כך הרדים הבעש"ט את המסתנן לקברו
קבוצה של חסידים משולהבים, שזה עתה ראו את האור, הסתננו לברית המועצות הקומוניסטית ● עם טרנזיט בעל לוחיות רישוי ישראליות, שני ארונות קבורה, כלי חפירה ומפות טופולוגיות, הם חפרו בקבר ה'בעל שם טוב' במעז'יבוז' ותכננו להעלות את עצמותיו להר-ציון ● איך זה נגמר? ● עדות מכלי ראשון
אמצע הלילה בפרבר נידח במחוז חמלניצקי שבאוקראינה. תושבי הכפר נמים את שנתם, השמים זרועים כוכבים ועלטה שולטת על חבל הארץ המנותק מכל זיק ציוויליזציה. מנוע משתנק קורע את הדממה. טרנספורטר מיושן, עליו לוחית זיהוי ישראלית, חונה בין מצבות עתיקות וממנו נפלטים שלושה אברכים עטורי זקנים ופאות ארוכים. הם דוממים ומהרהרים, מכונסים בתוך עצמם ופורקים כלי עבודה. על גג הרכב ניצבים: ארונות קבורה.
ארונות העץ ריקים. הם הגיעו לכאן מוסתרים מעין כל רואה. על פי התכנית, בארונות יעבירו לארץ ישראל את רבי נחמן מברסלב, ואת סבו – רבי ישראל ה'בעל שם טוב'.
הסיפור המצמרר, נשמע בדיוני ותמוה, כמו עלילה שהומצאה בראשו הקודח של סופר מתח מקומי, עם נטיה קלה לטירוף. אבל לא. זהו תיאור מדויק – ומתועד – של עובדות, שאומתו אצל שלושת המשתתפים בתכנית המלאה. מבצע החפירה ההירואי שנקטע באיבו בהפתעה, מה שנראה לטענתם – יד אלוקים מוחשית, מוצג כאן שלב אחר שלב.
השתלשלות הסיפור מעבירה חלחלה בליבותיהם של רבים, מול עצם האפשרות ההזויה לפיה אלמוני יעביר עצמות צדיקי עליון מהמקום בו איוו למנוחה, דבר שאיש לא העלה בדעתו. ההתרחשות אירעה לפני 24 שנים בדיוק – סיוון 1990. להלן נביא את השתלשלות האירועים, כפי שסופרו לנחמן ויס מ'חרדים10'.
התוכנית
הכל התחיל בישוב סמוך לחברון. שני אברכים, חוזרים בתשובה, ותושב המקום החלו ברקימת תכנית להעלאת עצמותיהם של הבעל שם טוב הקדוש ורבי נחמן מברסלב – לארץ ישראל. על פי התכנית, הם יחפרו בקברותיהם, יאכסנו את העצמות בארונות קבורה ויעבירו אותם דרך מעברים יבשתיים וימיים, לקבורה בהר-ציון בירושלים.
מבחינתם הם נכונו לכל תרחיש והכינו אופציות שימוש בכל האמצעים והטריקים. מ'נוהל מרדף', דרך 'נוהל קבורה זמנית על אם הדרך' ועד חבילת מפות טופולגיות שהכינו, מידע על קונטיינרים שיוצאים על האניות מנמל אודסה וזמני מעבר בגבולות, שפה בסיסית ושטרות מקומיים – לשוחד ותגמולים.
"אני מרגיש שזה התיקון שלי," אמר מפקד החבורה לשני חבריו, "כבר כמה ימים רצופים שאני חולם שהבעל שם טוב קורא לי להעביר את קברו אל הארץ הקדושה". הדובר הוא ג' (שחשף את הפרטים בשיחה אישית, אבל סירב להיחשף לתקשורת) שמוזג תוך כדי סיפורו קפה רותח מפינג'אן לכוס זכוכית מעוטרת בזהב.
חברו של ג', דוד דבש, נענה בהתלהבות להצעה האקסטרימית, ומבלי להיוועץ באיש, החליט גם לצאת למבצע שאז כינה בהתלהבות "המשימה הקדושה".
עוברים את הגבול הסובייטי
דבש מתאר את מה שהתרחש ומספר שכל הנסיעה הרגיש מה שהוא מכנה "הארה גדולה". "סברנו שאנו עושים דבר נעלה. אני לא יודע אם המקור להארה היה ההעברה המתוכננת של הקברים, כמו מסירות הנפש האדירה בעניין, כי היו אלה ימי השלטון הקומוניסטי ברוסיה, למעשה כמה חודשים לפני המהפכה שהדיחה את הקומוניסטים."
