצאנו בתורה (בראשית ב, יט-כ) "ויצר ד' אלקים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים, וַיָבֵא אל האדם, לראות מה יקרא לו; וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה, הוא שמו. ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים, ולכל חית השדה; ולאדם לא מצא עזר כנגדו".

- ופירש רש"י כל נפש חיה אשר יקרא לו האדם שם הוא שמו לעולם.

- והספורנו ביאר שקרא לכל אחד כפי הפעולה המיוחדת לצורתו. שהשם הורה על צורת בעלי החיים הנקרא בשם ההוא, שהיא נפשו אשר בה הוא נמצא בפועל.

- ופירש הרמב"ן שבקריאת השמות התבונן בטבעם איזה מהם עזר לחבירו, כלומר המוליד ממנו, והודיע זה בשמו, כי הבהמה הדקה קרא בשם אחד שכולם עזר זה לזה בתולדה, והגסה בשם אחד, והחיה בשם אחד, שלא יולידו מין זה מזה וכן כולם, ולא מצא בכולן שתהיה בטִבעה עזר לו ותקָרֵא בשמו שיוליד ממנה, כי קריאת השמות היתה הבדלת המינים והִפָּרד כוחותם זה מזה כאשר פירש למעלה, ע"ש.

ולדוגמא אמרו חז"ל, כלב – כולו לב, שנאמן לבעליו;

אריה – אותיות יראה, מלך החיות, שהכל יראים מפניו, החיות ואף האדם, כפי שנאמר "אריה שאג, מי לא ירא" (עמוס ג, ב).;

חסידה – שעושה חסד עם חברותיה, אם כן מדוע היא עוף טמא? כי עושה חסד רק עם חברותיה, מועדון סגור;

חתול – מלשון חיתול, שמצניעה את מוצאות גופה.

סוס – מסמל גאוה (חתם סופר, תורת משה, דברים עמ' 37). ואולי כיון שטבע הסוס לשוש לקראת מלחמה, שהוא ביטוי לתכונת הגאוה שבו, שבטוח בנצחונו על אויבו.

חמור – בניגוד לסוס, מסמל את מידת ההכנעה, ונושא על גבו ברצון את משא אדונו ונכנע לו מבלי רצון למרד (מסתורי לשון קודש, עמ' קמ"א). חמור – מלשון חומר, בניגוד לשור, כפי שנאמר "ידע שור קונהו, וחמור אבוס בעליו" וכו' (ישעיה א, ג), החמור יודע רק את אבוס בעליו, סמל לחומר הגס שחוצץ בעד עיני הרוח של האדם מלהבחין בבוראו – קונו, ומלמדנו על הסכנה של השתקעות בחומריות יתירה, דבר הגורם לצמצום וטמטום מוחו ולבו של אדם.

הפרד – מסמל את השילוב בין הסוס והחמור, בין מידת הגאוה וההכנעה, לכן הרכיבו את שלמה ביום המלכתו על פרד, לרמז על מידת הגאוה שצריך לה המלך למלכותו מצד אחד, ומצד שני למידת ההכנעה לבוראו שזקוק לה (חתם סופר, ראה מלכים א, א, לג). ועוד יש לומר כי פרד מורכב מ פר - ד. פר – מרמז על גבורה נעלה, ואילו ד- מרמז על דלות והכנעה. וכן פרד מלשון הפרדה, מלמד על כך שהפרד אינו יכול להוליד כידוע, ובזה נפרד שאין לו המשכיות. כמו כן מלמדנו על התוצאות השליליות של שילוב הגאוה עם החומריות.

השור, לעומתו של החמור, שור – מלשון שור, ראיה, שמלמד על כח הראיה של השור אל קונהו, כפי שנאמר "ידע שור קונהו" (שם), וכמו שנאמר בפרק שירה, לענין שירה המיוחסת לשור "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת" וכו' (שמות טו, א), ששיר אותיות ישר, מלשון הסתכלות והבטה, המרמז על כח השירה, שכוחה העילאי להסיר את מסך החומר מעיני האדם ולפתוח לפניו עולמות עליונים, מה שנתגלה בעת שירת ישראל בים סוף בה נפתחו לפניהם רקיעי שמים ונתגלו להם מראות אלקים (המסתורין שבלשון הקודש, עמ' קל"ח).

וכן הערב- עוף טמא, אותיות רעב, ומרמזת על רעבונו התאווני של העורב. המהר"ל מפראג אומר שחיות המייללות, מביעות תאוה ורצון חזק, ואי שביעות רצון. תכונה זו מיוחסת בין השאר גם לעורב.

העוף רחם – מלשון רחמים, מלמדת על תכונתו לדעת מתי הגשם - שהוא רחמים - עומד לבוא (עין גמרא חולין סג, א).

הראה – מחוננת בחוש ראיה, ומסוגלת לראות למרחקים גדולים ביותר.

העיט – עט על שללו;

השלף – שולף דגים מן הים;

הצפור – כוללת את האותיות צף, המרכיבות את המילה צפצף (המסתורין שבלשון הקודש, עמ' קמ"ב).

- כלומר השם מסמל את המידה המרכזית של אותה חיה שלפיה פועלת נפשה בהתאם לצורתה.

ב. שם הבורא, ושם האדם.

· והאדם עצמו נשאל ע"י הקב"ה איך יקרא לבוראו, שֹשֵם התגלות אורו יתברך בעולמות הוא י ק ו ק (שם הוי"ה) שפירושו היה הווה ויהיה, והאדם קרא לו אד-ני מלשון אדנות שהוא אדון הכל.

