קבר דוד ● היסטוריה מרתקת

סמוך ליום פטירתו, בחג השבועות, עלה קבר דוד לכותרות החדשות ● אלו 'מופתים' מפורסמים התרחשו במתחם הקבר? ● מי מגדולי ישראל ביקר בו במהלך השנים ובאלו תנאים? ● וגם: הגר"ח קנייבסקי מתנגד בכל תוקף למסירת הקבר לידי הנוצרים

ירושלים וסביבותיה התברכה במקומות קדושים, וגדושה הינה בקברות צדיקים. העם היהודי משתטח בכל עת על ציוניהם של גדולי ישראל שנטמנו בין רגבי אדמתה. על קברי אבות במערת המכפלה מתרפקים הבנים. קברה של רחל אמנו שוקק חיים. קבר שמעון הצדיק זוכה ורוחש ללא הפסקה, מערת שמואל הנביא הינה מוקד לתפילות המשתטחים על קברו, ועוד כהנה וכהנה.

עד לאחרונה, הר ציון, אשר לפי המסורת והאגדה, שם שוכן כבוד קבר דוד המלך, לא זכה משום מה לעדנה זו. הציבור החרדי ברובו הדיר את רגליו בימות החול מהמקום, ורק בחג השבועות נוהרים לכאן רבבות. בתקופה האחרונה, עם ביקור האפיפיור השבוע, חלה התעוררות מסוימת, בגין החשש שחלקים ממנו ימסרו לידי הנצרות, המתחם זכה להתעניינות רבתית, אם כי עדיין לא די הצורך.

לרגל חג השבועות, בו חל יום ההילולא של דוד המלך ע"ה, ובעקבות הסערה האחרונה, רפרפנו קצת בדפי ההיסטוריה, וגילנו ממצאים מרתקים אודות גדולי ישראל שביקרו במקום, או הפליגו בקדושתו במרוצת הדורות, וכפי שהובאו בכתבתו של דוד לוסטיג מ'חדרי חרדים'.

הנוסע המפורסם רבי בנימין מטודילה ז"ל מספר על ביקורו בהר ציון, אך הוא טורח לציין כי הקבר אינו ידוע, למרות המסורת. באותה עת, קשרו את עיר דוד עם הר ציון, ועדיין לא נחפר האזור שכיום נקרא עיר דוד. וזה סיפורו:

"ובהר ציון, קברי בית דוד וקברי המלכים אשר קמו אחריו. ואין המקום ידוע, אלא מהיום (לפני) ט"ו שנה, נפל כותל מהבמה (הכנסייה) אשר בהר ציון, ואמר הפטריארקא לממונה שלו: קח את האבנים מחומות הקדמונים ובנה ממנו הבמה. והוא עשה כן. ושכר פועלים בשכר ידוע וכן היו עשרים אנשים והיו מוציאין את האבנים מיסוד חומת ציון והקימו אבן ומצאו שם פי מערה. אמר אחד לחברו, ניכנס ונראה אם יש ממון? והלכו במבוא המערה, עד שהגיעו אצל ארמון אחד גדול על עמודי שיש מצופה בכסף וזהב. ולפניו שולחן זהב ושרביט ועטרת והוא קבר דוד המלך ולשמאלו קבר שלמה המלך. וכן, כל קברי המלכים הקבורים שם ממלכי יהודה. ושם ארגזים סגורים, שאין אדם יודע מה שבהם.

"ורצו אלו שני אנשים להיכנס בארמון, והנה רוח סערה יוצא מפי המערה, והכה אותם, ונפלו לארץ כמתים ושכבו עד הערב. והנה רוח אחד בא, צועק כקול אדם: קומו צאו מן המקום הזה, ויצאו משם מבוהלים ודחופים והלכו אל הפטריארך והגידו לו את הדברים האלה".

