מעולם התיאטרון לעולם היעוץ

תמר מנחם, שחקנית וצברית משכילה, חיה את החלום האמריקאי ושבה לישראל בגלל המסר "אם אשכחך ירושלים תישכח ימיני": יד ימין שלה הפסיקה לתפקד באופן פתאומי ● היום היא מטפלת בהורים וילדים בטכניקות מעולם המשחק והייעוץ, ונוטלת חלק בסמינרים של ערכים

כשתמר מנחם, שחקנית ויועצת נישואין מגבעת שמואל, אומרת שהיא נגד ריטלין, היא מתכוונת לזה. בעזרת הסדנאות הטיפוליות שלה, שמשלבות טכניקות מעולם התיאטרון והייעוץ, הצליחה לעזור לילדים רבים וגם להורים. לשיטתה (שאינה רפואית – ש.כ),רוב הבעיות הן רגשיות הניתנות לטיפול גם בשיטות אלטרנטיביות. "התחליף לריטלין הוא תזונה נכונה וטיפול מותאם במקביל. השילוב של שניהם יחדיו, יוצר את הנוסחה המנצחת לילד רגוע ובריא בנפשו".

מנחם, 39, נשואה ואם לשניים, גדלה בבית חילוני לזוג הורים צברים משכילים, בוגרי 'השומר הצעיר'.

"כילדים, עברו הוריי את המלחמות בארץ, ספגו את האידיאולוגיה של בניית הארץ, וחינכו אותנו בדרך זו. בערבי שבת היה סבי עורך קידוש, אך פחות ממניעים דתיים, אלא יותר מרצון לשמר את הייחוד שלנו כיהודים", היא אומרת בראיון לשירה כהן מאתר 'הידברות'. את דרכה בעולם היהדות החלה לפני כ-11 שנה, בהיותה בת 28. לאחר התחזקותה הרוחנית, סיימה לימודי תעודה לייעוץ נישואין במכון י.נ.ר וכיום היא מעבירה סדנאות טיפוליות להעצמה אישית בשם "בובה של זוגיות" ו"בובה של אמא", אותן פיתחה בעצמה.

מה אומרות הבובות שאי אפשר להגיד בדרך אחרת?

"ילדים, ולפעמים גם מבוגרים, מגיבים כל אחד בצורה שונה לבובה, כיוון שהיא דבר שמצטייר בדמיונם כפלא. המגע בבובות, המשחק איתן והדמיון המפותח, מאפשרים לילד להתחבר לעצמו בדרכו שלו. כשאני מדברת עם ילד שמרטיב, על הבעיה שלו, אני לא פונה אליו ישירות, אלא אל הבובה. בצורה כזו קל יותר לילד להפנים את המסרים הסמויים שמועברים אליו תוך כדי משחק והצגה. הדמיון של הילד פותח לו אוטומטית את הלב. מקרה שאירע לי לאחרונה היה של ילדה היפראקטיבית שהוריה התלבטו האם לתת לה ריטלין. אחרי שלוש פגישות אתי, האם דיווחה על שיפור במצבה. אני לא מאמינה ב'תרופות פלא'. בעבר לא היה ריטלין, ועם זאת שיטות החינוך דאז הצליחו לפתור בעיות רגשיות של ילדים, כך שהכל אפשרי כשבאמת רוצים. השאלה כמה השקעה מוכנים ההורים להשקיע בילד".

לדבריה של מנחם, הסדנאות שהיא מעבירה מתאימות אף לילדים עם בעיות כגון אוטיזם, שיתוק מוחין ותסמונת דאון. "טיפולים מן הסוג הזה נעשים לרוב במסגרת של קבוצה. הדינאמיקה הקבוצתית שונה מאוד מדינאמיקה של אחד על אחד. שילוב טכניקות של תנועה במרחב, מוזיקה ודרמה - מאפשר לי להעביר מסרים בצורה הרבה יותר נרחבת".

"הזדעזעתי לשמוע דוגמניות שלא באמת אוהבות את עצמן"

את לימודי התואר הראשון שלה, סיימה תמר בפקולטה לאומנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב, ומיד אחריהם מצאה את עצמה על המטוס בדרך לניו יורק. "לניו יורק הגעתי בעיקר כדי לטייל. זו עיר שמניעה אותך להיות צעיר ותמיד חלמתי לבקר בה. בהתחלה הרגשתי סוג של התרגשות. הכרתי המון אנשים, הוזמנתי למסיבות יוקרה ועשיתי חיים. אך עם הזמן החלה לכרסם בי תחושת ריקנות. זה התחיל באחת המסיבות בהן יצא לי לפגוש דוגמניות יפהפיות. אני זוכרת שהופתעתי לשמוע אותן אומרות אחת לשנייה שבניו יורק הן מרגישות מכוערות. הזדעזעתי, לא האמנתי שאפילו הן, שכביכול קיבלו הכל, לא באמת מסוגלות לאהוב את עצמן. כחילונית, כבר אז משמעות החיים קיבלה אצלי ממד אחר".

מתוך רצון להתפרנס בכבוד, מחליטה תמר כעבור זמן קצר בניו יורק, להקים תיאטרון בובות משלה - 'הבובטרון של תמר', במסגרתו היא מתחילה לבצע הופעות פרטיות בימי הולדת, הופעות שהביאו לפרסומה במהירות בזק.