והאדם עצמו שמו אדם מלשון אַדָמה – קרוץ חומר מחד גיסא, ומלשון אֶדְמֶה לעליון, שיש בו נשמה אלקית, שנאמר "וייצר ד' אלקים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה" (שם ב, ז). ושמו א+דם מראה על ב' הכוחות שבו, א – אלף מלשון אלופו של עולם, ודם שמראה על הנפש הבהמית שבו.

אמנם יש כאן רובד עמוק יותר, והוא אדם – ראשי תיבות אדם, דוד, משיח, שכולם מנשמת אדם הראשון. וכן אדם: א – אדם, ד – דיבור – כח הדיבור, ם – מעשה – כח המעשה.

ג. ביאור שמות תנכיי"ם.

· והנה מצאנו שדורות הראשונים היו קוראים בשם ברוח קדשם לפי המאורע, או ענין עמוק, והדוגמאות בתורה מרובות, כגון נח (בראשית ה, כט): "ויקרא את שמו נח, לאמר: זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו, מן האדמה אשר אֵרְרָה ד'". ופירש רש"י (שם) שעד שלא בא נח, לא היה להם כלי מחרישה, והוא הכין להם, והיתה הארץ מוציאה קוצים ודרדרים כשזורעים חטים מקללתו של אדם הראשון, ובימי נח נחה, וזהו ינחמנו.

- כנען – ראשי תיבות: כנור נעים עם נבל; וכן לשון כניעה.

- נמרוד – "גבור ציד לפני ד'" (בראשית י, ט), ופירש רש"י: גבור ציד, צד דעתן של בריות בפיו, ומטען למרוד במקום. לפני ד'. מתכוין להקניטו על פניו.

-ישמעאל – "וקראת שמו ישמעאל, כי שמע ד' אל עניך" (שם טז, יא). אמנם אמרו חז"ל ברובד עמוק יותר, שישמע הא-ל בצעקתנו אליו מהיסורים שייסרו בניו של ישמעאל אותנו בדור אחרון, ד' ירחם וישמור.

- אברהם –"ולא יקָרא עוד את שמך אברם, והיה שמך אברהם, כי אב המון גוים נתתיך". ופירש רש"י ורי"ש שהיתה בו בתחילה שלא היה אב אלא לארם שהיה מקומו. ועכשיו אב לכל העולם (ואפילו ריש שהיתה בו מתחילה לא זזה ממקומה כו' ע"ש).

- ושרה – "לא תקרא את שמה שרי, כי שרה שמה" (שם יז, טו). ופירש רש"י שתהא שרה על כל (ברכות יג). כלומר מלשון שררה.

- עשו – "ויֵצא הראשון אדמוני כולו אדרת שער, ויקראו שמו עשו" (שם כה, כב). ופירש רש"י: הכל קראו לו כן, לפי שהיה נעשה ונגמר בשערו כבן שנים הרבה, עכ"ל. וזה מראה על שייכותו והתאמתו לעולם הזה.

עשו = 376 (בגימטריא) = שלום, שכוח עשו עומד נגד כוחות השלום בעולם.

עשו = שוא (אותיות הא"ח ר"ע מתחלפות), שהוא שורש השוא והשקר בעולם (מדרש בראשית רבה, פרשה ס"ג אות ה').

ומעניין מאד, שמובא במדרשי חז"ל שעשיו כידוע, היה היהודי המומר הראשון. והנה אותיותיו הן בדיוק אותיות ישוע (ימש"ו) שהיה גם כן יהודי מומר, שהוא אותיות יאוש (א' וע' מתחלפות).... [ועיין בגמרא בגיטין, פרק ה' לגיהנם שהוא עובר, עבור כל אותם נשמות תמימות שהלכו בשבי אחריו ואחרי תלמידיו. ועיין בספרים רבים שיצאו לאחרונה, ממקורות יהודים ואקדמאים, שמראים את כל הסתירות והזיופים וההטעיות המכוונות שיש בספר "הברית החדשה").

- יעקב – (שם כו) "ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו, ויקרא שמו יעקב", ופירש רש"י בשם מדרש אגדה: בדין היה אוחז בו לעכבו, יעקב נוצר מטיפה ראשונה, ועשו מן השניה כו', סימן שאין זה מספיק לגמור מלכותו, עד שזה עומד ונוטלה הימנו. ויקרא שמו יעקב - הקב"ה. דבר אחר: אביו קרא לו יעקב על שם אחיזת העקב.

- אכן אח"כ שינה שמו, שנאמר (שם לב, כט): "ויאמר: לא יעקב יֵאַמֵר עוד שמך, כי אם ישראל; כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל". ופירש רש"י לא יאמר עוד שהברכות באו לך בעקבה ורמיה, כי אם בשררה וגלוי פנים כו'; ועם אנשים - עשו ולבן; ותוכל - להם.

ועוד, ישראל - לשון ישר א-ל, כי ישר הוא לשון ראייה, מלשון "אשורנו ולא קרוב", והודה לו בזה כי יעקב רואה פני אל, ולא עלתה בידו לסמא אותו במציאות הא-ל יתברך. כו'. ויעקב מורה על עקוב הלב ואנוש מכל, וישראל – לשון מישור, כמו שכתוב לעתיד "והיה העקוב למישור" כו'. (כלי יקר עע"ש).

וכן ישראל – ראשי תיבות יש ששים רבוא אותיות לתורה, שלכל יהודי ויהודי יש חלק מיוחד בתורה, ולכל אחד מאיתנו עבודה מיוחדת בהשלמת ושמירת התורה, אשר אין הזולת יכול להשלים עבורו, וכפי שאנו אומרים בסוף התפילה "ותן חלקנו בתורתך"...

וכנגד ישראל, עומד מלאכו של עשיו סמאל, שתוכנו לסמא ולעוור את העולם מן האלוקות.