הוא ממשיך לתאר, כי הפטריארך קרא לרבי אברהם החסיד הפרוש, מ'אבלי ירושלים' וסיפר לו את קורותיהם של שני הפועלים היהודים. ר' אברהם אישר לו, כי מדובר בקברי מלכי בית דוד. הם הלכו לבקר אותם ומצאום חולים ושוכבים במיטתם. לאחר שביררו שוב את הפרטים מפיהם, ולאחר שהללו הודיעו כי שוב אינם חפצים להיכנס למקום, מחמת האימה שתקפה אותם, ציווה הפטריארך לסתום אותו מקום 'ולהעלימו מבני אדם עד היום הזה'.

הנה כי כן, גם רבי בנימין ידע לצטט את הדעה שרווחה באותה תקופה כלפי מיקומו של הקבר, אך לא ראה אותו בעיניו.

האריז"ל סמך ידו

רוב הנוסעים היהודיים, כתלמיד הרמב"ן, דוד הראובני ועוד, ולהבדיל - נכרים שבאו לבקר בהר ציון, ידעו לשרטט את מקום הקבר באופנים שונים והביעו את מורת רוחם מכך, ש'הישמעאלים אינם מניחים להיכנס אליו'.

לעומת זאת, הנוסע הקראי, בנימין ירושלמי, מתאר כי הורשה להיכנס למקום וקיבל מהם שמן להדלקה על הקבר. הוא מתלהב מהיחס המועדף שקיבל, ובדברי ההבאי שלו, הוא מתרברב ומספר שהשייך שקיבל את פניו, סיבר את אזנו כי 'אנו אוהבים אתכם יותר מהרבנים, על כן אנו מכניסים אתכם פה, כי נתן לכם נביאנו מכתב לשבת בירושלים ונתן לכם ארץ לבנות בתים, אבל לרבנים לא נתן...'

אחד המקורות החשובים עליו תמכו יתדותיהם במשך מאות השנים האחרונות, הוא הספר 'אלה מסעי' לרבי משה חגיז זצ"ל, הכותב כי 'האריז"ל סמך ידו על עיר ציון שהוא חוץ לחומת ירושלים דשם קברי מלכות בית דוד'. הוא מתאר את מה ששמע מצאצאיהם של זקני ירושלים המכונים על ידו 'מסתערבים', היכן עובר הגבול שבין ירושלים לציון, ומנסה להסביר בהתאם לכך את מיקומם המדויק של קברי בית דוד. בספר מסעות ארץ ישראל גם מופיע תיאור המקום, ממנו עולה כי בהר ציון הוא קבר דוד ושלמה, ותיאורו עולה בקנה אחד עם כל הנוסעים אותם ציטטנו.

אחד מחכמי ירושלים כותב בשנת תר"כ: "ובעוונותינו הרבים, כשאנו רוצים להשתטח להתפלל שמה , אנו מוכרחים ליתן כופר נפש עשרים פאריש לגולגולת ובכל זאת אינם מניחים אותו ליכנס לפנים למטה במערה, רק למעלה לבית תפילה שלהם, הנבנה נגד מקום המערה. ואין מניחים אותנו לגמור אף עשרה מזמורי תהילים, כי תיכף ומיד מגרשים אותנו משם, היש מכאוב כמכאובינו?"

תיאור מפעים מתוך קבר דוד

ההילה שאפפה את הקבר, הניבה סיפורי עם ואגדות רבות. בפי תושבי ירושלים מתהלכת אגדה, כי ישנה מחילה נסתרת במעמקי האדמה, מקבר דוד המלך עד בית הכנסת רבי יוחנן בן זכאי, דרכה מילט דוד המלך אישה שהגויים סגרו במערה. ועל שם כך, נקרא שמו של אחד מאולמות בית הכנסת בשם 'ציון'. סיפורים דומים ונוספים נכרכו באותה מערת מסתור, המובילה אל בית כנסת זה.