הקבוצה לקחה בחשבון שבמידה וייתפסו, הם יבלו בכלא הסובייטי שנים רבות. על אף כל השיקולים האחרים, הם היו מוכנים לעשות הכל עבור מה שהגדירו "למען רבינו (רבי נחמן מברסלב נ.ו.) והבעל שם טוב."
כדי להקל על טעינת ה"משא", המילוט, ועל היכולת הפרקטית להשתחרר מהסתבכות, הם החליטו לקחת איתם מישראל את הטרנספורטר המיושנת של אחד מהם. הם הכינו מזוודה קטנה עם חפצים מינימאליים וקיומיים בלבד, טלית ותפילין, מעט פירות וקופסאות שימורים, ונפרדו מבני משפחותיהם.
מתחת למושבים האחוריים של הפולקסוואגן הם הסתירו בקפידה פלטות עצים שישמשו בהמשך לבנייה מהירה של שני ארונות קבורה ארוכים; קונגו; גנרטור; פטישים, טוריה ומעדר. כל אלו ועוד כלים אופסנו בבגאז' הרכב. הדלתות נטרקו, והשלישייה לחצה ידיים בהבטחה הדדית שלא לגלות לאיש על התוכנית.
בין הערביים של ראש חודש סיוון תש"ן. האברכים ותוכניותם בידם הגיעו לנמל חיפה, מוכנים למסע ונערכים לכל ההתפתחות. הטרנספורטר והציוד הועמסו אל בטן קונטיינר מסחרי, ושלושת האברכים נעמדו על סיפון הנוסעים לתפילת מנחה, רגע לפני צאתם להפלגה שתערוך שלושה ימים. היעד: נמל אודסה.
ריקוד הדולפינים
"מתחילה הודעתי שאינני מוכן להשתתף בחפירה, כי אם כבעל תפילה." משחזר דבש, "היה מעשה מעניין שראינו בו סימן טוב משמים. זה היה באמצע הים, ישבנו על הסיפון ושרנו בדביקות כשאני פורט על הגיטרה שלקחתי איתי לכל מקום. לפתע הגיעו חמש שש דולפינים ורקדו על ידנו בריקוד מוזר. הריקוד ערך כעשר דקות, ואנו כמובן ראינו בכך סימן. התעודדנו מהמראה והמשכנו לשיר ולדבר על 'רצון השם וההשתדלות'."
לאחר ימי הפלגה מעייפים מגיעה כל הכבודה לאודסה. "מיד עם הגיענו לאודסה שמנו פעמינו לאומן, לרבינו. רצינו לבקש ממנו חיזוק לביצוע. היינו באומן כמה ימים ולאחר מכן יצאנו לפעולה. היעד הראשון היה דווקא מעז'יבוז'. החלטנו קודם להעביר את הבעש"ט ולאחר מכן את רבי נחמן."
תיקון חצות
דבש, ירדן וג' החתימו דרכונים בנמל אודסה, ויצאנו אל הדרך עם הטרנספורטר הארצישראלי שברשותם. בשעה 18:00 בערב הם מגיעים למעז'יבוז', שם חנו בסמוך אל בית הקברות. דוד ניגש לבית הקיצוני של העיירה ודפק בדלת. אלושה, השומר הגוי של הציון, הופיע בפתח בבגדי לילה. עם אוקראינית שבורה ושפה שרובה בפנטומימה הסביר לו שהוא ועוד שני חברים מבקשים לערוך תיקון חצות.
אלושה המשופם לא הבין דבר. במאמץ נוסף של אוקראינית מגומגמת: "נוטשי, בולשואי תפילה, פז'לוסטה, יא דל טיביה דנגי", הבין השומר שהם מבקשים מפתח של הקבר כדי לשהות במקום עד שעה מאוחרת. כדי לעודד את ההבנה דחפו השלושה לידו 30 דולר. עיניו התעגלו למראה הסכום האדיר – משכורת חודשית באוקראינה של אז. הוא נתן לידיהם את המפתח ונבלע אל דירתו.