יהודה – (שם כט,לב): "ותאמר: הפעם אודה את ד', על כן קראה שמו יהודה" וכו'. כלומר מלשון הודאה. אכן פירוש נוסף, יהודה יש בו שם הוי"ה ברוך הוא, והאות ד', שתפקידו של יהודה לפרסם ולקדש שם ד' יתברך ואחדותו בד' כנפות וקצוות העולם. (ועע"ש בפרשה לשאר שמות שבטי י-ה).

משה – על שם "כי מן המים משיתיהו", אך גם מרמז שתפקידו להיות המושה מן המים, המרמז על תפקידו להעביר את ישראל את ים סוף (מלבי"ם, דברים ל"ג, ד).

וכן אותיות משה - השם, כי זכה משה רבינו להיות צינור זך לנבואת הבורא יתברך, וכפי שאמרו חז"ל שזכה משה רבינו, גדול הנביאים, לראות באספקלריא מאירה את דברי נבואתו.

לעומתו, פרעה – מלשון פרוע, פתוח לתאוות היצרים, ללא רסן ושלטון עצמי. ובו אותיות הערף, מרמז על קשיות עורפו לקבל את מרות ד'.

ביאור זה מגלה לפנינו,כי יסר ערפאת, מלשון יסורים בעורף, רח"ל. ואותיות שמו ערפאת, מופיעות בפסוק "כי עם קשה ערף אתה"...

אהרן – אותיות נראה, מלמד על השגחה גלויה, נסים (שם משמואל, במדבר עמ' ש"ו).

וביאר המהר"ל מפראג כי השם אהרן מרמז על פנימיות, בהיות ה – אות אמצעית שביחידות, נ – אות אמצעית שבעשרות, ר – אות אמצעית שבמאות , ו-א – מרמזת על אלופו של עולם, שאהרן קשור אליו. לאהרן היו כוחות נפש נעלים שבזכותם נכנס לקודש הקדשים, פנימיות הקדושה. בזכות זה נגלה הקב"ה, אלופו של עולם, לבני ישראל.

לעומת זאת אסתר – לשון הסתר פנים (גמרא חולין קלט, ב). וכן לשון סתר, שצניעותה היתה גדולה.

רות – על שם שריוה דוד המלך, שיצא מרות, את הקב"ה בשירות ותשבחות (גמרא ברכות). וכן מלשון ראות – שניחונה בחוש ראות מעמיק (מדרש רות רבה, פ"א, פסוק כ').

ודוד – אותיות דלת ודלת – מרמז על ענוה ודלות, אופיו של דוד המלך.

ד. דיוק בשמות.

והיינו שר' מאיר היה מדייק בשם (והיינו להבין בהם את אופיים, מכתב מאליהו ח"ב עמ' 17).

ור' יהודה ור' יוסי לא היו מדייקים בשם. כשהגיעו לאותו מקום, בקשו מקום ללון. נתנו להם. אמרו לו (לבעל המלון): מה שמך? – אמר להם: כידור.

- אמר להם (ר' מאיר): שמע ממנה אדם רשע הוא, שכתוב (דברים לב): "כי דור תהפוכות המה".

ר' יהודה ור' יוסי הפקידו אצלו כיסם (שערב שבת היה, רש"י). ר' מאיר לא הפקיד אצלו כיסו.

הלך (ר' מאיר) ונתנוֹ (לכיסו) בכד, וקברו בקבר אביו של אותו איש בראשו.

נראה לו אביו בחלום: בֹא קח כיס המונח בראש אותו איש.

למחר (בא לפני ר' מאיר). אמר לו: כך נראה לי בחלומי. אמר לו: חלומות של ערבי שבתות אין בהם ממש. הלך ר' מאיר, ושמר כל היום. לעת ערב לקח את כיסו ובא. למחר אמרו לו (ר' יהודה ור' יוסי): תן לנו כיסנו. – אמר להם: לא היו דברים מעולם. אמר להם ר' מאיר: מדוע לא בדקתם בשם?

אמרו לו: מדוע לא אמרת לנו מר?

אמר להם: מה שאמרתי - היינו לגבי לחשוש, (אבל) להזיק האם אמרתי?

משכוהו והכניסוהו לחנות (השקוהו יין). ראו עדשים על שפמו. הלכו ונתנו סימנים לאשתו, ולקחו כיסם (והביאו). הלך הוא, והרג את אשתו. היינו ששנינו בברייתא כו' מים אחרונים הרגו את הנפש (פירש רש"י: זו היא אשתו של זה, שאילו נטל מים אחרונים כדרך הנוטלים ידיהם שמקנחים שפמם בידים טופחות לא היו העדשים נראין). לבסוף היו מדייקים בשם. כשהגיעו לבית איש ששמו בלה, לא נכנסו אצלו, אמרו: שמע ממנה רשע הוא, שכתוב (יחזקאל כג): "ויאמר לבלה נאופים", (יומא, פג, ב).

- והענין הוא ֹשֶמִן השמים מסבבים שֶיִקָרֵא האדם בשם שהוא על פי תוכן מדותיו ואופיו. (מכתב מאליהו שם). ולכן אומר הזוהר הקדוש (ח"א ס. ו.) "אשר שם שמות (בארץ)", שמות ודאי, שהשם (ודאי) גורם לכל.

- והשם גורם הן לטוב והן לרע (שם ח"ג קע"ט, ב).

-ולכן גם כותב הזוהר הקדוש שאסור לו לאדם שֶיִקרא לחבירו שם גנאי או לכנות לו שם (ח"ב קכ"ב.). והמכנה שם לחבירו ומגנה אותו, נתפס במה שאין בו. (שם).

ה. מקור ושמירה על חיות האדם.