לעומת זאת קיימת עדות אותנטית, אותה סיפר הגאון רבי חיים יצחק רפפורט זצ"ל, המגיד מווילקומיר, שעלה לירושלים מרוסיה בשנת תרמ"ב, באיגרת לבנו, כי העדים עמם התרחש הסיפור המופלא סיפרו זאת לו ולהגאון רבי יהושע לייב דיסקין זצ"ל, וזולתם לא נודעו הדברים לאיש בעולם.

היה זה במהלך שהותו של המגיד בירושלים, כששר העיר נצטווה מפי הסולטן לשפץ את קברי מלכות בית דוד. המושל שכר אב ובנו צבעים, שהוזהרו בטרם החלו מלאכתם, שלא יצעדו אף צעד מיותר, מעבר למה שהופקד עליהם, שכן גם שרי ונכבדי המוסלמים לא העזו להמרות את פי הסולטן, ולא ההינו לפלוש לפתחים אפלים של המערה הקדושה. הם העמידו שומרים מבחוץ, לעקוב אם אינם חודרים פנימה. לאחר כמה ימים, בהם השומרים הבחינו כי הצבעים עושים מלאכתם נאמנה, ואינם ממרים את הצו, נתנו בהם אימון ומסרו להם את מפתחות האתר, ושוב לא בלשו אחריהם כבראשית.

באחד הימים, שבו היה יום חג, וכולם נפנו לבית תיפלתם, נותר המקום ללא שומר, הם סגרו את המערה מבפנים והחלו לשוטט בין בתריה וספונותיה. הם נכנסו לתוך מחילות מסתוריות וגילו באחד החדרים מנורה שקועה בתוך אבן, ועליה מתנוססים המילים שנכתבו בכתב אשורית 'קברי בית דוד'.

הפועלים ציינו כי המילה 'קברי' הייתה בשורה העליונה ו'מלכות בית דוד' בשורה שמתחתיה. הם מתארים מערות והיכלות שונים, מעוטרות בכסף וזהב. לפתע הבחינו בחדר שמעל כניסתו מופיעה יריעה שעליה נכתבו שורות רבות, אך מחמת גובהה לא יכלו לראות את כל הנכתב עליה לבד השורה התחתונה בה נכתב 'מה נורא המקום קודש קודש קודש'.

הם עמדו משתוממים וחרדים מפני קדושת המקום, והתחבטו קשות אם להמשיך. אך לאחר מכן הרהיבו עוז בנפשם והחליטו להיכנס, למרות שהפתח היה צר, והצליחו להשתחל אל החדר בעמל רב.

לדבריהם, החדר היה מוצף אור גדול כאש, באמצע הבית ארבעה עמודים של שיש מצופים זהב בראשם, ובתחתיתם הציפוי הינו מכסף. את העמודים מקיפה גדר שעשויה ככברה וחוטיה נחושת. באמצע החדר עמדה מיטת זהב ועליה כמין מצע. על המיטה, שוכן ארון זהב שחלול כאריג. על הארון מכסה שעליו מצויר מגן דוד, ובתוכו כתוב 'דוד' וכתר זהב משובץ באבנים טובות קבוע בו. לטעמם, האור שסנוור אותם, בקע מכתר זה.

הצבעים הגביהו את המכסה וראו כי בצד הארון כתוב 'דוד בן ישי' ובצדו השני 'דוד בן ישי מלך ישראל'... בתיאורם המרגש, הם מדגישים כי ישנו כמין שרביט שעובר בכתר מצד אל צד, מה שמעורר בהם תמיהה כיצד ניתן ללבוש אותו.