מה הבובות מלמדות אותך על עצמך?

"כשהתחלתי את ה'בובטרון של תמר' בניו יורק, בכלל לא הייתי מחוברת לבובות. עשיתי את זה בעיקר בשביל הכסף. העבודה עם הבובות חיברה אותי יותר לעצמי והעצימה בי את המודעות למעשיי . מצאתי שזהו כלי נהדר בשחרור חסימות רגשיות, ואם לומדים לעבוד איתו נכון, החיבור העצמי הופך להיות הרבה יותר עוצמתי".

"בסדנאות שאני מעבירה לנשים, אני מסבירה שבתחילת התקשורת באמצעות הבובות, קרוב לוודאי שנרגיש טיפשי 'לדבר אל עצמנו'. אך ככל שנתרגל את הדברים ממקום חוויתי ורגשי, נבין שזו דווקא דרך לא רעה בכלל לשחרר מועקות ולפרוק רגשות".

באותה תקופה 'גילתה' אותה כתבת העיתון 'קול אמריקה', ופרסמה כתבה ארוכה על 'הישראלית שכבשה את לב הילדים עם הבובות שלה', דבר שמאוד הפתיע את תמר. "בהתחלה לא חשבתי שאצליח בהופעות בקנה מידה כזה, אך מסתבר שפרסום הכתבה - לצד ההשקעה שלי בבובות ובהופעות, עשו את שלהם. באחת ההופעות ראתה אותי מנהלת בית ספר יהודי והתלהבה. בהמלצתה הגשתי בקשה לקבלת ויזת עבודה ומשקיבלתי היא דאגה לקשר אותי עם ארבעה בתי ספר שונים, בהם התחלתי ללמד עברית בשילוב עם טכניקות מעולם המוזיקה והתיאטרון".

היד הפסיקה פתאום לתפקד

מי שלא חי באמריקה במשך כמה שנים לפחות, וודאי יתקשה להבין את הסיבה שמושכת ישראלים רבים לרצות להתחכך בחלום האמריקאי ולבסס עליו את קיומם.

"רק היום במבט לאחור, אני מבינה למה הייתי צריכה ללמד בבתי ספר שונים – רפורמי, קונסרבטיבי ואורתודוכסי", משחזרת תמר. "ה' העביר אותי את כל המסלולים כי הוא ידע שאני חייבת 'לטעום' מכל העולמות - כדי שאוכל לבחור את הדרך הטובה ביותר. אני זוכרת שעוד כחילונית, הזדעזעתי עד עמקי נשמתי לראות בערב שבת את 'הרבאיי' בבית הכנסת הרפורמי, מנגן את 'לכה דודי' בגיטרה חשמלית".

לאחר שנה בניו יורק, עברה מנחם לסן פרנסיסקו, שם מצאה עבודה כמורה לתיאטרון ומוזיקה, וכן כבובנאית במופעים שהוזמנו באופן פרטי. "החלום האמריקאי כל כך קסם לי, עד שבכלל לא חשבתי שיש משהו שיכול לשכנע אותי לחזור ארצה. אבל ה' דאג להעביר אליי את המסר: 'אם אשכחך ירושלים–תשכח ימיני', בצורה הנוקבת ביותר - כשלמרבה הפלא, יד ימין שלי הפסיקה לתפקד באופן פתאומי".

ביום הולדתה העברי, כ"ג באלול - קרס החלום האמריקאי של תמר, ביחד עם בניין התאומים, ושכנע אותה מעל לכל צל של ספק, שמקומה בארץ ישראל ושרק שם תמצא את המנוחה.

המחלה התגלתה באקראי

כשאני שואלת את תמר מה קרה כשחזרה לארץ, מבע פניה משתנה. "מה לא קרה בארץ", היא משיבה בציניות מהולה בכאב. "זמן מועט לאחר חזרתי ארצה עברתי ניתוח אף שבעקבותיו התגלתה בגופי באופן אקראי לחלוטין מחלה נוירולוגית עם שם ארוך כזה ומפחיד, שנתן גושפנקא סופית לחולשה שהרגשתי ביד ימיני. מאז במשך 10 שנים תמימות, ביצעו בי הרופאים בדיקות מקיפות כדי לנסות להבין מה יש לי. סיממו אותי עם קורטיזון, שהוא רעלן שמזיק מאוד לגוף. הוא אולי פתרון מהיר למעגל הכאב, אך לא מטפל בבעיה מהשורש, מה גם שיש לו תופעות לוואי לא מעטות".

במהלך 10 השנים האלו, כחלק ממסע החיפוש הפנימי שלה, מתוודעת תמר לפעילות ארגון 'ערכים' ומוצאת את עצמה מתנדבת כמפעילת ילדים בסמינרים, בתמורה להשתתפות בהרצאות התורניות - כך למעשה נסללת דרכה אל עולם התשובה.

עם הזמן, בעזרתו והדרכתו של שליח ה' - הרב יובל הכהן אשרוב, נרפאה תמר כליל ממחלתה. "ברוך ה', בעזרת ניקוי רעלים ותזונה נכונה, עזר לי הרב אשרוב לצאת לגמרי מהמחלה ואין ספק שהוא היה שליח טוב שנשלח בעבורי בדיוק בזמן".