· והיינו כיון ששמו של אדם רומז על בחינת חיותו, שיש לכל א' מישראל חלק אלקי קדוש. ואת זה לעומת זה עשה אלקים, וחס וחלילה כשהסיטרא אחרא מתגברת, נופלים שמות בני ישראל בגלות בין הסטרא אחרא (הצד האחר – כוחות הטומאה) ואומות העולם. ולכן תקנו הקדמונים לומר בסוף תפילת שמונה עשרה פסוק שרומז בו שמו של אדם, שהפסוק מתחיל ומסיים באותיות התחלת וסיום שמו, ובזה שאומר הפסוק, בְּזֶה הכח יקח את שמו מבין הסטרא אחרא שלא יהיה בגלות ביניהם, ויהיה שמו רק בַקדושה (זרע קודש). והיא גם סגולה שלא ישכח שמו ליום הדין (סדורי תפילה בשם השל"ה).

[ולכן כתב הזוהר הקדוש (ז"ח רות קג.) שרשעים בגיהנם שוכחים שמותיהם].

וע"י זה התורה מצילתו מגיהנם (רש"י בפי' מיכה ו, ט). וגם טוב להזכירו בדרך שהולך, או עסק, הן בלימוד הן בכל חפץ (ספר משפט צדק למוהר"ר הירץ זצללה"ה). כגון נפתלי – נ' בראשו, י בסופו, והיינו פסוק "נדבות פי רצה נא ד' ומשפטיך למדני".

ו. שינוי השם ושינוי מזלו של האדם.

· ולכן גם לִמדונו חז"ל (ר"ה טז:) אמר רבי יצחק: ג' דברים מקרעין גזר דינו של אדם, אלו הן: צדקה צעקה (= תפילה), שינוי השם, ושינוי מעשה (שזוהי תוצאה של תיקון המידות, והיינו תשובה).

- צדקה, שכתוב (משלי י): "וצדקה תציל ממות".

- צעקה, שכתוב (תהלים קז): "ויצעקו אל ד' בצר להם וממצוקותיהם יוציאם".

- שינוי השם, שכתוב (בראשית יז): "שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי, כי שרה שמה", וכתוב "וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן".

- שינוי מעשה, שכתוב (יונה ג): "וירא אלקים את מעשיהם", וכתוב (שם): "וינחם אלקים על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה".

- ויש אומרים אף שינוי מקום, שכתוב (בראשית יב): ויאמר ד' אל אברם: לך לך מארצך", ושוב "ואעשך לגוי גדול". (והתנא הראשון, סובר שהזכות של ארץ ישראל הוא שההנתה, הועילה לו).

ושינוי השם כתב הזוהר הקדוש (ח"ב קלג:) ששינוי השם מכפר עוונות. וכן כתב הסמ"ג (עשין י"ז) שטעם בשינוי השם כלומר שאני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותו מעשה, ובאופן זה כתב הר"ן (רבינו נסים) והוסיף בשינוי מקום היינו הטעם לפי כשאדם גולה ממקומו לבו נכנע. והיינו שבשינוי השם לא יועיל שינוי הוראת השם למזל אחר כבשרה אמנו ע"ה שלא היה בה חטא, אבל באדם אחר החטא מעכב בו, ועל כן ישים אל לבו לשוב בתשובה שלימה, ושהוא רוצה להעשות איש אחר וצריך אני לתקן מעשי, (וכן תפרש הענין בשינוי מקום באברהם, מהרש"א עע"ש).

· אמנם שינוי השם היום הפך לאופנתי רח"ל, אכן אין בהלכה ענין שינוי שם אלא במקום של סכנת נפשות, (רמ"א יו"ד סי' שלה י', סדור ב"י עמ' שצד).

- אמנם צריך להתייעץ עם גדולי תלמידי חכמים שבדור באשר לשינוי השם, כי שם הנקרא לאדם בהיוולדו ודאי רובו ככולו מזדמן מאת השם יתברך, באשר הוא שמו למעלה, והוא חיותו של אדם כל ימיו, ואפשר שבשינוי השם עוקרין חיותו (חס וחלילה), (ס' רחמי אב בשם ס' במ"ח, בראשית).

- אכן לא ישנה לשם רשע ח"ו, שנאמר "שם רשעים ירקב" שאסור לקרוא אחֵר בשמם, (וכן כתבו התוספות בתחילת פרק ב דייני, שגורסין חנן בן אבישלום, ולא אבשלום שהיה רשע, כו' ע"ש, הו"ד בס' טעמי המנהגים).

ועפ"י זה, השם עמרי – הוא שם מלך רשע שהיה בישראל, ולכן נשנהו לעומרי; אך נמרוד- למה נוכל לשנותו?...

· שהרי עיקר חיותו של האדם הוא הנשמה הקדושה, והוא שמו של האדם (שם מנשמה), שנקרא על נשמת האדם, ועל כן כשקוראים לאדם ישן בשמו, יכולין מהר להקיצו, כי כשקוראין אותו בשמו שהוא הנשמה, אזי מעוררין חיותו ממקום שורשו בהשתלשלות, עד שמורידין את החיות אל האדם.

כן טוב להזכיר בשבת קודש בכל פעם השם שבת, כי שבת היא צרור של מעלה שבו חיים כולם, וע"י קריאת השם בשבת, ע"י זה אנו מעוררין חיוּת השבת שהוא שמו של הקב"ה, שהוא ושמו אחד. וזה גם כן כוונת אמרם ז"ל: הנכנס לחולה בשבת אומר: שבת היא מלזעוק, פירוש שע"י זעקת השם שבת נתעורר חיות השבת, ומשם נמשך רפואה מאילן החיים (ס' אהבת שלום, פי' וירא, הו"ד בס' טעמי המנהגים).

ז. השם שניתן לאדם - נבואה קטנה.