"משם המשכנו לבית של רופא סמוך ושכרנו ממנו את ביתו ללילה אחד תמורת דולרים בודדים" (על דירתו של הרופא קמה היום בניין ה'הכנסת אורחים' של הרב ישראל מאיר גבאי) מספר דבש. שעת היעד הייתה חצות. "המתח היה נורא. ג' היה נחוש בדעתו להוציא את עצמות הבעש"ט ולהשיאם יחד עם עצמות רבי נחמן עוד הלילה. עד כמה שזה נשמע מאיים, בעיקר בימים ההם, כאשר רוסיה עוד הייתה קומוניסטית ולא היה בסביבה מי שימנע אפשרות מטורפת כזו."
השעון לא עצר, חצות הגיע ועימה גברו פעימות הלב. הם הניחו את שני ארונות הקבורה על גגון הטנדר ויצאו בשקט מוחלט לכיוון מתחם הקבר. "הטנדר היה קרוב אלינו לכל צרה שלא תבוא," משחזר דבש, "הגענו אל הציון, ובעזרת מפתח של השומר הגוי פתחנו את שער הברזל והדלקנו נרות שיאירו את המקום. נשאנו תפילה והשתטחנו בבכייה. ליבנו רטט מהתרגשות, הנה החלום מתגשם. אני עמדתי בצד והתפללתי לריבונו של עולם בכל ליבי: 'אם זה אכן רצונך, עשה זאת על הדרך הטובה ביותר, הכי טוב'. ירדן – השותף השלישי – היה ה'מפטרל' שמפעם לפעם יצא את הקבר כדי לוודא שהשטח פנוי."
דפיקות על החלון
הקבר היה אז אהל מיושן (ראו תמונה), תחוב מעט, ובימים ההם טרם הותקנו סורגי הברזל. ג', בלי להתבלבל, החל בחפירה. כאן לא היה צורך בקונגו הכבד שנועד לחפירה בקבר רבי נחמן – שם היה בטון יצוק. כאן, בציון הבעל שם טוב, האדמה הייתה תחוחה והחפירה הייתה יחסית קלה.
"אני עמדתי בצד כשכולי דרוך ומביט בג' כשהוא מצקדם עם החפירה," מספר דבש. "לפתע— בום! ועוד בום! דפיקות קרוב לחלון. ליבנו עצר מלפעום. הבולשת הגיעה? האם יעצרו אותנו? הדמות נשקפה מהחלון המכוסה באדים, אך לא ראינו מי הוא בבירור. פחדנו פחד מוות לצאת מהמבנה. מי יודע מי הוא."
בשיא המתח אזר ירדן 'המפטרל' אומץ ויצא החוצה לבדוק מה קורה. התברר שזה רוסי מקומי שעבר במקום, וכשנוכח בטרנספורטר עם לוחית הזיהוי הצהובה והבין שישראלים הגיעו למקום, הוא ביקש לסחוט מהקבוצה כסף בתואנה שהוא מהמאפייה המקומית, והציעה שישלמו לו עבור שירותי שמירה. "מכיוון שהדבר שהיה דרוש לנו יותר מכל היה שקט, נתנו לו 3 דולרים כדי שישתחרר מאיתנו ושלחנו אותו אל תוך החושך".
"מסתבר שהרוסי לא הבחין כלל במעשינו בקבר בשל אדי הטל שהיו באוויר וטשטשו את הראות. אז היינו נתונים בטראנס. ג', המשיך בינתיים במלאכת החפירה.
"בואו תטעמו איזה גן עדן"
"השעה 3 בלילה", מתאר דבש את הרגעים הדרמתיים ביותר. "ואני עומד ומתפלל שלא יהיו תקלות, אבל כעבור דקות אחדות שוב פעם דפיקות על החלון. שוב יצא ירדן לסקור את השטח, ומצא עוד רוסי שביקש לסחוט כסף באותה טענה של קודמו. שיערנו שהראשון סיפר לשני, ואולי מתכונן לקחת ממנו אחוזים, ואם ניכנע לא יהיה לדבר סוף. ירדן עשה לו פרצוף חמור סבר, כמו איים להכותו, והלה נבהל ונס על נפשו."