(המגיד מווילקומיר, מציין את דברי הגמרא בסנהדרין דף כ"א, בהקשר לאדוניהו בן חגית המתנשא לאמר אני אמלוך, ובגמרא אומר רב יהודה שביקש להולמו ולא הולמתו. ורש"י כותב ומבאר את העניין 'ששם בראשו כתר מלכות ולא הולמתו לפי שהיה שרביט של זהב בתוך חללה מדופן לדופן ואינה מתיישבת בראשו אלא למי שיש לו חריץ בראשו, והיא עדות לבית דוד שכל הראוי למלכות הולמתו ומי שאינו ראוי למלכות אינה הולמתו'.

המבקרים נפלו על פניהם ואמרו כמה מזמורי תהילים. הם ציינו כי ראו שם גם שולחן משיש שעליו חרב פיפיות ארוכה כחמש אמות ושרביט בו קבועה 'אבן טובה המאירה'. לאחר מכן, מיהרו לצאת, כשליבם הומה מהתרגשות וחרדה על מראות הזיו שנתגלו לעיניהם. משם פנו כאמור להגרי"ל דיסקין ולהמגיד מוילקומיר זצ"ל, ותיארו בפרוטרוט את התגלית הפעימה אשר חזו עיניהם. הם טורחים לציין כי את כל האמור הספיקו לראות במשך יום אחד, למרות שמלאכתם לפי התכנית צריכה הייתה להיות שעה אחת בלבד, כל זאת בעטיה של השמירה שנעדרה.

יוני דואר מביאות ישועות

הרה"ק ה'מנחת אלעזר' ממונקאטש זצ"ל, בעת ביקורו בארץ בשנת תר"צ, הביע כבר שאיפתו במהלך שהותו על האנייה שהפליגה לארץ ישראל, על רצונו ללכת בראש ובראשונה לקברי מלכי בית דוד. שכך ראוי, לבקר קודם אצל המלך - מלכא משיחא... הוא חקר את הנושא ובירר היטב את המקור לקבר דוד בהר ציון.

מקורביו השיגו עבורו רישיון מאת השלטון הבריטי והרשות המוסלמית שהייתה האחראית על המקום, אך אלו התרו בהם, כי הם רשאים להיכנס אל הציון אך לא לומר תהילים. המוסלמים חששו שמא ייהפך האתר לבית תפילה עבור היהודים, וגם כשאפשרו את הכניסה, היה זה לצורך ביקור גרידא...

את מנעליהם ציוו עליהם לחלוץ, והובילו אותם עד לפתח הפונה להיכל שאחרי החדר הפנימי. שם החל הרבי ללחוש מזמורי תהילים בבכי, בעוד מלוויו מתפללים בשקט. אך השוטר שעמד על המשמר, העיר את תשומת ליבם לבל יפרו את ההוראות ועקב אחריהם בקפדנות שלא ירימו את קולם. אחרי כעשר דקות נאלצו לעזוב את המקום.

ר' משה גולדשטיין הי"ד שנתלווה לרבי ומספר על המסע בספר 'מסעות ירושלים', מציין, כי 'בחדר השלישי קבור שייך ערבי. המקום מוקף במחיצת ברזל ומשם ואילך לא תותר הכניסה לחדרים הפנימיים'. הרבי יצא בתחושת צער וסיפוק מהולים, על שמשאלתו התגשמה, גם אם לא הייתה ממש כלבבו.

ביוזמתו של הרה"ק הריי"צ האדמו"ר מלובאוויטש זצ"ל, נוסדה חברת תהילים עולמית, כשמשימתה היא לגמור את ספר תהילים בכל יום, בסמוך לקבר דוד המלך. במכתבו מט"ז אייר תש"ב, הוא מבקש שהחברה תהיה 'בתור שלוחי ציבור מאת כלל ישראל'. חתנו רבי מנחם מנדל זצ"ל, שמילא מקומו כרבי מלובאוויטש, שימש כיו"ר ועד הפועל של אגודת חב"ד, והוא משגר לחברת התהילים ולחסידו הגה"ח רבי דוב אליעזרוב זצ"ל, רבה של קטמון הפעיל בה נמרצות, רשימת שמות אותם הוא מבקש להזכיר בקבר, ביום הושענא רבה.