· כי אין הדבר באקראי, כי הקב"ה מזמין בפי אביו ואמו שיקראוהו כן מעין נבואה קטנה, ולכן רבי מאיר בדק בשם. ובאמרו "אשר שם שַמות בארץ", אל תקרי שַמות אלא שֵמות, והוא השם של נשמת אדם דקדושה.

וכנגד שם זה, יש לו שם אחר של אותה הקליפה שהיא עם האדם. ונמצא שיש לאדם ב' שמות, א' בצד הקדושה וא' מצד הטומאה. ובזה תבין סוד יצר הרע שבאדם שהוא סוד אותה הקליפה הנמשכת מזוהמת הנחש. ולכן יצר הרע הוא מנהיג את האדם. וענין חבוט הקבר, לתקן כל זה (שו"ע אריז"ל, מביאו טעמי המנהגים) ובענין יצר הרע, הרי כשיעקב נלחם עם מלאכו של עשיו, ואמר לו: "הגידה לי מה שמך", וענה לו: "למה זה תשאל לשמי?"

כתב הגאון רבי יהודה ליב חסמן זצ"ל שזו עצמה היתה התשובה, דהיינו ששמו הוא: "ולמה זה תשאל לשמי". והפירוש בזה, כתב מרן הגאון רבי מנחם מנדל שך זצוקלל"ה בספרו מראש אמנה (פרשת וישלח) שהשם מראה על התוכן והמהות. אבל כשאנו באים לחקור אחר מהותו של דבר רע, של הבל הבלים, של קנאה תאוה וכבוד המוציאין את האדם מן העולם, כשבאים לבדוק מהותו של כבוד מדומה שהכל הבל הבלים חולף ובלי יסוד, מה צריך לדעת את שמו, הלא אין לו מהות פנימית המשתקפת מהשם! שרשעים הם מלאים חרטות, מה הם צריכים שם? ושרו של עשיו שנלחם עם יעקב, שהוא השטן והוא היצר הרע בכבודו, אומר לו: למה זה תשאל לשמי, אין לך לחקור ולתהות על שמי – מה אני – אני הבל הבלים אין בי כלום! עכ"ד, ע"ש.

· אכן האדם כשנולד מתחיל עם השם שניתן לו בהוולדו. אח"כ כשמתפתח, הרי שמתחיל למלא את שמו, כגון השם:

ש"י

¯ ¯

שי"ן יו"ד

¯ ¯

שי"ן יו"ד וא"ו יו"ד וא"ו דל"ת.

[אמנם צריך לדעת שעפ"י הוראת גדולי ישראל, שמות בעלי שתי אותיות בלבד הם בעייתיים, כפי שנסביר בעזרת ד', ורק אדם שעוסק בתורה ומצוות, יכול להתגבר על שם בן שתי אותיות שבדיעבד ניתן].

· ולכן צריך מאד ליזהר שלא לשנות שם ישראל לשם עכו"ם (עובדי כוכבים ומזלות).

ובספר נזיר ד' הובא איך שרבינו מוהר"ר שמעלקי מנ"ש זצוק"ל היה בן נ"ב (52) שנה ביום מותו, והיה לוי, הכל כמו שמואל הרמתי. ואמר שהוא גלגול שמואל הרמתי, ואם לא היו משנים שמו משמואל לשמעלקי, היה ממש בכל המעלות כמו שמואל הנביא. ועכשיו ששינו שמו משמואל לשמעלקי, נשאר שמעלקי.

- ששמו של האדם הנקרא בהוולדו ודאי מזדמן מאת השם יתברך בפי אביו ואמו, באשר הוא שמו למעלה בכסא הכבוד,וכך הוא נקרא למעלה, והוא חיותו כל ימיו. (ספר הגלגולים פ' נ"ט, הו"ד בס' טעמי המנהגים).

ולכן לא נכון עפ"י הקבלה, לקרוא לאדם בשם קיצור וכינוי, (הרה"ג יצחק כדורי שליט"א זקן המקובלים בדור, אמנם עפ"י הפשט-אין קפידא), שהשם שמשתמשים בו בפועל הוא שמו, ולא מה שקראו לו בברית מילה, וכל שכן לא מה שרשום בתעודת זהות (הרה"ג בן ציון מוצפי שליט"א, וע"ל בשם מרן החזון איש זצ"ל).

ח. כאשר שמות המתחתנים שווים.

ובענין אם שמות המתחתנים שווים, שכתב בצוואת רבינו יהודה החסיד שיש קפידא בזה, כתבו האחרונים (בשו"ת דברי חיים, אהע"ז סי' ח', ועוד), שבמדינותינו אין מדקדקים רק באשה ששמה כשם חמותה, ולא בשארי הדברים. וגם כנראה כוונתו של רבינו יהודה החסיד היתה רק לזרעו, ולכן בענין אחר אין שום חשש כלל.

ובספר שדי חמד (מערכת חתן וכלה) כתב ג"כ בשם שו"ת שם אריה (אה"ע סי' ס"ה) שאפילו בכלה וחמותה, וחתן וחמיו, אם האחר יקרא בשני שמות, אברהם יצחק, והשני רק אברהם או יצחק – אין לחשוש, וזה אינו נקרא שמותיהם שוים. וסיים דכל זה אפילו במי שמקפיד ע"כ.

וכן שאלתי למוהר"ר יהושע מקאמינקי זצוק"ל, ואמר לי כשיש לאחד שני שמות, אין לחשוש, ואפילו בכלה וחמותה, עכ"ד. ועוד כתב שם בשם שו"ת השיב משה (סי' סט) שלא אמרה צוואת ריה"ח רק מחמת עין הרעה, וכיון שאין נקרא כן בפי ההמון, מותר עכ"ל.