"הנה הנה אני כבר מגיע", נשמע קולו של ג' זועק ממעמקי האדמה, רגע לפני עלות השחר. "כולנו צופים בו." מתאר דבש, "הוא הכניס את היד פנימה ואמר 'הנה הנה אני כבר מגיע לעצמות, איזה ריח טוב, איזה גן עדן, שכרון חושים ממש'. כך הוא החל למלמל כשידו תחובה עמוק בקבר. 'מה, אתם לא מרגישים, בואו תטעמו איזה גן עדן?' הוא שכנע אותנו. נכנסנו לאוירה והתחלנו לרעוד. הסתכלנו בו המומים, לא ידענו אם הוא הוזה או שאכן ידיו מתקרבות לעצמות."
ואז הוא צנח ונרדם
"אבל אז התרחשה תופעה מוזרה. שעד היום אני לא מבין את משמעותה." מספר דבש, "הדבר הפחות צפוי התרחש. אחרי 2-3 דקות ג' צנח על הרצפה ופשוט נרדם כשידו עדיין תחובה בתוך הקבר. זה היה רגע לא מוסבר. תדהמה. הבטנו בו ולא ידענו את שעלינו לעשות. אמרתי לירדן: 'אם רצון השם יתברך שג' יתעורר, הוא יתעורר וישלים את המלאכה. ואם לא – סימן שאין זה רצונו של השם יתברך, ונעצור כאן'.
"וכך מצאנו עצמנו שנינו יושבים ליד ציון הבעש"ט כשידו של ג', שנפלה עליו תרדמה עדיין תחובה בתוך הקבר. הרגשנו משהו שמיימי והתחלנו לבכות ולקרוא תהילים. לאחר 4 שעות תרדמה התעורר ג' ונראה מבולבל מאד. בתחילה היה נראה שהוא לא קולט היכן הוא נמצא. כשהוא זיהה, הוא קם במהירות וכיסה את כלי החפירה. העמסנו את כלי העבודה לרכב ויצאנו את מעז'יבוז' כשהוא מכריז לאחר מכן באזנינו, לאחר שאסף את מחשבותיו: 'הרגשתי שעשיתי את שלי'. המסירות נפש היא העיקר. אם הבעש"ט הרדים אותי – סימן שלא היינו צריכים להביא אותו לארץ."
הארות של 'מתחזקים'
כך הסתיים בנס גלוי מסעם ההזוי והתמהוני של הקבוצה שראתה "אורות", והאמינה ב"תיקונים" בכרוכים בהעלאת הבעש"ט לארץ ישראל, כאשר הימים הם ימים הקומוניסטים, והם אינם נועצים באיש, מלבד ה"גילוי" שלהם עצמם. ג' עצמו, שלא נאות בשום פנים להתראיין לכתבה, מכנה היום את מעשיו אז כ"טירוף מוחלט והתנהגות חסרת מעצורים." אז חזרתי בתשובה וראיתי אורות. הארה כזאת הביאה אותי לטירוף הזה" הוא אומר ומתכסה במבוכה קלה.
לסיכום טוען דוד דבש כי היה איש צדדי בכל העלילה. בסך הכל סטטיסט שהבטיח להתפלל. ג' כאמור התרחק אידיאולוגית מהנושא, וירדן, ה'מפטרל', מתגורר בחו"ל. דבש ממשיך להתהלך בהרי יהודה בסנדלים תנ"כניות, נטול חיבורים סטנדרטיים לעולם הזה ומפזר חיוכים לכל עבר. הוא מצוייד תמיד בגיטרה ומשווק את פילוסופיית החיים שלו עם המוטו: "הכל הכי טוב". אג'נדת חיים לפיה הכל נעשה מהבורא, כמו בסיפורו של נחום איש גם זו.
לא מכבר זכה דבש בתביעה שהגיש נגד אחת מחברות הביטוח שהשתמשו בסלוגן האישי שלו – "הכי טוב". הוא תבע אותם על סך 9 מיליון שקלים על גניבת המותג, וכאמור זכה בכך.
מאז נפל 'מסך הברזל' הקומוניסטי – חודשים ספורים אחר ה'מבצע' החשאי – ושערי אוקראינה נפתחו לרווחה, רבו הנסיעות למעז'יבוז', ובפרט בחג השבועות – יום הילולת הבעל שם טוב זיע"א. מאות עולים בכל חג שבועות אל ציונו של מחולל החסידות, ובראשם ידועים האדמו"רים מלעלוב שקשורים בקשר עז למקום. גם בעבר היו נוסעים לבעל שם טוב, כאשר אחד הצדיקים הידועים שהיה מרבה לשהות בחג ליד הציון הוא בעל ה'בית אהרן' מקרלין.
5/06/2014 12:20