עוד ביקרו בקבר דוד: ה'אמרי אמת' מגור זצ"ל, בנו ה'בית ישראל' מגור זצ"ל, הגרש"ז אויערבך זצ"ל, הגרב"צ אבא שאול זצ"ל, האדמו"ר מלעלוב זצ"ל, הגרי"ש אליישיב זצ"ל ועוד. כמובן, רבים מקרב גדולי ישראל, החיים וקיימים עמנו לאורך ימים ושנים, פוקדים את הקבר מעת לעת. אגב, רבים נהגו לערוך את מנהג החאלקה בל"ג בעומר בציון דוד המלך. ואילו בלעלוב נהגו לערוך במקום קידוש לבנה במוצאי חג השבועות, ברוב עם.

ידוע, כי הבבא חאקי, המקובל הגאון רבי יצחק אבוחצירא זצ"ל מרמלה, היה מארגן בשלושת הרגלים הסעות המוניות מכל הארץ לעיר רמלה, ומשם עלו המוני חוגגים ברכבת לירושלים. הם הגיעו אל תחנת הרכבת הישנה ששכנה בדרך חברון, בסמוך לחאן הירושלמי. ומשם יצאו בתהלוכה לעבר הר ציון, דרך גיא בן הינום, בואכה קבר דוד.

בעבר הרחוק, לפני מלחמת ששת הימים, היו מתאספים כמה מתושבי ירושלים, בהם ר' בן ציון קלצקין ז"ל, רבי אליהו נענה ז"ל מפעילי הקבר, רבי אורי אברישה ועוד בכל מוצאי שבת, לערוך במקום סעודת מלווה מלכה. הם היו עולים על הטנדר של ר' בן ציון הויזמן ז"ל, ששימש את המפעל ליצור הקרח שבבעלותו, ומצטופפים תחת הברזנט שכיסה את 'הגרוטאה' על גלגלים, בדרכם להר ציון... הסעודה לא פסקה, גם כשהלגיונרים הירדנים השקיפו מהחומה והר ציון היה שמם.

בנו של רבי אליהו הנ"ל, הרב יעקב נענה, שמקיים פעילות קבועה בקבר דוד המלך, מספר אפיזודה מופלאה, המלמדת כי גם בעת שלא יכלו היהודים להעתיר בתפילה בכותל המערבי, הרי שהשכינה שלא זזה משם, סוככה עליהם ושעתה לתפילתם.

"אבי, ר' אליהו, היה מפזר פתיתי לחם על גג המבנה של קבר דוד, וציפורים ובעלי כנף הדסו עליו, כדי לאסוף אותם לפיהם. ביניהם היו גם יוני דואר. המתפללים שלא יכלו להגיע באותה תקופה, אל שריד מקום מקדשנו, היו כותבים בקשותיהם על גבי פתקאות. אבי ז"ל, היה מגלגל את הניירות כסיגר וקושרן לרגלי יוני הדואר. הוא עקב אחריהן וראה אותן עפות אל אזור הכותל. המתפללים, שפגשוהו לאחר זמן, היו מספרים לו בהתרגשות, שהם נושעו ותפילתם התגשמה".

"מיד כששוחרר הכותל במלחמת ששת הימים והמקום נפתח לתפילת רבים לראשונה בחג השבועות תשכ"ז, מיהר אבי שגר בסמיכות מקום להתרפק על אבני הכותל. והנה להפתעתו מצא על הקרקע את מאות הפתקים אותם שיגר מרום הקבר אל רחבת הכותל..."

הנה כי כן, למאמר המדרש 'נמשלו ישראל ליונה' ישנה משמעות נוספת...

מאז שהכותל נכבש והציבור החל לנהור אליו, ירדה התנועה ההמונית מהר ציון לטובת שריד בית מקדשנו.