וכתב בשם איזה אחרונים דמשום כבוד אב ואם נגעו בה, דכששם הבעל כשם חמיו, כשהיא תקרא את בעלה בשמו (שהוא כשם אביה), יהא נראה כאילו קוראת את אביה בשמו. וכן בכלה וחמותה, כשיקרא אשתו בשמה (שהוא כשם אמו), יהא נראה כאילו קורא את אמו בשמה. ומסתבר ודאי דכל שאין נקראים בפי כל בכינוי השוה, אין לחשוש, ע"ש. ואם שמם שוה, יוסיפו לכלה עוד שם אחד, למשל אם שמה רחל, יקראו לה מעתה ^א)רבקה ^ב)רחל. וכל שכן ששמה מעריסה בב' שמות כו' ע"ש (שו"ת ויעתק יצחק סי' ס"ה בשם בעל צ"צ בפסקיו לסי' קט"ז ע"ש).

אמנם בשו"ת תשובות והנהגות (למו"ר הגאון ראב"ד הרב שטרנבוך שליט"א, ח"ב סי' תריט) כתב שהקפידא לא לשאת אשה כשם אמו אינו רק מצוואת רבי יהודה החסיד, שיש שלא הקפידו על צוואתו מטעם שנאמרה רק לזרעו, אלא זהו גם מדברי האריז"ל (האר"י הקדוש), ויודע הרב שטרנבוך עובדות שהתחתנו ואחרי זמן נענשו ביסורים ותלו בזה, וחמירא סכנתא מאיסורא (חמורה סכנה מאיסור), שיש בזה סוד כמוס עפ"י האריז"ל. ולכן אפילו בשינוי השם אין להקל בזה, ורק באופן שאין רגילין לקרוא לה בשני השמות אין לחשוש, עע"ש.

ט. גימטריות בשידוכין.

· אמנם לענין שדוכין עצמן, אין ללכת אחרי גימטריות וצירופים שהיא המצאה שלא כתובה בכתבי האריז"ל או במקור אחר בקבלה. וכבר היתרה והורה מרן הגרי"י קנייבסקי (הסטייפלר) זצ"ל כנגד זה. ורבים שהלכו אחר הגימטריות נכשלו, ואלו ששמו לגדולי ישראל האמיתיים ולא הלכו אחר הגימטריות, עשו והצליחו בזיווגיהם.

י. קריאת שם – על שם מי?

· ולענין קריאת השם, ראוי לבחור שם לאחר אברהם אבינו ע"ה [ברכי יוסף (רס"ה סק"ו) בשם המבי"ט, ע"ש]. אבל אם יש לו קרוב בשם נח, וקורא לילד על שמו, אין בזה קפידא כלל. ויש שנהגו שאם קוראים אז בתורה, קוראים הנולד כשם הפרשה של אותה קריאה, ובזה קוראין שם נח בפרשת נח. (שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תר"ה).

- אכן רבינו החזון איש זצ"ל לא סבר כל כך לקרוא לבן מלכתחלה בשני שמות, אם אינו נקרא אח"כ בב' שמות אין תועלת, וכשאינו נקרא ב' השמות נכנס לספיקות כשחותם בשם אחד, ולתורה קוראין אותו תמיד בב' השמות, יש למנוע לקרותו לכתחילה בב' שמות. ולכן אם אין בדעת ההורים לקרוא אותו תמיד בב' השמות, יש למנוע לקרותו לכתחילה בב' שמות. והוסיף שבלא"ה עיקר השם אינו מה שקוראין אותו פעם אחת בשעה שנולד בלבד, רק אם נקרא כן תמיד, זהו שמו (מביאו בשו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תר"ח ע"ש, ועע"ש בס' תר"ו).

· והנקרא על שם אדם (שנפטר), מובא בספרים הקדושים שיש לנולד קשר ושורש עם מי שקוראין אותו בשמו, ולכן בוחרים על שם איזה צדיק, או קרוב משפחה שיהא לקרוב שם ושארית. ונראה שהנולד קשור למזל ומדות של הנפטר, ולא קשור למעשיו. ויכול האב לקרוא לו אברהם על שם הסבא, אבל לכוין שקורא השם על שם אברהם אבינו ע"ש (שו"ת תשובות והנהגות ח"ב סי' תק"א ע"ש).

- ופשוט שעל שם אבות המשפחה עדיף מפרשת השבוע אם הם צדיקים או תלמידי חכמים.

- ורק אם נפטרו בגיל צעיר, או שהיה מזלם רע בחייהם, אין אנו קוראין בשמם, ואם קראו על שמם, נוהגין להוסיף עוד שם וקוראין בשני השמות דוקא.

ומפורש בבראשית רבה (ל"ז) על הפסוק "ולעבר יולד שני בנים, שם האחד פלג, כי בימיו נפלגה" וכו', שהראשונים שהיו משתמשים ברוח הקודש היו קוראים על שם המאורע, אבל אנו שאין משתמשין ברוח הקודש, אנו קוראים על שם אבותינו, והכוונה שאין לייצר שמות חדשים, אלא רק אלו שקראו כבר אבותינו (שו"ת תשובות והנהגות ח"ג סי' רצז עע"ש).

ובשם רבינו הגר"א (הגאון מוילנא) זצ"ל אומרים שעד עשרה דורות יש לנולד קשר עם הנפטר, ולא יותר, והיינו דכל בן הלא אביו ואמו שותפין בו, ולכן רק חצי תינוק הוא חלק אביו, רבע – אבי אביו, שמינית – אבי אבי אביו, 16 לדור קודם, 32 לדור קודם, 84, 128, 256, לדור קודם, 512 דור קודם, ואח"כ זהו חלק יותר מאלף, וידוע מה שכתבו הראשונים שבריה אחד באלף לא בטל, אבל ביותר מאלף כן בטל, והוא הדין כאן כשנחלק הדור וחלק זקנו בו הוא פחות מאחד מאלף - כבר אין לו קשר, אבל עד אז יש לו קשר.

· והעיקר להורים להחזיק השם שעלה בהסכמת שניהם. שבהם תלוי כמבואר באריז"ל, ולכן לא מגלין את השם שעלה בדעתם לפני הברית, שעלולים לפתותם לשנות, ומן השמים מגלגלים להם השם האמיתי הנכון כפי שורש הנשמה, ועוד אם השם פורסם כשהוא ערל אין בו טובה כ"כ אלא עם המילה נקרא כן, והשם דבר גדול מאד, וראוי להחליט רק בישוב הדעת (שם עע"ש בזה).

יא. משימה בחיים לפי הפרשה שבה נולדת.

· אכן דבר נכון הוא עפ"י האריז"ל והגר"א להתבונן בפרשה שבה נולד האדם, וביום שבשבוע בו נולד, לפי אותו חלק שבפרשה (כגון ראשון, שני וכו') יתבונן בכתוב ויגלה לו ממשימתו בחיים.

יב. שמות של מדינות וערים.

· ומימד נוסף מצינו בשמות של מקומות כמ"ש (בראשית לב, ג) "ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלקים זה, ויקרא שם המקום ההוא מחנים" ופי' הרמב"ן מחנים – שתי מחנות אלהים, שלו ושל מלאכים.

- מצער – (שם יט, כ) "הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה והיא מצער, אִמלטה נא שמה הלא מצער היא, ותחי נפשי". ופירש רש"י קרובה ישיבתה, נתיישבה מקרוב, לפיכך לא נתמלאה סאתה כו', והלא עונותיה מועטין ואתה יכול להניחה, ותחי נפשי בה כו'.

- באר שבע – (שם כא, ל-לא): "ויאמר: כי את שבע כבשות תקח מידי, בעבור תהיה לי לעדה, כי חפרתי את הבאר הזאת. על כן קרא למקום ההוא באר שָבע, כי שם נשבעו שניהם".

- פניאל – (שם לב, לא): "ויקרא יעקב שם המקום פניאל, כי ראיתי אלהים פנים אל פנים, ותנצל נפשי", ועוד.

ולפי זה גם בזמן הזה עלינו להתבונן בשמות מדינות, ולהבין את שורש מהותן.

מצרים – מצר וגבול, דוחק, שמצרים הוא המקום המיוחד לגלות בדרגה היותר כבדה, וכן הוא בגלות הנפש, כי טומאת מצרים היא חזקה עד מאד, כאמרם ז"ל ששרו של מצרים הוא שר של גיהנם וידוע ש'שר' של אומה הוא התוכן הפנימי שלה, ומבואר במהר"ל שגיהנם הוא ההעדר הגמור של רוחניות (מכתב מאליהו ח"ב עמ' 17 עע"ש).

פלשתים – כתוב בתורה (בראשית י, יד): "ואת פתרוסים ואת כסלוחים, אשר יצאו משם פלשתים" וכו'. ופירש רש"י: משניהם יצאו, שהיו פתרוסים וכסלוחים מחליפין משכב נשותיהם אלו לאלו, ויצאו מהם פלשתים (ב"ר לז ה). והיינו מהותם פלישה לרשות שאינה שלהם עפ"י גבולות התורה, תרתי משמע (עריות, וגבולות הארץ).

ישראל – כנ"ל.

אדום – שחשקה נפשו בדם האדום, במלחמות וברציחות, וכפי שאמר יצחק לעשיו "על חרבך תחיה"...

עמלק – עם לק, עם שרוצה ללקק את דמם של ישראל (מדרש תנחומא סוף פרשת כי תצא, דברים). וכן עם –מלקה, שתפקידם להלקות את ישראל ח"ו על חטאיהם (מדרש רבה, סוף פרשת שלח). וכן ע-מלק, מולק עיני ישראל-הם מנהיגיו (עיני הקהל, עיני העדה, תורת משה מהדורא תליתאי, על שבת זכור).

יג. ניתוח שמות.

· ראשית, יש לדעת, כי טוב לאיש שתהיה אות י' בשמו, בתחילתו או באמצעיתו, שאות י' מורה על עולם הבא, כוחות רוחניים לחשוב, מראה על חכמה וריכוז, כגון "יהושע"-"י-ה יושיעך מעצת מרגלים".

· בשמות של נשים, אות מצויינת לכלול עבור פריון, היא האות ה', וכמו שכתב הזוהר הקדוש על הפסוק "הא לכם זרע" – האות ה"א טובה לכוחות הולדה אצל אשה. רחל, הוא על שם רחל אמנו ע"ה, צדקת יסוד עולם. אולם אם יהיו בעיות כאשר תלד, יש לתלות בשם זה, וכפי שנאמר על רחל "ותקש בלדתה". (ובדקתי דבר זה אצל מו"ר הגר"מ שטרנבוך שליט"א, וכן הורה לי).

· שמות של גברים שניתנו לאשה, כגון דניאל, שחר, יובל וכיוצא בזה, מעכבין את הזיווג, והטעם לפי שבקריאת שם זכר אנו נותנים בתוך גוף נשי, נשמה זכרית...

· שמות של מלאכים, מקובל לנו שיש נטיה לקשיי הסתגלות לחיי העולם הזה.

· שם עם שתי אותיות בלבד, כגון טל, חן, שי, חסר להם כלים לעבודתם בעולם הזה, אלא אם כן כבר ניתנו, ועוסקים בתורה ומצוות ומעשים טובים שאז יש תקוה, והדבר בדוק ומנוסה.

· שם משפחה, היה נהוג שמרמז למקצוע, ובזמן הזה יש לבדוק לפי מפתח ביאור האותיות (במאמר לעיל "סוד אותיות הקודש").

· יש קיצורי שמות שמשמעותם אינה טובה, כגון במקום מרדכי - מוטי – מלשון מוט; במקום יעקב - קובי – מלשון "קבה" – לשון קללה; במקום יצחק (אותיות י' נסיונותיו של אברהם אבינו ע"ה, צ' שנות שרה בלידתה אותו, ח' ימי מילה, ק' שנות אברהם כשנולד יצחק, וכן לשון צחוק וחוק), צחי – מלשון לצחצח וכיוצא בזה.

· השם אילה – הוא שם השכינה הקדושה (זוהר).

· שם מהע ריסה – קובע, אולם לשם שמשתמשים בו יש חשיבות מרובה, והוא שמו של האדם בפועל.

· שמות לועזים, כל זמן שאינו שם של עבודה זרה, או דבר טמא אחר, אין בו פסול. ולהוסיף לו שם בלשון הקודש, כאשר אין שם אלא הלועזי, יש אומרים שצריך, ויש אומרים שאין צריך, אלא אם כן מתבייש בעליה לתורה בשמו הלועזי (כגון שיקראו לו לותרה: יעמוד ג'ק בן ג'ון)...

· שמות על שם אבנים (כגון אבן, ספיר) – שייכים לעולם העשיה (המעשה);

ועל שם צמחים (כגון נופר, איריס, שושנה, ורד), או מים (שניר, יובל, ירדנה) –

מעולם היצירה (עולם הרגש);

ושמות מעולם החי (כגון דבורה, זאב, דוב, אריה) – מהספירות הנמוכות

שבעולם הבריאה (עולם הנשמות, עולם המחשבה);

ושמות המדברים (כגון אברהם, יצחק, יעקב, ישראל, שרה, רבקה, לאה

וכדומה) – מספירת הבינה של עולם הבריאה.

· ויש שמות שאינם שמות, אלא סתם המצאה, כגון בר, ליהי, צליל, חי וכיוצא בזה.

ד' יתברך יעזרנו לבחור בטוב, ובכתר שם טוב, ובגאולה שלמה במהרה בימינו, אמן.

סוד שם האדם ומהותו – תקציר

סוד שם האדם אפוף מסתורין לגבי שורש נשמתו, ומשימתו בעוה"ז.

בראשית (ב, יט-כ): "... וַיָבֵא אל האדם, לראות מה יקרא לו; וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה, הוא שמו".

ספורנו: כפי פעולה המיוחדת לצורתו.

- כלב, אריה, חסידה.

- האדם נשאל איך יקרא לבוראו.

- אדם – אַדָמה,אֶדמה, א + דם.

"וייצר ד' אלקים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה" (שם ב, ז).

אדם – כראשי תיבות.

· בדורות הראשונים היו קוראים בשם ברוח קדשם לפי המאורע או ענין עמוק, והדוגמאות בתורה מרובות.

נח, כנען, ישמעאל, אברהם ושרה, עשו, יעקב וישראל, יהודה וכל י"ב השבטים ועוד.

- ר' מאיר (בעל הנס) היה מדייק בשם – מדוע?

- סוד הזוה"ק בזה: "אשר שם שמות בארץ" – מה גורם השם?

- לְמה רומז השם בקדושה וח"ו בסט"א?

- תקנת הקדמונים בסוף תפילת י"ח פסוק שרומז על שם של אדם, שהפסוק מתחיל ומסיים באותיות התחלת וסיום שמו. – מה הכח הטמון בזה?

- ר"ה (טז.) א"ר יצחק: ד' דברים מקרין גזר דינו של אדם, אלו הן: צדקה, צעקה (=תפילה), שינוי השם, ושינוי מעשה. וי"א אף שינוי מקום. – מדוע?

· שינוי השם הפך היום לאופנתי רח"ל, אמנם בהלכה אין שינוי השם אלא במקום סכנת נפשות, ודוקא ע"י גדולי הרבנם שבדור. – הבארה.

- מהו מהות שם הנקרא לאדם בעת היוולדו?

- מהו עיקר חיוּת האדם?

- סוד קריאה לאדם ישן בשמו – מה פועלת?

סוד ב' שמות לאדם, מצד הקדושה ומצד הטומאה.

· התפתחות האדם וסוד מילוי שמו.

· זהירות משינוי משם ישראל לשם עכו"ם.

· גדול שנולד כגלגול שמואל הנביא.

· ליזהר מלקרוא לאדם בשם קיצור וכינוי.

- מהו השם האמיתי, השם שקוראים בלדה, או שמשתמשים בפועל?

· צוואת רבינו יהודה החסיד כששם הכלה כשם חמותה, או שם הבעל כשם חמיו. – מה להלכה?

· שידוכין עצמן, אין ללכת אחר גימטריות וצירופים שזו המצאה שאינה כתובה בקבלה. (הסטייפלר זצ"ל).

· קריאת שם: לאחר אברהם אבינו ע"ה, או לפי פרשת השבוע?

· החזו"א זצ"ל: דעתו לענין קריאה בשני שמות.

· הנקרא על שם אדם שנפטר יש לו קשר ושורש עם הנפטר למזל ומידות, ולא למעשיו.

- מה עדיף, ע"ש אבות המשפחה, או עפ"י פרשת השבוע?

- נפטר בגיל צעיר או מזלו רע רח"ל

· אין לייצר שמות חדשים.

· הגר"א: עד י' דורות בלבד יש לנולד קשר עם הנפטר – מדוע?

· העיקר להורים להחזיק השם שעלה בהסכמת שניהם בסוד עד עת קריאתו.

· התבוננות בפרשה שבה נולד האדם וביום שבשבוע בה נולד לפי אותו חלק שבפרשה.

· שמות של מקומות: מחנים, מצער, באר שָבע, פניאל.

- מצרים, פלשתים, ישראל.